^ 1 נפלא הדבר שלא מצאנו הלכה לקנא למי שעובד עבודה זרה, שעליה נאמר "א-ל קנא", וצריך לומר שעל ע"ז מקנא הקב"ה כבעל של כנסת ישראל, אבל על ייחודיות הישראלית עלינו לקנא. אמנם מצאנו מ"ד בסנהדרין שהרודף אחר ע"ז לעובדה מותר להורגו ולהצילו בנפשו (ואין הלכה כמותו), אולם זה גדר אחר, שאין הורגים אותו בשעת מעשה, אלא כדי למנוע ממנו את עשית העבירה החמורה, ואינו כבועל ארמית שמותר להורגו בשעת מעשה העבירה דוקא.
"2וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".:

^ 3 ויש להביא ראיה לכך מהתוספות. נאמר בגמ', שאם עומד לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה להקדים ולטעון לשונא לפני האוהב – "כדי לכוף את יצרו", והקשו התוספות ד"ה " שראה בו דבר ערוה" (פסחים דף קיג עמוד ב) "ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו? וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". נראה לבאר, ששנאה גמורה היא שנאה שמעורבים בה רגשות אישיים, כגון שנאה שנובעת מיחס אישי שנובע מהכלל הפסיכולוגי של "כמים הפנים אל הפנים", ועל זה צריך לכוף את היצר ולשנוא רק את החטא, ולא את האדם החוטא, שבודאי יש לו גם כן מטען של תורה ומצוות, ורק מי שמסוגל להבדיל בין הדברים ולשנוא את הראוי לשנוא יכול לקיים מצווה זו.

^ 4 וכך כתב הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רעח) "היא שהזהיר הדיין מהטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא אדם רשע בעל עבירות והזהיר יתעלה מהשים ענשו להטות דינו. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא תטה משפט אביונך בריבו. ולשון מכילתא רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין תלמוד לומר לא תטה משפט אביונך אביון הוא במצות. כלומר אעפ"י שאביון הוא במצות לא תטה דינו". כי כך נטיית הלב להטות דין רשע, ועלינו להזהר מפני זה שלא תביא אותנו השנאה להטיית הדין.

^ 5 משך חכמה מפרש מה שנקרא פינחס "קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה", שבפינחס ראו גם קנאות כשהרג את זמרי, וגם משיב חמה – כש מסר נפשו עליהם בתפילה, ולמד זאת מאבותיו, אלעזר קנא לה' והרג את אלה שחזרו שמונה מסעות לאחר מות אהרן, ואהרן היה משיב חמה ומסר נפשו עליהם בחטא העגל.
^ 6 הגמ' ממשיכה שם "והכתיב לא תקם ולא תטר? - ההוא בממון הוא דכתיב". לכאורה קשה מה הקושיא על ת"ח שחייב לנקום ולנטור, הרי הוא נוקם על כבוד התורה? נראה שזה כלול בתשובת הגמ', שרק על ממון יש אסור נקימה ונטירה, ולא בדברים אחרים כמו בצערא דגופא, וכלול בזה היתר לת"ח לנקום ולנטור והנה הגמ' ממשיכה לדון בדבר ואומרת שגם בצערא דגופא יש אסור, "וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה') ואהביו כצאת השמש בגברתו! - לעולם דנקיט ליה בליביה. - והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! - דמפייסו ליה ומפייס".
נראה שזה רק ממידת חסידות, ולכן על זה מותר לשמור טינה בלב ("דנקיט ליה בליביה"), ואי אפשר לומר שהאסור דאורייתא קיים בצער הגוף, כי אם כן היה אסור גם לנטור בלב כיון שזה עיקר האיסור ב"לא תקום ולא תטור".