להיות אנשים גדולים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
שיחות ליום העצמאות

קטגוריה משנית

ספריה
לזמן הזה - יום העצמאות

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

9 דק' קריאה

ההתמודדות עם יצר הרע
בעל "תולדות יעקב יוסף" (פרשת ויקהל, ד"ה לבאר זה הנ"ל) מביא משל איך להתמודד עם היצר הרע והמשיכה לדברים רעים ואומר כי יש לדעת שהכל מכוון על ידי ריבונו של עולם. משל למלך שהיו לו כמה וכמה מדינות בשליטתו, כולם היו נאמנים לו ובכל זאת הוא רצה לבחון עד כמה מידת הנאמנות אליו גדולה. לכן, הוא שלח גדוד מהצבא שלו שיתחפשו כאילו הם באים מארץ אחרת והם רוצים להילחם נגד המלך ולכבוש את המדינה. המלך רצה לבחון כיצד המדינות שלו יגיבו. המדינה הראשונה שמעה שמלך זר בא לכבוש אותם ויצאו במלחמה נגד הכובש, הם נאמנים למלך שלהם ולא רוצים להיות תחת שלטון אחר. המדינה השנייה אמרה שאין להם סיבה לעשות מלחמה, בין כה וכה מושלים עלינו ולא משנה לנו איזה מלך מושל, ולכן הם לא מצאו סיבה לעשות מלחמה. כשהגדוד בא למדינה השלישית, אנשי המדינה אמרו שהדבר נראה להם תמוה, איך יכול להיות שמישהו יבוא להילחם במלך שלהם - הוא מלך גדול ועצום השולט על כל כך הרבה מדינות, צריך לבדוק את העניין ואולי אלו שליחים של המלך עצמו שבאו לבחון את הנאמנות שלנו למלך, כי אין סיכוי שמישהו באמת יעיז ויבוא להילחם עם המלך. המלך שמח מאוד בתשובה של המדינה השלישית יותר מאשר בתשובתה של המדינה הראשונה, גם המדינה הראשונה הייתה נאמנה אליו ועשתה מלחמה, אך יש הבדל בצורת הנאמנות.
כך הנמשל. לריבונו של עולם יש הרבה מדינות והוא בוחן את נאמנותם של אנשי המדינות אליו. הוא שולח גדוד של "זרים" - "לא יהיה בך אל זר" (תהילים פא, י), גדוד שמנסה לפתות את האדם על מנת שימליך על עצמו מלך אחר, ויכולות להיות דרכי תגובה שונות. יש אנשים שעושים מלחמה עם יצר הרע, נלחמים אתו בכל תוקף כדי לנצח אותו בגלל הנאמנות הגדולה שלהם לקב"ה. ויש אנשים שמתבוננים ואומרים שגם יצר הרע הוא בריאה של הקב"ה, אין דבר בעולם שלא נשלט על ידי ריבונו של עולם. אם כך, גם את היצר הרע ריבונו