בית המדרש

  • מדורים
  • אמונת עיתך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

'באדיבות מכון התורה והארץ'

תשובות קצרות מאת מכון התורה והארץ

undefined

רבנים שונים

תשע"ד
26 דק' קריאה
1. שתילת פרחים בכרם (הרב יהודה הלוי עמיחי)
שאלה | ברשותי כרם אורגני ואיני מרססו נגד עשבייה. ברצוני לשתול פרחים מתחת לגפנים, שגידולם יגרום לדחיית גדילתם של קוצים וייטיב עם הדבורים בצוף. האם מותר לשתול פרחים מתחת לגפן, ואם כן האם יכולה הגפן לטפס ולסוכך על הצמחים?
תשובה | הרמב"ם כתב 1 :
הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש.
מלשון הרמב"ם נראה שמאכל בהמה שמקיימים באותו מקום נאסר בכלאי הכרם, אולם הרמב"ם דן במאכל בהמה, אבל לא דן בדבר שמקיימים באותו המקום אבל איננו מאכל בהמה כלל, אלא נועד לנוי או לשמירת האדמה וכדומה. ואכן מדברי הרדב"ז עולה שכל שלא נזרע לצורך אכילה אלא לנוי, איננו נחשב לכלאי זרעים. ועיין ב'חוקות הארץ' 2 , שהסתפק בדין עשבים מרים המיועדים לרפואה בכרם.
בדין דשאים בכרם כתב הרמב"ם 3 שיש בשתילתם כלאי הכרם. וכבר העיר על כך הגר"א 4 שעל פי התוספתא אין בשתילת מיני דשאים כלאיים בכרם, וכתבו המפרשים 5 שאם יש מקום לאסור - היינו במקום שמקיימים מינים אלו, אבל אם אין מקיימים אותם, אין איסור במיני דשאים. עולה שמיני דשאים שאין מקיימים אותם במקומם, אין בהם איסורי כלאי הכרם. כמו כן לעניין הארוס והקיסוס ושושנת המלך, הרמב"ם כתב שאין בהם כלאי הכרם. הסבירו המפרשים 6 שאין בהם איסור, כיוון שאין מקיימים כמותם באותו המקום, אף על פי שהם נצרכים לרפואה. ועיין ביאור הגר"א 7 , שהוסיף שאפילו לדעות המחמירות – הדבר אסור כאשר הוא נעשה במפולת יד, אבל בלא מפולת יד לכולי עלמא מותר לזרוע אירוס וקיסוס, כיוון שאין מקיימים כמותם באותו מקום. ועיין עוד בשאלה לגאון הרצ"פ פרנק זצ"ל 8 , ששאלוהו חקלאים מקיבוץ שלוחות אם מותר לזרוע בכרם זבל חורפי וקיצי, להגן על הקרקע שמסביב לגפנים. והשיב הגרצ"פ שאם הזרעים אינם מאכל אדם ובהמה - יש להקל בזריעתם בכרם, וכאשר אין הדבר נעשה במפולת יד בוודאי יש להקל בכך.
לסיכום, כל דבר שאיננו מאכל אדם או מאכל בהמה ונזרע לצורך של רפואה וכדומה, אם אין בני אותו מקום מקיימים כמוהו (אף על פי שהזורע עצמו מקיימם), אין בו איסור כלאי הכרם. מכאן שכל הגדל לצורך מלחמה במזיקים (כגון בכרם אורגני וכדומה) אפשר לגדלו אם אינו מאכל אדם או בהמה בכרם (בלא מפולת יד). ומכיוון שהפרחים ששאלת אודותם אינם מאכל אדם או בהמה ואינם נזרעים במפולת יד, והם נשתלים לצורך מלחמה ביולוגית במזיקים או לצורך מניעת ריסוס, אפשר להקל בזריעתם, ואפילו שהגפן תסוכך על הפרחים הללו.
2. כרם ערבי נטוש לעניין כלאי הכרם ולעניין ערלה (הרב יהודה הלוי עמיחי)
שאלה | באזור שאני גר בו יש כרם נטוש שהיה פעם של ערבים. יש לי שתי שאלות בנוגע אליו:
א . האם יש לחשוש שהערבים שתלו כרובים או זרע אחר בין הגפנים, שכן כך דרכם בכרמים רבים באזור, ובשל כך הכרם אסור?
ב . איך אוכל לדעת בוודאות שעברו שנות ערלה של הכרם? האם אומד הדעת על פי עובי הגזע מספיק, או שצריך עדות ברורה על כך?
תשובה | א . לגבי כרם שיש בו כלאיים, הרמב"ם 9 הכריע כדעה שגם הגפן עצמה נאסרה בהנאה, אבל הר"ש חולק וסובר שכל מה שגדל בהיתר לפני הגעת הכלאיים הוא מותר, ולא אסרו אלא מה שגדל בתור כלאיים. כמו כן יש דעות ראשונים רבות (רש"י, 'שיטה מקובצת') שגפן שגדלה באיסור כלאיים, לא נאסרו הענפים והאילנות אלא נאסרו רק הפירות עצמם.
בנידון בשאלה שלך אין איסור ודאי אלא חשש שמא גידלו הנוכרים כלאי הכרם. כיוון שאין זה ודאי שהיה כאן איסור, יש מקום להקל. כמו כן אפילו אם היו כאן כלאי הכרם, לפי חלק מהראשונים לא נאסרה הגפן עצמה אלא נאסרו רק פירותיה, ועל כן במקרה כזה יש מקום להקל, ולהמשיך לגדל את הגפנים הללו.
ב . בדבר שאלתך אודות הערכת גיל הגפן לעניין שנות ערלה, ידוע שאגרונום מוסמך יכול להבחין מה גיל העץ. גם אגרונום יש לו טווח טעות של חצי שנה, ובכך יש לילך לחומרא, אבל הוא יכול להגיד מה גודלו בוודאי ובמה הוא מסתפק. אפשר לסמוך על הערכת האגרונום, וכידוע אומן לא מרע אומנותו. אבל לדוגמא אם הוא אומר שהגפן בת שנתיים וייתכן שניטעה לפני ט"ו באב או מעט לאחריו, יש להחמיר ולחשוש שמא ניטעה אחר ט"ו באב. זאת מכיוון שערלה דאורייתא ויש לחוש לה.
3. חשש כלאי הכרם בגינת הבית (הרב יהודה הלוי עמיחי)
שאלה | ברצוני לשאול לגבי חשש כלאי הכרם בגינת ביתי. בגינה יש שלוש גפנים שנשתלו בעבר על ידי קודמיי בבית. הגפנים רחוקות מעט מקיר הבית, ואילו צמוד אליו גדלו שיחי נוי ותבלין. רצ"ב תמונות של המקום ושרטוט המרחקים בין הגפנים לשיחים.
אציין כי כיום השיח היחיד שיש במקום הוא לואיזה, אך ייתכן שבעבר היו שם גם שיחים של נענע ורוזמרין. שאלתי היא - האם יש כאן חשש כלאי הכרם, וכיצד עלי לנהוג בגפנים ובשיח הרוזמרין.

תשובה | לפי השאלה והשרטוט המצורף עולה שלא ברור כלל שאי פעם הגפן סככה על אחד משיחי הנוי או התבלינים, אלא יש כאן ספק שמא בשלב כלשהו היה סיכוך של הגפנים על שיחי התבלין והנוי.
