בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • לזמן הזה - יום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
4 דק' קריאה
עיקר גודלו של היום
יום העצמאות הולך ומקבל משמעות עמוקה משנה לשנה. זאת אנו למדים מיציאת מצרים. הרי המשמעות של היציאה התעצמה כאשר הגענו לארץ ישראל, והתעצמה עוד יותר כאשר נבנה בית המקדש, אז נוכחנו לדעת למפרע את המשמעות העמוקה של יציאת מצרים. וכמו שביציאת מצרים נאמר כי: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" במובן זה שצריך לחוות איך היציאה ההיא נוגעת אליו במובן מסוים יותר מאשר נוגעת לדורות הראשונים. צריך להתבונן איך אצלו ניכר עוד יותר הערך הנצחי והמתמשך של יציאת מצרים, כך גם לגבי יום העצמאות. אנו צריכים להתבונן מה המשמעות של יום העצמאות בדורנו. בכל שנה עם ישראל מתחזק במדינתו. והכל פועל יוצא מעצם תקומת המדינה שגרמה לעלייה לארץ ישראל, להתיישבות בארץ, והארץ מטהרת ומתקדשת וארץ ישראל הפכה להיות מרכז התורה בעולם וירושלים למרכז התורה שבארץ ישראל. אמנם בדרך, מפעם לפעם יש מעצורים אבל המצב הכללי הוא שהמדינה והעם מתחזקים כל הזמן. הסכנות אמנם לא קטנות במשך הזמן, אך גם היכולת לעמוד בהם הולכת וגדלה.
אך עיקר גודלו של היום הזה הוא לא בהתבוננות על מה שכבר נתגלה לנגד עינינו. אלא היותו שלב לקראת גאולתנו השלמה שעתידה להיות כל כך גדולה ונפלאה, כל כך אידיאלית, שכל מה שמביא לקראתה מקבל גודל נפלא. ובוודאי שתקומת המדינה היא עליית מדרגה גדולה לקראת העתיד הגדול. ולכן השמחה היא גדולה מתוך עין צופיה אל הגאולה השלמה.

חיבור ללא פירוד בגאולה השלמה
מה יהיה אופייה של הגאולה השלמה - המהר"ל בנצח ישראל (פרק מז), מבאר איך תהיה הגאולה על פי דברי חז"ל ועל פי דברי הנביאים. נאמר בירמיהו (לא, ל-לב): "הנה ימים באים נאום ד' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה... אחרי הימים ההם נאום ד' נתתי את תורתי בקרבם". על פי המדרש (שיר השירים רבה א, טו) מבואר שהתורה תהיה בקרבם ולא תשכח, כלומר יסתלקו הגורמים המשכחים, הגוף יזדכך והלב יהיה טהור. וכן בהושע (ב, יח) נאמר: "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". כלומר הקשר בין ישראל לקב"ה לא יהיה קשר של בעלות ושל כפיה אלא של אחדות מוסכמת. וזה מה שנאמר בירמיהו (לא, כא): "כי ברא ד' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר", כלומר היוזמה לקשר תהיה מצד כנסת ישראל. ובהושע (ג, ה): "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלוקיהם", וכותב המהר"ל (נצח ישראל שם) על הבקשה הזו של בני ישראל: "כי באחרית הימים ישובו אל ד' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול... ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה", כמו שאומר הושע (ב, כא): "וארשתיך לי לעולם" ומבאר המהר"ל פסוק זה וכותב:
החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא): "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה.
כעין זה מסביר ה'שם משמואל' (פירוש להגדה) את שאלת "חכם מה הוא אומר" בהגדה של פסח. ה'שם משמואל' מתייחס למילה 'ציוה' בשאלת החכם. לפי דבריו שאלת החכם היא: מדוע יש צורך בציווי על קיום רצון ד', מדוע שלא נקיים את המצוות מרצוננו הפנימי כשם שקיימו האבות את כל התורה כולה אף בלי שהצטוו? ומשיב כי המצב היום הוא עדיין לא שלם, אך לעתיד לבוא תהיה התבטלות מוחלטת לקב"ה, רצונו הפרטי של האדם יהיה מכוון לרצון ריבונו של עולם, ללא נגיעות אישיות, ולא יהיה צורך בציווי, וזהו אולי הרעיון העמוק במה שאמרו חז"ל: כי מצוות בטלות לעתיד לבוא (נדה סא, ב), כי הציווי יהיה בטל, ואת המעשה נעשה מרצוננו. ואז כאשר החיבור לקב"ה יהיה מצדנו הוא יהיה חיבור שלם.

פירוד שיביא לאיחוד גמור
הדרך להגיע אל השלמות הזו מוכרחת לעבור דרך משברים נוראים, דרך פירוד גמור שיביא לאיחוד גמור והתהליך מתרחש בד בבד, ככל שמתבטלת הכפייה כך יש יותר חופש, יותר ריחוק, אבל גם העבודה מתרוממת ונעשית יותר קרובה. מצד אחד הפירוד גורם להרס נורא ומאידך הוא מפתח חיבור חדש וחזק של קרבה. כך ראינו במהלך הדורות, תקופת ההשכלה והשוויון גורמים למשבר ולמולה צומחת תנועת החסידות של עבודת ד' מאהבה, והדברים קשורים ונובעים זה מזה. החופש גורם למתירנות ולמשבר אמוני ומאידך מביא איתו חפץ לעבודת ד' יותר פנימית מתוך הזדהות. מי שמביט במבט של אמונה רואה את הטוב הצומח מתוך הריקבון, מי שמביט בעין חיצונית, חולית, רואה רק את החיצוניות הנפולה. כשהמשבר מגיע לשיאו אז גם מופיעה הגאולה בשיאה. כך היה בקריעת ים סוף. מסכנת הכחדה גמורה יצאו לישועה שלמה. כך היה מבחינה רוחנית בהגיע ישראל למ"ט שערי טומאה אז יצאו לאמונה נפלאה, "ויאמן העם" (שמות ד, לא), "ויאמינו בד'" (שם יד, לא), כלומר שיא הניתוק מביא לשיא החיבור.
לעומת דברי המהר"ל שהגאולה תהיה מתוך התעוררות מלמטה, שנאמר: "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), "ובקשו את ד' אלוקיהם" (הושע ג, ה). באים דברי הזוהר (פנחס, רכא, א) שבית המקדש השלישי יבנה על ידי ריבונו של עולם ולכן יהיה קיים לעולם. הקב"ה יגאל את ישראל כי נפלה בתולת ישראל ולא תקום מעצמה, אלא הוא יקימנה (זהר פקודי, רמ, א; ויקרא ו, א וראה אורות התחיה לב). והנביא אומר מחד "לא בחפזון תצאו" (ישעיהו נב, יב), ומאידך "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א). על כרחך אין סתירה בין הדברים ובדרכים שונות תהיה הגאולה "לא בחפזון" ו"פתאום", כ"עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט) וגם "עם ענני שמיא כבר אנש אתה" (דניאל ז, יג; סנהדרין צח, א). רעיון זה נמצא בדברי מרן הרב זצ"ל:
קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה. (אורות ישראל ותחייתו ט)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il