של עולם שלח ולא שייך להתפתות על ידו, היצר בעצמו הוא שליח על מנת לבחון אותנו – ואנו בוודאי שלא נתפתה. זה הבדל בצורה של עבודת ד'. יש שעובדים את ד' במלחמות, תעניות וסיגופים, מלחמה נגד הגוף ונגד היצר, כובשים בכל הכוח את התאוות והיצרים על מנת שלא ליפול ברשת היצר הרע. אך יש אנשים שלוקחים את היצר הרע ועובדים אתו את ד', את הכול הם עושים לשם שמים בשמחה ובטוב לבב, הם יודעים שגם היצר הוא בריאה של ריבונו של עולם, ויחד עם כל התאוות והמשיכות, המותרות, נעבוד את ד'. נאכל בשמחה בשבת ולא נפחד שמא יש כאן תאווה לגשמיות, נשתה יין כדי לשמוח בעבודת ד' - נהפוך את היצר הרע ליצר הטוב.
אם אדם יודע שכל דבר שקורה במציאות בא מריבונו של עולם, אז גם כשהוא נפגש במצבים קשים הוא לא מפחד. בעל ה"תולדות" מסביר על פי זה כמה פסוקים יפים: "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (שם קיח, ה), "מן המיצר קראתי י-ה" אני מכיר את ריבונו של עולם, זה הוא פה. וממילא אני מקבל בשמחה את הצרה ואז הצרה מסתלקת, המיצר נהיה מרחב כי זו צרה שריבונו של עולם עשה. "כל גוים סבבוני בשם ד' כי אמילם" (שם, י), הגויים סובבים אותי, אבל אני רואה שזה בשם ד' ובכך אני מבטל ומכרית אותם. הקב"ה רוצה לפתח את הכוחות של עבודת ד' בישראל ולכן הוא עושה מבחנים שונים, בוחן כל פעם מכיוון אחר כדי שלא ירגישו שזה מבחן. לפעמים יצר הרע בא כמו "צדיק", הוא אומר לאדם שעכשיו הוא לא יכול ללמוד תורה, בגלל שעשה עברות וכל עוד שלא יעשה תשובה ויהיה טהור, הוא לא יכול ללמוד. היצר בא בתור צדיק אבל זוהי טעות, היצר מעכב את האדם ולא מאפשר לו לקום מהנפילות. היצר בא בפיתויים שונים, פעם אחת: "כל גוים סבבוני" ועל כך אנו משיבים לו "בשם ד' כי אמילם", אחר כך "סבוני גַם סבבונִי" וגם על כך אנו משיבים שזה בשם ד', גם את זה ריבונו של עולם עושה. היצר ממשיך "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים", המתיקות של הדבש, הפיתויים, ויצר הרע שמקיף אותנו מכל הכיוונים, אך גם אז "בשם ד' כי אמילם", ריבונו של עולם בוחן אותנו בכל המצבים אך צריך לזכור תמיד שהכול הוא מד'.