א . מרחק בין גפן וירק – המרחק שיש להרחיק בין גפן וירק הוא שישה טפחים (48 ס"מ) כמבואר ברמב"ם 10 , וכן הדין גם בהרחקה משורת גפנים (לא כרם). בנידון שלפנינו המרחק בין הגפנים והשיחים הוא כשני מטר, ואם כן לא עברו כאן איסור של זריעה בכרם.
אמנם אם היה בעבר סיכוך של גפן על ירק או תבואה, אזי גם הירק וגם הגפנים נאסרים, כמבואר מלשון הרמב"ם 11 . אבל כל זה כאשר ברור לנו שהיה סיכוך, ובמקום שלא היה סיכוך ודאי, אי אפשר להוציא דבר מחזקתו. בנידון שכאן אין כל ראיה שהיה סיכוך של הגפן על השיחים. וכבר כתב הרמב"ם (שם) שהאיסור הוא דווקא כאשר אדם זורע ועשה מעשה כזה, או שראה שהיה סיכוך על גבי תבואה והניח לכך לגדול. אבל בנידון דידן מעולם לא היה מעשה כזה ודאי, רק חשש שמא היה סיכוך, ואין להחמיר בספקות אלו.
ב . הלואיזה – יש להוסיף שבכלאי הכרם נאסרו רק ירק ותבואה, אבל ארוס וקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים, אינם כלאיים בכרם 12 . ההסבר הוא שמיני זרעים אלו אינם נאכלים ואין רוב האנשים מקיימים כמותם; והרמב"ם אמר שכדי שמין ייחשב כלאיים, הוא צריך להיות מין שכמוהו מקיימים רוב העם. בוודאי שאין רוב העם מקיימים לואיזה בתור תבלין.
כמו כן יש לדון לגבי הלואיזה, שהיא תבלין המתווסף, אבל אין מגדלים אותה לאכילה אלא בייחוד לרפואה ומעט לתבלין. ולא ברור שבתבלין יש איסור כלאי הכרם, ובייחוד תבלין שמעט מקיימים כמותו, והוא אינו נאכל כמות שהוא אלא נותן טעם 13 . כמו כן יש לואיזה שהיא רב שנתית, ואם כן דינה כאילן ולא כירק, וממילא אין בה כלאי הכרם. על כן אם ברשותך לואיזה שהיא אילן, אין לגביה שאלה כלל. אולם ידוע שיש לואיזה שהיא רכה מאוד ועשבונית, ודינה הוא כירק. 14 בכל אופן נראה שאפשר להקל אפילו בלואיזה רכה, על פי הדברים שהבאנו לעיל.
סיכום : העולה מכל הנ"ל שאין צורך לחוש שמא סככו הגפנים על הלואיזה או על שיחי תבלין אחרים. אפשר להמשיך ולגדל את הגפנים ואת הלואיזה, ובלבד שכעת לא יהיו מתחת לגפן ירקות או תבואה.
4. הנאה מעץ שגדל מפרי ערלה (הרב דוד אייגנר)
שאלה | באחת החצרות נפל פרי מעץ רימון, שעדיין הוא בשנות ערלה, ומפרי זה צמח עץ רימון חדש. האם מותר לקיים עץ זה וליהנות מפירותיו, אחרי שיעברו שנות ערלתו?
תשובה | במשנה 15 הובאה דעת רבי יוסי שאין לטעת אגוז של ערלה 'מפני שהוא פרי'. ביאר הריבמ"ץ במקום, שמכיוון שאיסור ערלה הוא איסור הנאה תמידי מהפרי, אין לטעת כלל פרי של ערלה, משום שיש בכך הנאה מערלה. בגמרא 16 הובאה דעתו של 'רב יהודה אמר רב', שאמר בשם רבי יוסי שאם עבר על האיסור, ונטע והרכיב, אזי העץ מותר בהנאה, התוספות רי"ד 17 כותב שלדעת רבי יוסי העץ מותר, מכיוון שגם הקרקע גורמת לכך שהעץ יצמח. הרי שיש כאן היתר ואיסור שגורמים לעץ שיצמח, ודין זה הוא דין 'זה וזה גורם', ומותר.
בשו"ע 18 נפסק: 'אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים, דזה וזה גורם, מותר'. ביאר הש"ך 19 שאסור לטעת פרי ערלה לכתחילה, משום שהיתר 'זה וזה גורם' הוא רק בדיעבד, אם הדבר כבר נעשה, אך אין ההיתר לעשות כן לכתחילה.
לסיכום, מותר לקיים עץ שגדל מפרי ערלה, ומותר ליהנות מפירותיו, אחרי שיעברו שנות ערלתו.
5. שחרור אוגר לטבע (הרב דוד אייגנר)
שאלה | אדם מגדל כמה אוגרים בביתו לצורך הנאת ילדיו. אחד מהאוגרים (זכר) החל להזיק את האחרים ולפצוע אותם. האם מותר לו לשחרר את האוגר המזיק במקום פתוח, חרף העובדה כי ייתכן שהוא ייטרף שם, ואף יִקשה עליו למצוא שם את מזונו?
תשובה | בבואנו לדון בשאלה האם יש בשחרור האוגר משום צער בעלי חיים, יש לדון בשתי שאלות: באלו בעלי חיים יש לחשוש לצער בעלי חיים, ומתי הפעולה מוגדרת פעולה שיש בה צער.
לגבי השאלה הראשונה, באלו בעלי חיים יש איסור של צער בעלי חיים, כתב היעב"ץ 20 שיש איסור צער בעלי חיים בבעלי חיים שהם 'בני מלאכה', והוסיף 'ואפשר שאפי׳ כלב וחתול נכללים בכך'. מובן מדבריו 21 שמכיוון שהאוגר משמש את בני האדם בתור חיית מחמד, יש לחשוש בו לצער בעלי חיים לכתחילה.
לגבי השאלה השנייה, אלו פעולות מוגדרות פעולות שיש בהן צער בעלי חיים, כתב 'תרומת הדשן' 22 שאין איסור צער בעלי חיים בכל שימוש רגיל של האדם בבעלי החיים, גם אם נגרם ממנו סבל מסוים לבעלי החיים. אלא רק פעולות שיש בהן משום אכזריות - אין לעשותן משום צער בעלי חיים.
אם כן, מכיוון שמדובר באוגר שמזיק את האוגרים האחרים, אין בו גדר של בעל חיים 'שיש בו צורך', כלומר כבר לא ייחשב חיית מחמד. 23 אף שחרורו לטבע לא בהכרח יגרום לו למוות מיידי, ולכן אין בשחרורו משום מעשה של אכזריות, שהרי אינו משליך אותו בידיים לפני בעל חיים שיטרוף אותו. לכן נראה שמותר לשחררו 24 .
עם זאת, יש לזכור כי לאדם ישנה אחריות על כל בעלי החיים שברשותו, ויש לו לטפל בהם באופן סביר ככל האפשר, כדברי 'ספר חסידים':
כל מעשה שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה עתיד ליתן את הדין.
לכן על כל המגדל בעלי חיים בביתו לעשות את מירב המאמצים לכך שבעלי החיים יחיו באופן סביר בביתו, ורק כשאין ברירה ואי אפשר לו להחזיקם בביתו או למוסרם לאחר, מותר לו לשחררם.
יש להדגיש כי מבחינת חוק צער בעלי חיים, אין לנטוש כלל בעלי חיים שבאחריות האדם, וכן יש מקרים שבהם שחרור בעלי חיים לטבע משנה את האיזון הביולוגי במקומות מסוימים.
