תודה על המחלוקת

אבי ז"ל רצה מאוד שאכין בעצמי את דרשת בר המצווה שלי לפרשת קורח. אולם בסופו של דבר הוא שהכין את הדרשה, שעדיין אני זוכר היטב את תוכנה. כמו כל מי שדורש בפרשת קורח, דיברתי על המשנה המפורסמת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים - אין סופה להתקיים" (אבות פרק ה' משנה י"ז). מאז לא הפסקתי להגות, ללמוד וללמד בשאלת המחלוקת.
מדוע מחלוקת שהיא לשם שמיים "סופה להתקיים"? לכאורה, מוטב היה לומר: "סופה להיפתר"! ר' עובדיה מברטנורא אכן טען שזו כוונת המשנה. לדעתו, בביטוי "סופה להתקיים" הכוונה היא שתכלית המחלוקת תתקיים, כלומר: שתתברר האמת, ויתגלה איזו דעה צודקת ואיזו דעה שגויה. אך דומה שאין זה פשט המשנה.
פרופ' ע"צ מלמד פירש שכוונת המשנה לומר שכל חבורה שנתחברה לשם שמיים סופה להתקיים (מחלוקת = מחלקה, קבוצה), כעין המשנה "כל כנסייה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (אבות פרק ד' משנה י"א). וכן פירש גם רב נתן אב הישיבה בפירושו למשנה. אך גם זה אינו הפירוש המקובל.
רבי שמואל די אוזידא, מתלמידי האר"י, הציע בספרו 'מדרש שמואל' הסבר אחר למשנה (בשם ספר 'לב אבות'). לדבריו, אין דרך לברר את האמת בלי מחלוקת. אחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים היה להקים במערכת המודיעין גוף שתפקידו להגיש בכל שנה הערכת מודיעין הפוכה לזו הרשמית, מעין 'איפכא מסתברא'. צה"ל גילה שכאשר יש קונצנזוס ואין ויכוח - הטעות מצויה. רק הוויכוח מוציא את האמת לאור. ה'מדרש שמואל' הסביר את המשנה כך: אנו מזכירים במשניות את כל הדעות החולקות, אף שההלכה נפסקה רק כאחת מהן. זאת משום שגם הקבוצה שדעתה נדחתה תרמה לבירור האמת, על ידי הוויכוח לשם שמיים. תפישה דומה עולה מהסיפור על ריש לקיש ובר-פלוגתתו רבי יוחנן (בבא מציעא פד).
אפשר להציע גם פירוש נוסף למשנה: מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים - כי בדרך כלל העמדה הסופית אינה מכריעה באופן חד-צדדי לכיוון זה או זה. אם שתי הדעות החולקות הן לשם שמיים, בדרך כלל יש בכל אחת מהן גרעין של אמת, והמסקנה הסופית צריכה להתחשב בשתיהן.

ללמוד מהלל ושמאי
שנים רבות אני מלמד על מחלוקות לשם שמיים, על החשיבות של סובלנות, פלורליזם וויכוח מַפְרה. ותמיד לבי נוקפני: קל לדבר, קשה לעשות. קל לנו לדבר בשבחם של בית הלל ובית שמאי; קשה מאוד לתרגם את זה למציאות שלנו. הרי חז"ל לימדונו: "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות פרק א' משנה ד'). אך אצלנו - לא יעלה על הדעת שבחור מהר המור יֵצא עם בחורה ממדרשת ברוריה.
גם אני מן האשמים במצב הזה. יש בינינו צדיקים אמיתיים, הקוראים להדגיש את המאחד ולא את המפריד. אני חושב שעומדת בפנינו משימה קשה עוד יותר: להדגיש את התועלת שיש גם במה שמפריד בינינו. קל מאוד לישא מבטנו למרחוק ולומר שהמחלוקת בין ריה"ל לבין הרמב"ם היא לשם שמיים, כאשר בשני הצדדים יש הרבה אמת. קשה הרבה יותר להודות שכך המצב גם בנוגע למחלוקות הפנימיות שלנו היום.
לכבוד פרשת קורח, אני רוצה להודות שלמדתי הרבה מבעלי המחלוקת שלי בתוך הציבור הדתי-לאומי, שיש הקוראים להם חרד"לים והם מעדיפים להיקרא תורניים. כשאני מתבונן בעומק נפשי אני יודע, שלולא המחלוקת עימם היתה נפגעת עבודת ה' שלי.
אני מאמין בחברה מעורבת צנועה. אך לולא קריאת התיגר המתמדת של בעלי מחלוקתי, אולי לא הייתי נותן דעתי על כך שלפעמים טוב וראוי ונכון גם להפריד בין המינים. אני מאמין בפתיחות כלפי העולם החיצוני וכלפי תרבות העמים. אך לולא הטיעונים המנומקים שלהם כנגד התרבות הזו, אולי לא הייתי נזהר מספיק מן החלקים הירודים והמקולקלים שבה, ואולי לא הייתי יודע לסנן אותם ולדחותם. יש לי אהדה גדולה לציונות הדתית הקלאסית. אך לולא הביקורת המתמידה שבני פלוגתתי מעבירים על המודל הרוחני הזה, אולי הייתי מדחיק את חסרונותיו הלא-מעטים.
הנצי"ב, בהקדמתו לספר בראשית, גינה בתוקף חלק מהצדיקים של ימי בית שני: "מפני שנאת חינם שבליבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס". גם אנחנו - משני צידי
המחלוקת - לוקים במחלה הרוחנית הזאת. למה לדבר בלשון רבים? גם אני לוקה בפגם הזה. הלוואי שנזכה, הלוואי שאזכה, להיגמל ממנו.
מתוך העיתון בשבע