התמודדות עם רוחות זרות
זו הסתכלות חסידית איך אדם יכול להצליח להתמודד כנגד פיתויים שבאים עליו. אני רוצה להרחיב את המבט החסידי האישי הזה, ולראות איך אפשר להתבונן כך גם בהתמודדויות הכלליות שעומדת בהן האומה, בדרך התורה, כנגד הרוחות המנשבות. יש הרואים ברוחות המנשבות משהו שבא לעקור את התורה, והרי ריבונו של עולם מנהל את כל הרוחות. אם מכירים בכך, אפשר להתבונן מה רצה הקדוש ברוך הוא ברוח הזו, מדוע מופיעה תנועה כזו ומהלך רוחני כזה בעולם, ומתוך ההתבוננות הזו אפשר להבחין לפעמים בנקודה חיובית נקודה אמתית, נקודה של קודש שעטופה בהרבה קליפות וכיסויים. זו הנקודה שצריכה להתגלות, ואם נדע להציל אותה מתוך כל הקליפות ולהוציא אותה החוצה, הרי אותה תנועה מאבדת את כל משמעותה ומתבטלת והנקודה החיובית בלבד תשרוד. באופן זה יש להסתכל על הרוחות המנשבות.
כך הסתכל הרב על התנועה הציונית. בתנועה זו היו גם כאלה שהכריזו במפורש שהם הולכים בדרך מנוגדת לתורה ולמצוות, מכל מקום הייתה זו דרך שעניינה איחוד האומה ומציאת פתרון קיומי לעם הסובל והנודד, והכנת חיים נורמליים בארץ. היה אפשר לראות את התנועה באופן שהיא מורדת במלכות שמים ויש להילחם נגדה, והיה אפשר להתבונן במבט של אמונה ולהכיר בכך שהכול מאת ד' ואם כן גם התנועה הזו היא מאת ד'. הרב זצ"ל הכיר שבשאיפה לאיחוד האומה יש נקודה חיובית. אמנם היא לא מוארת באורה של תורה, אך יש בה צד של חיוב, וכן בשאיפה לשיבה לארץ ישראל יש צד של חיוב, כי ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ארץ ד'. כשיבואו לארץ ד' תתעורר בהם הרוח הפנימית. כלומר יתכן שדרך הבנייה של העם בארצו תהיה באופן שקודם נבנה החול ורק אחר כך יבוא הקודש. למרות שאין זו המטרה הרשמית של התנועה הזו, בתוך הכלי הזה טמון תוכן פנימי חיובי. אי אפשר למחות ולהילחם בדבר חיובי, כיון שזה לא יצלח. צריך לעשות הפרדה, לחפש את הנקודה הפנימית ולהאיר אותה.
הרב מדבר על כך באגרותיו במפורש ומדריך הדרכה כללית, שכל פעם כשנפגשים עם תנועה רוחנית, יש להתבונן בה, להקיף ולהכיר אותה מכל צדדיה, ואז לא להילחם בה חזיתית אלא להעלות ולהוביל אותה לכיוון הנכון. כותב זאת הרב באגרת לאנשי "אגודת ישראל" (אגרות הראיה ב, תקמא וראה בהרחבה בשיחה ליום העצמאות תשנ"ו), שאם קמה תנועה ששואפת לאחד את כל האומה הישראלית, נאמר שאנחנו בעד האיחוד, בעד עלייה לארץ ישראל, אלא שנוסיף לכך שם שמים. נהפוך את המהלך הזה למהלך בונה. לכל מהלך שמופיע בעולם יש תפקיד. יש לכוון אותו למקומו הנכון. אנחנו לא יכולים להתנגד לתנועה שיש בה נקודה כל כך חיובית. הרב מביא על כך משל לציפור היושבת על אנדרטה של מלך במרכז העיר. צריך לסלק אותה, אך אי אפשר לידות בה אבן מפני כבוד המלך. כך התנועה הציונית מחזיקה בגרעין כה מרכזי, ועל כן אי אפשר להתנגד לה אלא להתחבר לתנועה הזו ולהוביל אותה למגמה הנכונה. הניתוח הזה לא כל כך פשוט. יש להכיל רעיונות שונים ולעשות הבחנה בין הדברים הטובים לרעים.