6. הפרשת חלה במסיבת בת מצווה שהוקדמה (הרב אהוד אחיטוב)
שאלה | לעתים חוגגים מסיבת בת מצווה עוד לפני שמלאו לבת שתים עשרה שנה. האם במסיבה כזאת מותר לתת לבת להפריש חלה, על אף שאינה בת מצווה?
תשובה | כידוע יש השוואה בין הפרשת חלה להפרשת תרומות ומעשרות בהרבה עקרונות. מצאנו מחלוקת במשנה 25 מהו התוקף של הפרשת תרומות ומעשרות לפני גיל מצוות. הרמב"ם פסק כדעת הסוברים שמשווים בין תרומות ומעשרות לנדרים בהלכות אלו, וכפי שנדר של קטן מתקיים אם הגיע ל'עונת נדרים', 26 כך גם תרומתו תרומה; וזו לשונו 27 :
קטן שהגיע לעונת נדרים אעפ"י שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים.
את הגדרת 'עונת נדרים' אכן מבאר הרמב"ם בהלכות נדרים 28 , שמדובר על התקופה שאחרי הגעת הקטן או הקטנה לגיל מצוות. אמנם גם אם הקטן או הקטנה הפרישו תרומות ומעשרות בתוך השנה שלפני הגיעם לגיל מצוות, ההפרשה תקפה. אך זאת בתנאי שבחנו אותם והתברר שהם מבינים מה המשמעות של מעשיהם, ואם לא כן ההפרשה אינה תקפה 29 . אמנם ה'חכמת אדם' 30 פסק שבכל מקרה, הפרשת תרומות ומעשרות בתוך השנה שלפני גיל מצוות תקפה, גם בלא לבדוק אם הם מבינים את משמעות מעשיהם. זאת כיוון שהוא סובר ש'עונת נדרים' היא בשנה הסמוכה לגיל מצוות, לפני הגיעם לגיל זה. אולם מלשון השו"ע 31 מוכח שהחמיר כרמב"ם, שהרי פסק:
קטן שהגיע לעונת נדרים, אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם תרומתו תרומה...
ובהלכות נדרים 32 ביאר ש'עונת נדרים' היא אחר גיל מצוות, ורק אז הפרשת קטן וקטנה מועילה בדיעבד אף בלא בדיקה. אולם בנוגע ל'קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד', פסק השו"ע (שם) כרמב"ם, שרק 'אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה...'. וכן נראה שהבין הש"ך 33 בדעת השו"ע. אולם כל הדיון הוא על מקרה של דיעבד. לכתחילה בנות שמקדימים את מסיבת בת המצווה שלהן מטעמים כלשהם, אפילו הקדמה של כמה ימים בודדים, אין להן להפריש חלה, אבל יכולות הן לסייע בהכנות למצווה, ולהיכנס לעול המצוות בשמחה ובטוב לבב 34 .
7. הנאה מראיית פירות ערלה (הרב אהוד אחיטוב)
שאלה | האם מותר לקטוף פירות ערלה מהגינה ולהניחם בקערה על השולחן לשם הנאה מראייתם?
תשובה | פירות ערלה אסורים באכילה ובהנאה, ויש מצווה לאבד אותם. יש לדון באיסורי הנאה, אם נכלל בהם גם איסור ראייה או שראייה אינה בכלל איסורי הנאה. מצאנו שנחלקו בדבר לגבי איסור הנאה מקודשים, האם איסור ראייה בכללו או לאו.
המחלוקת שנחלקו חכמינו ז"ל היא אם הנאת ראייה נחשבת הנאה האסורה בקודשים, או שמא רק שימושים ממשיים נחשבים להנאה, אך שימושים של ראייה, שמיעה וריח אינם נחשבים להנאה האסורה. כפי הנראה, הדבר תלוי במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. לדעת הירושלמי 35 אכן מותר לכתחילה ליהנות ממראה של הקדש, ולדעתם מותר היה ליהנות מהאור של שמחת בית השואבה לצורך ברירת החיטים. אך לדעת הבבלי 36 אסור ליהנות ממראה של הקדש, לכל הפחות מדרבנן 37 , אף שהנאה זו פחותה בחומרתה משימוש ממשי בקודשים, אשר עליו מתחייבים קורבן מעילה. וכך נפסק להלכה 38 : 'קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין'.
השאלה היא אם אפשר ללמוד מאיסור הנאה מקודשים לשאר איסורי הנאה? אמנם מצאנו גם באיסור עבודה זרה איסור הנאה מקול ומראה, אך עדיין ניתן לחלק בין הנאה מעבודה זרה לשאר איסורי הנאה. עבודה זרה, חז"ל החמירו מאוד בהנאה ממנה, ואין להשוותה לשאר איסורי הנאה, שכן ייתכן שלגביהם לא החמירו בהנאת ראייתם. אלא שמצאנו שגם הנאה מריח של ערלה אסורה, כפי שכתב הריטב"א 39 : 'אתרוג של ערלה אסור, דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא'. כלומר, לדעתו אסור להריח אתרוג של ערלה, כיוון שחלק מהשימוש באתרוג הוא ההנאה מריחו, וזוהי הנאה מקובלת ממנו. לפיכך כאשר מדובר באתרוג שגדל על העץ בתוך שנות הערלה, אסור להריח בו 40 . הוא הדין בנוגע להנחת פירות בקערה לצורך נוי, כיוון שזהו חלק מהשימוש המקובל בפירות (אף שאין זה השימוש העיקרי), אסור לעשות כן בפירות ערלה, כיוון שהדבר נחשב הנאה האסורה. נוסף על כך, יש לציין שהנחת פירות ערלה בקערה בתוך הבית עלולה להביא גם תקלה בכך שייאכלו בטעות, ולפיכך יש להימנע מכך.
8. תשלום עבור נסיעה במטבעות מעשר-שני (הרב אהוד אחיטוב)
שאלה | היו ברשות אדם (שאינו מנוי בקרן מעשרות) מטבעות לחילול מעשר שני ובטעות הוא השתמש במטבעות לתשלום עבור נסיעה באוטובוס. כיצד עליו לנהוג?
תשובה | אם אדם השתמש בטעות במטבעות מעשר-שני לצורך קנייה, לעתים קדושת מעשר-שני שבמטבעות נשארת בבעלותו, ולעתים אינה נשארת בבעלותו. יש לחלק בין שני מקרים:
א. אדם רכש מוצרי מזון בחנות ובטעות שילם עבורם במטבעות של מעשר-שני שהיו ברשותו. במקרה זה, קדושת מעשר-שני שהייתה במטבעות הועברה למוצרי המזון שזה עתה רכש. כל שעליו לעשות הוא לחלל את המעשר-השני שבמוצרי המזון שקנה על מטבעות אחרים שברשותו. זאת באופן שיאמר את נוסח חילול מעשר-שני, המודפס בכל נוסח הפרשת תרומות ומעשרות.