איך מחברים בין קנאה וקדושה?
עוד אומר הרב באגרות (אגרות הראיה ב, תכז):
אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה אשר הגה רוח קדשם, במכתבם הבהיר, היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד: הקנאה הקדושה, קנאת ד' ותורתו וכל קודש, המאזרת כוח וחיל ונותנת רוח גבורה ואומץ לבב לכל הזוכים לה בטהרתה, והסבלנות המתונה המלאה רוח חסד ודרכי שלום, המושכת חוט של חן ונועם על כל טהורי לבב החנונים בה. קנאה גדולה אנו מקנאים לדגל שם ד', למקור רוח החיים, אשר החיה ומחיה ואשר יחיה את האומה עדי עד, אור תורה ונר מצוה, חיינו ואורך ימינו. ומתוך אהבה עמוקה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, אנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו.
איך מחברים את שתי התכונות האלה יחד - לכאורה הן סותרות אחת את השנייה. כשאתה מקנא לשם ד' אתה זועק ומחריף את היחסים, ואילו כשאתה נאזר בסבלנות הרי אינך יכול לקנא באמת. בתיאוריה, בהשקפת העולם הפנימית, אפשר לשלב את הדברים, אבל בפועל צריך גדלות נפש עצומה. אדם בינוני לא יכול לעשות את זה. או שהוא סבלן או שהוא קנאי. כשהוא מנסה לעשות משהו באמצע, יוצאת מעין פשרה של רכרוכיות וחולשה. אדם יכול לוותר משתי סיבות: או מפני שהוא חלש או דווקא מפני שהוא חזק, שהוא לא מפחד שזה יפגע בדרך שלו, שכן דרכו כל כך חזקה וברורה ומבטו כל כך גבוה עד שאם הוא יגלה סבלנות זה לא יחליש את דרכו. כך היה אהרן הכהן אוהב את הבריות, וכשהיה רואה רשע בדרך היה מרעיף עליו אהבה, מתעניין בו, במצבו ובמשפחתו, מעודד ומברך אותו. אותו אדם לא יכול היה להעלות בדעתו שבגלל שאהרן הכהן מזלזל במצוות הוא מוכן להתחבר אתו, שהרי אהרן הכהן הוא קדוש עליון ואוהב מצוות מאוד. ודווקא משום שאהרן הכהן שכל כך חשוב לו מהתורה ומהמצוות הוא זה שמקרב אותו, היה אותו רשע מרגיש שהוא מוכרח לשפר את מעשיו ולשוב בתשובה. אי אפשר היה לעמוד מול הגודל הזה של הקדושה והאהבה כאחד, של הקנאה לדבר ד' ושל הסבלנות ואהבת הבריות. כך היה נוהג גם הרב קוק. אף אחד לא העלה בדעתו שהוא מוותר על קוצו של יו"ד מדברי התורה, אבל הוא אהב את הבריות והיה מקרב אותן - וזה השפיע.
כך גם יש לנהוג בפגישה עם דעות אחרות. אנו נפגשים ברוחות מנשבות ועלינו לדעת איך להילחם ולהיאבק עימם, איך להפוך אותם לטוב. למשל, מה נעשה עם השאיפה לשלום. ההנהגה של השמאל ששולטת היום במדינה דוגלת בדגל השלום. אפשר להתנגד לשלום? היא אומרת שאם נעשה את כל המאמצים לשלום ונשתחרר מהמאבק עם הערבים, נוכל להתפתח ולגדול, לפרוח ולהצליח. וכי יש בשאיפה הזאת דבר לא טוב? הבעיה היא שהיא מלווה בנכונות לוותר על חלקיה הקדושים של ארץ ישראל. כשבאים להיאבק בתנועה כזו, אי אפשר להיאבק בשלום, אי אפשר להאבק בשאיפה להסיר מאתנו את כל הלחצים של האומות כדי שנוכל לגדול ולעסוק בדברים היותר ערכיים וחשובים. אך יש לרומם את הדרך הזאת. יש לדעת שאם תהיינה תוצאות לדרך הזו, הרי זה יכול להיות בסיס לתוכן של קדושה. אכן, את הלחצים והכוחות שאנו משקיעים במלחמה באויב יכולנו להשקיע בהתעלות רוחנית. צריך לדעת מה שלילי ומה לא. עלינו להראות שהדרך שלנו כוללת בתוכה את כל הטוב שהם מבקשים, ולא זו בלבד אלא היא נותנת נשמה לכל הטוב הזה. כדי להגיע למגמה הזו אין צורך ואין זה נכון לוותר על שלמותה של ארץ ישראל. אדרבה, רק עם שלמותה של הארץ נוכל להגשים את המגמה שהם מבקשים.
כך גם בדברים נוספים - כל השאיפה לחופש ולדמוקרטיה נראית לנו כשאיפה למרוד בקבלת עול מלכות שמים, אבל במבט עמוק יותר השאיפה לחופש היא שאיפה נכונה. השאיפה לשחרור משעבוד חיצוני לאחרים, היא שאיפה נכונה. יש לגלות את שורשה, שהרי הדרך הזו תאפשר לכל אחד לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוכו ובדרכו שלו. על ידי כך נרומם את עבודת ד' לשיאה. יש להכניס בחופש הזה את הגילוי העצמי הפנימי שלנו, ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).
גם בשאיפה להיות שייכים לעולם הגדול, לשבור את המחיצות בינינו לבין הגויים, יש צדדים חיוביים ויש צדדים שיש להתנגד אליהם. זוהי שאיפה לשחרור מהמצב שעם ישראל מצומצם בד' אמותיו ורצון להתפתח, להתרחב ולהתחבר. אכן עניינו של עם ישראל להיות מחובר עם כל האומות, להיות הלב, להיות המוח של העמים, והרי הלב והמוח לא יכולים להתקיים ללא הגוף.