ב. אדם רכש כלי בית וכדומה או מוצרים אחרים שאינם מוצרי מזון, ובטעות שילם עבורם במטבעות של מעשר-שני; או שקנה בהם כרטיס נסיעה באוטובוס. במקרים אלו קדושת מעשר-שני שבמטבעות אינה פוקעת מהמטבעות, אלא היא עוברת לבעלותם של מוכר הכלים, או של נהג האוטובוס 41 . מובן שהדבר הרצוי הוא לאתר אותם ולבקש מהם חזרה את אותן המטבעות. אך אם הדבר אינו אפשרי, נפסק להלכה שמי שהיו בעלי המטבעות בזמן שהטעות אירעה – עליהם לייחד מטבעות חלופיים במקום המטבעות שיצאו מרשותם בטעות, ולראות במטבעות השניים מטבעות הקדושים בקדושת מעשר-שני.
לסיכום, מי שהשתמש בטעות במטבעות מעשר שני לתשלום עבור נסיעה, ואינו יכול לאתר את המטבעות הללו, עליו לקחת מטבעות אחרים בשווי המטבעות הראשונים, ולומר: 'המעשר שני שהיה במטבעות שיצאו מרשותי - בכל מקום שהוא, הרי הוא מחולל על המטבעות שלפניי'. לאחר פעולה זו, דין המטבעות החדשות כדין מטבעות של מעשר-שני. למותר לציין שהמחזיקים ברשותם מטבעות לצורך חילול מעשר שני, עליהם לדאוג שהמטבעות יישמרו במקום מיוחד, וכן לסמן אותם בסימון ברור, שלא יבואו להשתמש בהם בטעות לשימושים אחרים.
9. הפרשת מעשרות בטעות (הרב איל בן דוד)
שאלה | אדם הפריש מעשר בשנת מעשר עני (שנת תשע"ד), ובגלל ההרגל אמר שהוא מפריש 'מעשר שני' במקום 'מעשר עני'. האם ההפרשה חלה בדיעבד או שעליו לחזור ולהפריש?
תשובה | אם טעה ואמר 'מעשר עני', במקום לומר 'מעשר שני', יש להבדיל בין שתי אפשריות של טעות: 1. טעה בלשונו, דהיינו ידע שהשנה היא שנת מעשר עני, ובטעות החליף ואמר מעשר שני. 2. טעה וחשב שהשנה היא שנת מעשר שני, ואף אמר כן בפיו.
אם טעה בלשונו, מפורש בשו"ע שאין הפרשתו חלה כלל 42 , וצריך לחזור ולהפריש בברכה (אם היה הפסק אחר ההפרשה). אבל אם טעה בשנת המעשר, והתכוון בטעות להפריש מעשר שני וכך גם אמר, אזי יש אומרים 43 שיצא ידי חובה. זאת כיוון שהתורה לא קראה למעשרות בשמות: 'ראשון', 'שני' ו'עני', ורק אמרה שיש להפריש בכל שנה מעשר נוסף חוץ מהמעשר הראשון (אלא שדיניו חלוקים בין השנים, שבשנים אבד"ה, יש לו דינים מסוימים, ובשנים ג"ו יש לו דינים אחרים). לכן יצא ידי חובה, מכיוון שבאמת הוא הפריש מעשר שני, אלא שיש על המעשר הזה דין מעשר עני עם כל פרטיו. ואולם יש מי שאומר 44 שהואיל וטעה - אין הפרשתו כלום והפירות נשארו בטבלם. להלכה, נראה שמידי ספק לא יצאנו, ולכן אם טעה בשנת המעשר - יחזור ויפריש בלא ברכה.
10. ברכה על הפרשה חוזרת של מעשר עני (הרב איל בן דוד)
שאלה | אדם שטעה בלשונו ואמר שמפריש מעשר שני במקום מעשר עני, מה יברך שיחזור ויפריש שוב 45 ?
תשובה | כתב הרמב"ם 46 :
המפריש מעשר זה מברך תחלה כדרך שמברכין על המצות וכן מברך על מעשר שני ועל מעשר עני ועל מעשר מן המעשר מברך על כל אחד בפני עצמו, ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהן כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות.
למדנו מדברי הרמב"ם שלהפרשת מעשר עני יש ברכה מיוחדת, ובהפרשה רגילה הוא מברך ברכה כוללת, שבה הוא יוצא ידי חובה גם על הפרשת התרומה ומעשר ראשון וכו'. אם כן אדם שטעה בלשונו ולא אמר 'מעשר עני', צריך לחזור ולהפריש, ויברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו ל הפריש מעשר עני' (ב- ל') 47 . אולם לשיטת הרמב"ם עליו לברך כך דווקא אם מפריש מעשר עני משלו, אבל אם מפריש מעשר עני משל אחרים, מברך ' על הפרשת מעשר עני' (ב- 'על') 48 .
11. נתינת שוויים של פירות מעשר עני 49 (הרב איל בן דוד)
שאלה | האם יש חובה לתת דווקא את הפירות של מעשר העני, או שאפשר לתת את שוויים הממוני?
שאלה | מצד הדין יש לתת את הפירות עצמם לעניים, ולא את דמיהם 50 . אם אינו מוצא עני לתת לו, מחויב לאכול את הפירות (אם יש לו עניין בהם) ולתת לעני את דמיהם, מדין השבת אבדה.
כתב הרמב"ם לגבי מתנות כהונה: 51
מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה.
משמע מדבריו אפוא שרק מפאת הפסד הכוהן הוא חייב לדאוג למתנות, אבל אינו חייב בכך מצד הקדושה שבהם. לעומת זאת לגבי תרומה, כתב הרמב"ם 52 :
אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב... ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם.
נמצא שלגבי תרומה - יש תקנת חכמים לטפל בה, ואילו לגבי מתנות כהונה - אין תקנת חכמים לטפל בהן. ונראה שסיבת ההבדל היא שמתנות כהונה - אין בהן קדושה, וכן כתב הרמב"ם 53 :
ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל.
לפי זה נראה שהואיל ומתנות עניים גם כן אין בהן קדושה, אין חיוב מדרבנן להיטפל בהן. ואולם במקרה שייגרם הפסד לעניים אם לא יאכלן, יש לו לאוכלן ולשום את דמיהם, מדין השבת אבדה.
12. 'בית האוצר' לכתחילה או בדיעבד (הרב איל בן דוד)
שאלה | האם הפיתרון של 'בית האוצר' למעשר עני הוא פיתרון 'לכתחילה' או 'בדיעבד', שהרי לכתחילה צריך לתת את הפירות עצמם לעניים? 54
תשובה | מצד הדין צריך לתת את הפירות דווקא לעני 55 . החיוב הוא שהעני יזכה בפירות. זכיית העני בפירות יכולה להיעשות בכל אחת מדרכי הקניינים שמועילות לפי ההלכה. אחת מהדרכים שבהן אפשר לזכות את העני בפירות, היא דין מכירי עני. דין זה מפורש ברמב"ם 56 :
כיצד מפריש עליהן מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום, ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות על ידי אחר ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו ומוכר התרומה לכל כהן שירצה ואוכל המעשרות.
לפי דברי הרמב"ם נמצא שאם אדם רגיל לתת דווקא לעני מסוים, וכן העני רגיל ליטול ממנו, אין צורך לעשות פעולת קניין, כי זו מתרחשת ממילא, ואם כן נמצא שהעני קונה את הפירות ישירות . בעל הפירות נותן הלוואה לעני, וכך העני חייב לו כסף, ובכל פעם שהעני זוכה בפירות - הוא מקנה בחזרה לבעל הפירות את הפירות תמורת קיזוז מהחוב שלו כלפיו. אם כן למדנו שדרך זו של 'בית האוצר' היא לכתחילה, והמנוי לקרן מקיים את מצוות מעשר עני כראוי 57 .
13. נתינת מעשר עני לכוהן או לוי עניים (הרב איל בן דוד)
שאלה | האם מותר לתת מעשר עני לכוהן או לוי שהם עניים?
תשובה | בשו"ת 'בנין ציון', נשאלה שאלה מאת בנו של המחבר על נושא זה: 58
נסתפקת בני אם עניי כהנים ולוים יש להם חלק במתנות עניים ובפרט במעשר עני מפני שלא מצאת דין זה מפורש ברמב"ם ובפוסקים... מכ"מ הנחת בצ"ע מפני שבפוסקים לא הוזכר הדין.
והנה, מפורש הדבר בפסוק 59 :
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
ומפורש הדבר אף ברמב"ם, בסוגיה אחרת, כבדרך אגב 60 :
שדה של גידולי תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ובתרומה ומעשרות ובמעשר עני, ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים ממנה מתנות אלו, עניי כהנים אוכלין את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים של עניים, וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכהנים.
נמצא אפוא שלהלכה, פשוט שאפשר לתת מעשר עני לכוהן או לוי עניים
14. חידוש כרם בגובה של פחות מטפח (הרב יואל פרידמן)
שאלה | כרם ניטע בשנת תשמ"ו וזמורות הרוכב נחלשו. כדי לחדש את הכרם, דאג המגדל להוצאת זמורה חלופית מאחת העיניים התחתונות של הרוכב, ולאחר מכן גזם את הרוכב הישן. במשך הזמן האדמה עלתה בגובהה ונהייתה צמודה למקום הוצאת הרוכב החדש. אחד המשגיחים טוען שכיוון שיש פחות מטפח בין הקרקע לבין גובה יציאת הרוכב החדש – אין לתת כשרות מהדרין לפירות, מחשש של איסור ערלה. האם טענתו נכונה?
תשובה | הרמב"ם 61 והשו"ע 62 פסקו כדעת חכמים, שרק היוצא מן השורשים חייב בערלה. לדעתם אם גזמו עץ או לחילופין עשו הרכבה בגובה נמוך, אין צורך למנות שוב שנות ערלה. שיטת הרא"ש 63 היא שיש הבדל אם התחדשות העץ היא מעל גובה טפח או מתחת לגובה זה. ברור שיסוד הדין של החיוב המחודש של העץ בערלה הוא מדרבנן, מפני מראית העין.
בנידון דידן, גם לאחר הגבהת האדמה נותר גזע, אף אם גובהו פחות מטפח עד מקום צמיחת הזמורה החדשה, ולכן לדעת הרמב"ם והשו"ע אין למנות שוב שנות ערלה, וכך היא ההלכה מעיקר הדין. 64 אמנם יש שחששו לדעת הרא"ש, 65 אך לענ"ד בנידון דידן גם לדעת הרא"ש אין מקום לחשש. הרא"ש מחמיר בשני מקרים: א. כשמדובר ב'ילדה' שעדיין לא יצאת משנות הערלה, וכיוון שהיא אינה גדלה מעל טפח, היא נשארת באיסורה, מפני 'דמתחזיא כבת שתא'. ב. כאשר קצצו את העץ, והקיצוץ הוא אשר גרם להנמכתו של העץ לגובה של פחות מטפח. בנידון דידן, ההתחדשות של הרוכב נעשתה כאשר שאר הגפן הייתה גדולה ומפותחת. רק לאחר מכן, כשהזמורה החלופית התפתחה, גזמו את הרוכב הישן. הסיבה שבגללה נותרה הגפן בגובה של פחות מטפח היא בעקבות הקִלטור שהרים את האדמה, ולא בגלל הגיזום או ההתחדשות של הרוכב. כמו שלא יעלה על הדעת לחייב שנות ערלה לעץ בוגר בגלל הגבהת האדמה עד לגובה ההרכבה, גם לדעת הרא"ש, כך גם בנידון דידן. בעת הגבהת האדמה כבר צמחה הזמורה החדשה לגובה ההדליה, ואין זה מענייננו שמן האדמה ועד למקום צמיחת הזמורה יש פחות מטפח.
לסיכום, לענ"ד אין שום בעיה של התחדשות הגפן בפחות מטפח, כשהדבר נגרם עקב הגבהת האדמה כדלעיל – אין בגפן זו חשש ערלה, והענבים מותרים באכילה גם למהדרין מן המהדרין.
15. חיוב כרם רבעי ביישוב מצפה רמון (הרב יואל פרידמן)
שאלה | האם יש לפדות פירות שנה רביעית למניין שנות ערלה, בכרם שמצוי במצפה רמון?
תשובה | לגבי דין כרם רבעי יש מחלוקת, אם הוא נוהג בחו"ל אם לאו. דעת הגאונים 66 היא שכרם רבעי נוהג בחו"ל 67 ואילו דעת הרמב"ם 68 היא שאין דין זה נוהג בחו"ל. נראה שהמחלוקת ביניהם היא האם רבעי דומה למעשר שני או שהוא המשכו של איסור ערלה. 69 ה'שולחן ערוך' 70 הביא שתי דעות: ב'סתם' כתב שנוהג נטע רבעי בחו"ל, ודעה שנייה בשם 'יש מי שאומר', הביא את דעת הרמב"ם שאף כרם רבעי אינו נוהג בחו"ל. הרמ"א הכריע כדעת הגאונים, שיש לחלל רבעי מן הכרם גם בחו"ל, ופטר עצי פרי אחרים מן הרבעי; וכן הכריע גם הגר"א. 71
לכן למעשה יש להכריע שכרם רבעי נוהג גם בחו"ל, בין לדעת השו"ע ובין לדעת רמ"א. ואמנם מצפה רמון אינו חו"ל. מו"ר הגר"י אריאל שליט"א כתב שמצפה רמון הריהו בכלל גבולות ההבטחה – ייתכן שהוא חלק מגבולות עולי מצרים וייתכן שמחוצה להם. 72 לכן ייתכן שאף לדעת הרמב"ם יש לחלל כרם רבעי במצפה רמון, כי אם אכן מצפה רמון נחשב חלק מגבולות עולי מצרים, אזי דעת הרמב"ם היא שחייבים שם במעשר שני, כפי שכתב בהל' תרומות פ"א ה"ה. 73
16. חילול כרם רבעי שענביו מבשילים ונקטפים בזמנים שונים (הרב יואל פרידמן)
שאלה | הענבים של הכרם נקטפים לאורך תקופה של כמה שבועות, כיוון שהם מגיעים להבשלה גמורה ולרמת סוכר מספקת בשלבים, ולא בבת אחת. הפועלים והמדריכים עוברים בין שורות הכרם וקוטפים את הפירות הבשלים – מהי הדרך טובה ביותר לחילול הרבעי?