לעקוף את השמאל משמאל
כלומר עניינן של השאיפות האלו שנכניס בהן את הגרעין הפנימי של האמונה והתורה. אם אנחנו נוכל להתעלות בהשקפת עולם גדולה כזו וניקח את הנקודות החיוביות מתוך ההשקפה שלהם, אז תתבטל כל הקליפה. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להיות אנשים גדולים. זה התפקיד שלנו בישיבה, לגדול, להתעצם ולפתח כוחות כאלה גדולים, להרים את ההסתכלות ואת המבט, לראות איך בכל דבר יד ד' היא המובילה, ולהראות לעולם כולו שאכן השאיפות הללו הן טובות. אנחנו צריכים לעקוף את השמאל מהשמאל, לעקוף את האידיאלים הטובים שלהם, להצטיין בהם. השאיפות שלנו גדולות יותר. כשאנו באים להתנגד להם הם לא מבינים מדוע אנו מצמצמים ומגבילים את כל הרעיונות היפים והחדשים. אכן אנו לא צריכים להתנגד אלא להאיר אותם באורה של תורה, של קדושה. איננו מתנגדים להתפתחות המדע, אנו נראים כמתנגדים משום שאנחנו חוששים שמא זה יפגע בדרכה של תורה, כיון שאנשי המדע נושאים גם דגלים של כפירה. אנחנו צריכים לקחת את ההתפתחות המדעית הזו ולכוונה אל הקודש. הישיבה צריכה לשים לעצמה למטרה להוציא אנשים גדולים, אנשי קודש. בקורס טיס עובדים קשה ועושים תואר ראשון בשנה - לימודים של שלוש שנים בשנה. אנחנו גם נדרשים לכך לכל הפחות, ולנו מתווספת גם סייעתא דשמיא, שכן אנו עובדי ד'. יש להגדיל את השאיפות. אנחנו צריכים לשאוף שמהישיבה יצאו אנשים גדולים. זה לא מחייב שכל אחד יהיה דווקא אדם שעוסק בהרבצת תורה. לא כל אחד מתאים לזה. ב"ה יש מגוון של כוחות. אבל כל אחד צריך להיות גדול בתורה, גדול בדבקות, בהבנה, לבסס לעצמו בסיס איתן. מי שמתאים להרבצת תורה ודאי שחשוב שיעסוק בזה. מי שמתאים לתחומים אחרים יהיה תלמיד חכם שעוסק במדע או בכלכלה או בניהול ויאיר אורה של תורה בתחומים אלו. הוא לא יהיה בגדר "בעל בית" שקובע עתים לתורה, אלא תלמיד חכם שנהנה מיגיע כפיו והסביבה נהנית מאור תורתו.
כל זה מכוחו של היום הזה, יום העצמאות, שהקב"ה העלה אותנו למדרגה חדשה. תקופה זו של עקבתא דמשיחא מחייבת אותנו בהתמודדויות חדשות ואתגרים חדשים כי יש לנו הכוחות להתמודד איתם. אילולא היו לנו הכוחות האלו ריבונו של עולם לא היה מעמיד אותנו בניסיון הזה. אם נאמץ את כל הכוחות, ננצח ונעבור לשלב הבא להתמודד עם רוחות אחרות. תמיד נתמודד, תמיד ננצח ותמיד נתקדם ונעלה למדרגה הבאה. זה ענייננו תמיד, לעלות בקודש. בעז"ה יהיו לנו הכוחות להתמודד ולהוציא את הטוב מכל הרוחות שמקיפות אותנו. חזק ונתחזק.

לזמן הזה - יום העצמאות

שיחות ליום העצמאות