תשובה | הדין הוא שאין מחללים את הרבעי במחובר 74 , והבעיה היא שקשה הדבר שכל הפועלים והמדריכים יחללו את הרבעי בכל עת שהם קוטפים כמה גרגרי ענבים. לכן הדרך הטובה היא לחלל את הפירות במחובר, אך להתנות שהרבעי יחול בעת הקטיף. עצה זו כבר מוזכרת בגמרא 75 בקשר לצנועים שנהגו להציל את העם הקוטף פירות רבעי בשביעית. ואמנם החזו"א 76 כתב שדרך זו יעילה רק אם הפירות כבר בשלים, אך אם הם אינם בשלים, החילול אינו חל על תוספת ההבשלה, והוא הוכיח דבריו מתוספות. 77 אך הגרח"ז גרוסברג 78 כתב שאף לדעת התוספות, הבעיה של תוספת הבשלת הפירות היא רק במקרה שחלות הרבעי היא למפרע, וכשהוא אומר 'כל הנלקט'. אך אם חלות הרבעי היא בעת הקטיף ('כל המתלקט') לא אכפת לנו מתוספת ההבשלה. למעשה, כדאי לומר את נוסח החילול מידי שבוע. במרווח כה קצר של זמן ובשלבים מאוחרים של הגידול (לפני הקטיף), מתווספים אמנם סוכרים לפירות, אך אין תוספת גידול משמעותית. הנוסח הוא כדלהלן: 'פירות הרבעי בתוספת רבע מערכן 79 יהיו מחוללים בעת שייקטפו , כל דרגת חיוב על פרוטה ורבע בנפרד, במטבע המיועדת לכך בשבילי'. 80 כיוון שהחילול חל בכל עת שמישהו קוטף, ובכל פעם צריך פרוטה, יש להיזהר ולדאוג שיהיו מספיק פרוטות פנויות במטבעות שמיועדות לחילול הרבעי. בשעת הצורך יש לחלל ולרוקן את הרבעי מן המטבעות שברשותו מידי יום. 81
17. ברכה על חילול עתידי של כרם רבעי (הרב יואל פרידמן)
שאלה | אדם מחלל את הרבעי אחת לשבוע 82 ואומר את הנוסח שהוזכר לעיל: 'פירות הרבעי... יהיו מחוללים בעת שייקטפו...'. מתי עליו לברך – בעת אמירת הנוסח או בעת חלות החילול?
תשובה | החזו"א 83 כותב שאדם האומר נוסח הפרשת תרומות ומעשרות מראש 84 , עליו לברך בעת אמירת הנוסח. החזו"א נסמך על דברי ה'מגן אברהם' 85 שאין פודים את הבכור בשבת, וגם אי אפשר לתת לכוהן את הכסף בערב שבת בתנאי שיחול הפדיון בשבת עצמה. טענת המג"א היא שבמקרה זה אי אפשר יהיה לברך על הפדיון. בערב שבת אין לברך, כי עדיין אין מצווה, שכן הבכור עדיין לא הגיע ליומו השלושים. בשבת עצמה אין לברך, כי הוא אינו עושה שום מעשה משמעותי שראוי לברך עליו. המקרה דנן – חילול רבעי של פירות מחוברים 'לכשייקטפו' - הוא מקרה ביניים. מחד גיסא, כשהפירות מחוברים אין מצוות חילול רבעי, ולכן אינו יכול לברך. מאידך גיסא, יש הבדל בין פדיון הבן לבין רבעי: בפדיון הבן בערב שבת, עדיין לא הגיע יום השלושים והבן כלל לא התחייב בפדיון. לעומת זאת, ברבעי, הפירות כבר חייבים ברבעי 86 , ואף 'בידו' של הבעלים לקטוף את הפירות ואז לפדות אותם. 87 למעשה, אין לברך כלל אם אומר את הנוסח מראש ולכך נוטה דעת הגרש"ז אויערבאך. 88
18. ערלה ב'תפוח הוורד' (הרב יואל פרידמן)
שאלה | 'תפוח הוורד' גדל על עץ פרי ירוק-עד ממשפחת ההדסיים (Syzygium jambos), והוא משמש הן לנוי והן למאכל. שימושו לנוי הוא לגדרות, והפרחים שלו גדולים ומרשימים. הפרי מבשיל בסביבות חודש יוני, צבעו צהבהב, הוא מתאים למאכל וניתן להכין ממנו ריבות וקינוחים. האם יש בו איסור ערלה?
תשובה | בנוגע לאיסור ערלה נאמר בתורה 89 'ונטעתם כל עץ מאכל', והשאלה היא מהו עץ מאכל? בעץ שפירותיו משמשים למאכל האדם, הנוטע יכול להפקיע את הגדרת 'עץ מאכל', אם הוא נוטע את העץ למטרה אחרת. למשל אם נוטעים צבר לצורך גידור ולא לצורך אכילת פירותיו, מפקיעים ממנו הגדרת 'עץ מאכל', ומותר יהיה לאכול את פירות הצבר גם בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. 90 במקרה דנן אין מדובר בעץ מאכל רגיל אלא בעץ שמשמש בעיקר לנוי, והשאלה היא האם בכל זאת יש להגדירו 'עץ מאכל' אם לאו? בירושלמי (ערלה פ"א ה"א) 91 מבואר ש'רימין' הוא עץ שהפירות שלו אינם חשובים ובדרך כלל אינם משמשים למאכל. אך אם 'נטע לשם רימין' – חייב בערלה, אם לפחות מחצית האנשים 'שומרים' את הפירות. נמצאנו למדים שיש קבוצה של עצים ששימושם העיקרי הוא לנוי ולא ברור אם פירותיהם נאכלים אך בכוחו של האדם להופכם ל'עצי מאכל', אם נוטע אותם לשם כך. אלא שיש לברר מה משמעות ההגדרה של מחצית אנשים או רוב אנשים ש'שומרים את הפירות'. שאלה זו קשה שבעתיים בזמננו, שאנשים מפונקים, והם רגילים לאכול רק פירות שעומדים ברמת האיכות של השיווק המודרני, ולא כל מה שאכיל, נאכל בפועל. לכן נראה שיש להגדיר שאם מחצית מהאנשים שיש להם את צמח תפוח הוורד בגינתם משתמשים בפירות גם למאכל, לריבות ולקינוחים, 92 אזי הפירות אסורים באיסור ערלה, ומחשבת הנוטע הופכת את העץ ל'עץ מאכל'. למעשה , נלע"ד שיש איסור ערלה בתפוח הוורד, אם הנוטע מתכוון להשתמש בפירות למאכל, לריבה וכדומה; אלא אם כן יתברר שבדרך כלל האנשים שנוטעים את תפוח הוורד מייעדים אותו לנוי בלבד. 93
19. ערלה ב'פיטנגו' (הרב יואל פרידמן)
שאלה | 'פיטנגו' או 'פיטנגה', הנקרא גם 'איגניה חד פרחית' (Eugenia uniflora), הוא שיח רב-שנתי טרופי. הוא ירוק-עד, ומשמש בגן הנוי ל'גדר חיה'. פריו האדמדם כשהוא בשל - אכיל (טעמו מתוק-חמצמץ), ומשתמשים בו להכנת ליקר. עד היום לא הצליחו לגדל אותו לצרכים מסחריים, כי חיי המדף שלו קצרים, גידולו כרוך בטרחה גדולה ונדרשים עבורו עובדים רבים לקטיף. האם יש בו איסור ערלה?
תשובה | גם הפיטנגו, כמו תפוח הוורד, הוא צמח שלא ברור אם יש להגדירו עץ פרי, שכן הוא משמש בעיקר לנוי. לכן הנוטע צמח פיטנגו אחד ומתכוון לאכול את פירותיו או להכין מהם ליקר וכדומה, צריך למנות לו שנות ערלה, כמו שאמרנו בתפוח הוורד 94 . השאלה היא מה הדין אם הוא נוטע כמה צמחי פיטנגו לצורך 'גדר חיה'? בנוגע לעץ פרי רגיל, כתב ה'חזון איש' (דיני ערלה אות יא) שאם אדם נטע את עצי הפרי הן לצורך גדר והן לשם אכילת הפירות – העץ אסור משום ערלה, שכן אין בכך 'מחשבת פטור', והוא אינו מפקיע מן הצמח שם 'עץ מאכל'. אך בנידון דידן, הפיטנגו אינו עץ פרי רגיל, וחייב בערלה רק על ידי 'מחשבת חיוב', כשמייעד את הצמח לאכילת הפירות. לכן נראה שאם מייעד את הפיטנגו גם לגדר – הוא פטור מערלה. 95




^ 1.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ה הי"ח.
^ 2.. חוקות הארץ, חידושי הרב קוק, כלאים פ"א הל' ד, עמ' 58.
^ 3.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ה הי"ט.
^ 4.. ביאור הגר"א, יו"ד סי' רצו ס"ק לב.
^ 5.. עיין חוקות הארץ ח"ב, פ"ה הי"ט הערה 20.
^ 6.. ראב"ד, רש"ס פ"ה ה"ז, ד"ה וכל מין זרעים.
^ 7.. ביאור הגר"א, יו"ד סי' רצו ס"ק ז.
^ 8.. הר צבי – רשמי שאלה, יו"ד עמ' רכג.
^ 9.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ה ה"ז.
^ 10.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ז ה"א.
^ 11.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ה ה"ז.
^ 12.. רמב"ם, הל' כלאים פ"ה הי"ט.
^ 13.. עיין מעדני ארץ, כלאים פ"א ה"ד.
^ 14.. הערת עורך י"פ. רוב הראשונים חולקים על כך בהקשר לכלאיים, עי' חוקות הארץ (שיודפס בע"ה בקרוב), עמ' 460, הערות 17-16.
^ 15.. ערלה פ"א מ"ט.
^ 16.. ע"ז מח ע"ב.
^ 17.. תוספות רי"ד, ע"ז שם.
^ 18.. שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' יב.
^ 19.. ש"ך שם, ס"ק כג.
^ 20.. שו"ת שאילת יעב"ץ, סי' קי.
^ 21.. הערת עורך: אב"ד. לדברי הרב אייגנר כאן, נראה שהיעב"ץ סובר שהיות וכלב וחתול הם חיות מחמד, הם בכלל איסור צער בעלי חיים, שכן חיות מחמד הן בכלל בעלי חיים שהם 'בני מלאכה'. ולפי זה הוא הדין באוגר. אבל באמת מדברי היעב"ץ נראה שהוא מגדיר אותם 'בעלי מלאכה' לא בשל היותם חיות מחמד, אלא משום שיש להם מלאכה שהם עושים. כן מפורש בדבריו בשאילת יעבץ סי' יז, שכלב וחתול מוגדרים 'בעלי מלאכה': 'חתול אוכל את העכברים וכלב שומר על הבית', לא ברור שעובדת היות האוגר חיית מחמד מגדירה אותו בגדר של 'בני מלאכה'.
^ 22.. שו"ת תרומת הדשן, סי' קה.
^ 23.. הערת עורך אב"ד. עי' לעיל הערה 21; ויש להעיר עוד שנראה שהגדרת היעב"ץ היא הגדרת המין, דהיינו, מין 'כלב' מוגדר בעל מלאכה, הואיל והוא שומר על הבית. מה יהיה הדין בכלב חולה שאינו מסוגל לשמור על הבית? מדברי היעב"ץ נראה שהוא מגדיר את המין, ובמין זה של כלב, שבעיקרו הוא בעל מלאכה, יש איסור של צער בעלי חיים. איסור צער בעלי חיים אינו תלוי בשאלה האם יש לאדם צורך כעת בבעל חיים מסויים או לא. ולכן אם נגדיר את האוגר מין שיש בו צער בעלי חיים, אזי העובדה שעתה איני זקוק לו, אינה משנה את הדין שהוא בכלל איסור צער בעלי חיים.
^ 24.. הערת עורך אב"ד. מדברי 'תרומת הדשן' הללו אפשר ללמוד שמותר לעשות כל שימוש רגיל בבעלי חיים, אבל הפקרת הבעל החיים למדרס שיני חתולים, (גם אם זה לא יקרה באופן מיידי), אינו נחשב שימוש שמותר לעשותו בבעל חיים.
^ 25.. תרומות פ"א מ"א, מ"ג.
^ 26.. הערת עורך: י"פ. עי' במאמריהם של הרב עזריאל אריאל והרב מרדכי רבינוביץ, התורה והארץ ד, עמ' 328-324.
^ 27.. רמב"ם, הל' תרומות פ"ד ה"ה.
^ 28.. רמב"ם, הל' נדרים פי"א ה"א-ה"ב.
^ 29.. על פי הרדב"ז והגהות מיימוניות שם.
^ 30.. שערי צדק, שער מצות הארץ פ"ח סעי' ב, וסעי' ה.
^ 31.. שו"ע, יו"ד סי' שלא סעי' לג.
^ 32.. שו"ע, יו"ד סי' רלג סעי' א.
^ 33.. ש"ך, שם ס"ק ג.
^ 34.. על עצם החשיבות של ציון יום בת המצווה בתור יום שמחה, כבר כתב מו"ז בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה, או"ח סי' כח.
^ 35.. ירושלמי, סוכה פ"ה ה"ג.
^ 36.. פסחים כו ע"א.
^ 37.. תוס' שם, ד"ה מעילה.
^ 38.. רמב"ם, הל' מעילה פ"ה הט"ז.
^ 39.. חי' הריטב"א, ע"ז יב ע"ב, ד"ה גמרא.
^ 40.. עי' בהרחבה ספר התורה והארץ ה, עמ' 200-206.
^ 41.. רמב"ם, הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ז הט"ז. וע"ע שם פ"ג ה"י. וראה תוספות, קידושין נו ע"א, ד"ה מתקיף לה.
^ 42.. שו"ע, יו"ד סי' שלא סעי' מה.
^ 43.. אוצר התרומות, כרם ציון עמוד ו' ואילך; ועיין מים חיים (לרב חיים שמואלביץ), מכשירין פ"ב מי"א, עמ' רכד; צפנת פענח ח"ג, בהשמטות, בד"ה וזה באמת תליא.
^ 44.. חזו"א, במכתב שנדפס בדרך אמונה ח"ג, עמ' 776.
^ 45.. ראה בתשובה הקודמת.
^ 46.. רמב"ם, הל' מעשר פ"א הט"ז.
^ 47.. ר"ש וריבמ"ץ, מעשר שני פ"ה מי"א. דרך אמונה, הלכות מעשר פ"א ס"ק ק"ח.
^ 48.. רמב"ם, הל' ברכות פי"א הי"ב.
^ 49.. עי' במאמר הרב יעקב אפשטיין, אמונת עתיך 93 (תשע"ב), עמ' 46-40, ובהערת הרב יואל פרידמן (שם, עמ' 46), ואין בית המדרש בלא חידוש.
^ 50.. דרך אמונה, שם צה"ל סק"ד; וכן נכתב בדרך אמונה, הלכות מעשר פ"ז ה"ה, ס"ק כה; וכן משמע מדברי הריטב"א והרשב"א, גיטין ל ע"ב, בד"ה ישראל שאמר ללוי. וכן כתב חזון איש, מעשרות סי' ח אות ה, בד"ה וברדב"ז. ועיין תשובת מהר"י קורקוס הובאה בשו"ת הרדב"ז ח"א, סי' ש"מ. וכן עיין בדברי הרדב"ז שם, הדנים בחובת נתינת מתנות כהונה הן או גם דמיהן; והחזו"א הנ"ל למד מזה גם לעניין מעשר עני; וכן בדרך אמונה הנ"ל. ועיין אמונת עתיך, גיליון 93 עמ' 40-46 במאמרו של הרב יעקב אפשטיין, ובהערת הרב יואל פרידמן שם . ומדברי רבנו שמחה (בתשובה שהובאה באור זרוע, הל' צדקה סי' יא), משמע כדברי הראשונים הנ"ל, שאם נתן את הדמים ולא את הפירות עצמם, לא יצא ידי חובת נתינה לעני.
^ 51.. רמב"ם, הל' ביכורים פ"ט הט"ז.
^ 52.. רמב"ם, הל' תרומות פי"ב הי"ז.
^ 53.. רמב"ם, הל' ביכורים פ"ט ה"כ.
^ 54.. ראה בתשובה לעיל.
^ 55.. ראה בתשובה לעיל.
^ 56.. רמב"ם, הל' מעשר פ"ז ה"ו.
^ 57.. וע"ע דרך אמונה, הל' מתנות עניים פ"ו ס"ק ד.
^ 58.. שו"ת בנין ציון, החדשות סי' נד.
^ 59.. דברים יד, כח-כט. כן העיר ערוך השולחן, הל' זרעים סי' יד סעי' יא.
^ 60.. רמב"ם, הל' תרומות פי"א הכ"ז.
^ 61.. רמב"ם, הל' מע"ש פ"י הי"ט.
^ 62.. שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' יח.
^ 63.. רא"ש, הלכות קטנות ס"ק ד.
^ 64.. חזו"א, כלאים סי' ד ס"ק כז, ד"ה והאי.
^ 65.. ש"ך לשו"ע, שם, ס"ק לא; ביאור הגר"א לשו"ע, שם, ס"ק נד.
^ 66.. שאילתות דרב אחאי, קדושים, שאילתא ק; תוספות, ברכות לה ע"א, ד"ה ולמאן; ר' יונה, דף כד ע"ב מדפי הרי"ף; רשב"א, ברכות שם [וע"ע שו"ת הרשב"א המיוחסות, סי' קנו]; רא"ש, ברכות פ"ו סי' א.
^ 67.. ולא נטע רבעי.
^ 68.. רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פ"י הט"ו.
^ 69.. עי' רמב"ן, ר"ה ט ע"ב, שהביא ראיה לדברי הרמב"ם מן הירושלמי, מעשר שני פ"ה ה"ב, שהוקש דין רבעי לדין מעשר שני – כמו שאין מעשר שני נוהג בסוריא, הוא הדין גם רבעי. לפי הנראה לדעת הגאונים, נטע רבעי נמשך גם אחר דין ערלה, וכפי שנוהג ערלה בחו"ל - הוא הדין גם רבעי; וכן נכתב בשו"ת באהלה של תורה ד, סי' לז.
^ 70.. שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' ז.
^ 71.. ביאור הגר"א לשו"ע, יו"ד סי' רצד ס"ק כח. והוא אף דחה את ראיית הרמב"ם מן הירושלמי (ראה לעיל הערה 4), והוכיח משם להפך. לדעתו הירושלמי פוטר רבעי בסוריא רק בגוי, כי שם קיי"ל ש'יש קניין לגוי להפקיע'.
^ 72.. עי' במאמריו של הרב יעקב אריאל: 'הפרשת חלה בגבול הדרומי', אמונת עתיך 56 (תשס"ד), עמ'
22-10, ובפרט עמ' 21-20; 'ערלה בערבה', שם, 53 (תשס"ג), עמ' 37-31.
^ 73.. עי' במאמר הרב יהודה עמיחי, 'ברכה על הפרשת תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים', אמונת עתיך 94 (תשע"ב), עמ' 21-11, ובפרט בעמ' 15-14.
^ 74.. רמב"ם, הל' מע"ש פ"ט ה"ב.
^ 75.. ב"ק סט ע"א.
^ 76.. חזו"א, דיני ערלה אות מז; ערלה סי' יד ס"ק ה.
^ 77.. ב"ק שם, ד"ה כל הנלקט.
^ 78.. נטע הלולים, עמ' כא זרע גד ס"ק יח.
^ 79.. תוספת הרבע היא רק כשהבעלים אומר את נוסח החילול. בשליח או במיופה כוח – אם מחלל על מטבע שלו, אינו מוסיף חומש, ואם מחלל על מטבע של הבעלים – מוסיף חומש, עי' הרב עזריאל אריאל, הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית, עמ' 105 הערה 21.
^ 80.. למנויי 'בית האוצר'. על פי נוסח הפרשת תרומות ומעשרות של 'בית האוצר'.
^ 81.. ע"ע חבל נחלתו יג, עמ' 220-219.
^ 82.. ראה בשאלה הקודמת.
^ 83.. חזו"א, דמאי סי' ט ס"ק טו.
^ 84.. בין אם ההפרשה היא על ידי 'ברירה' ובין אם החלות היא בעת בירור המציאות.
^ 85.. מג"א, לשו"ע או"ח סי' שלט ס"ק ז.
^ 86.. עי' במאמרנו 'דילול פירות רבעי', אמונת עתיך 97 (תשע"ג), עמ' 61-59, באיזה שלב בגידול הפרי מתחיל חיוב רבעי.
^ 87.. עי' במאמרנו הנ"ל עמ' 62-61, שיש מחלוקת בין הראשונים מדוע אין פודים פירות במחובר. לדעת הרמב"ם, החיסרון הוא מהותי, אך לדעת הר"ש והרשב"א, החיסרון הוא טכני, שאי אפשר לחשב את השווי של הרבעי.
^ 88.. מנחת שלמה א, סוף סי' נה; וע"ע הרב עזריאל אריאל, שם עמ' 114.
^ 89.. ויקרא יט, כג.
^ 90.. ובלבד שנטע רק לצורך גידור. אך אם נטע גם לשם אכילת הפירות נחשב 'עץ מאכל' ואסור בערלה; עי' חזו"א, דיני ערלה אות י.
^ 91.. ירושלמי, מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 331, שו' 38-31.
^ 92.. עי' תוס', שבת צב ע"ב, ד"ה ואת"ל.
^ 93.. ע"ע במאמרנו 'מנין שנות ערלה בהרכבה ע"ג אילן סרק', התורה והארץ א, עמ' 124-120.
^ 94.. ראה בתשובה לעיל.
^ 95.. יש להבחין בין נטיעה לגידור לבין נטיעת צמח בודד לנוי. בנטיעה לשם גידור יש 'מחשבת פטור' שפוטרת את העץ מערלה, אך כשנוטע עץ בודד לנוי, לרוב גם הפירות משמשים לנוי, ובמקרה דומה (נוטע אתרוג למצווה) קבע הירושלמי (ערלה פ"א ה"א, מהד' האקדמיה ללשון העברית, שם, שו' 47-43) שהעץ חייב בערלה. ועוד, בנטיעה לסייג צריך שיהיה היכר, ובנטיעה לנוי אין יודעים אם העץ ניטע לנוי או לשם פירותיו, וייתכן שהצורך בהיכר הוא מדאורייתא; עי' חזו"א, דיני ערלה אות יג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il