אחדות וייחוד | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
עניינו של יום

קטגוריה משנית

ספריה
לזמן הזה - יום העצמאות

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

11 דק' קריאה

הגבורה בהכרזה על הקמת המדינה
אביו של תושב הישוב, הרב שלום פצ'ניק, היה יהודי תלמיד חכם וסופר, וסיפר לנו פעם שני סיפורים על הקמת המדינה. הוא עבד כעיתונאי בתקופה של הכרזת המדינה והחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, והגיע לבניין האו"ם באמריקה לראות את ההצבעה על הכרזת המדינה. היה ספק גדול האם יהיה רוב באומות המאוחדות להקמת המדינה, כי בריטניה שהייתה בעלת המנדט על ארץ ישראל התנגדה להקמת המדינה והיו מדינות נוספות שלא היו אוהבות ישראל שהתנגדו להקמת מדינה אפילו על חלק מסוים בארץ ישראל. היה מתח גדול האם באמת יהיה רוב להקמת המדינה או לא. העיתונאים ישבו מאחורי הנציגים של הסוכנות וההסתדרות הציונית שהיו הנציגים של עם ישראל, והם ראו שאנשי ההסתדרות שולחים פתק לנציג של אחת ממדינות מרכז אמריקה שהיה חלק מההצבעה. הנציג כתב משהו על הפתק והחזיר אותו חזרה. כדרכם של עיתונאים, הם התעניינו לדעת מה היה בפתקים הללו. אנשי הסוכנות הסבירו להם שהם הגיעו לאולם ופתאום ראו שלנציג ההוא יש פנים יהודיות, ורצו לדעת מה הוא הולך להצביע, שלחו לו פתק וכתבו בו: "אנא ד' הושיעה נא", והוא ענה: "אנא ד' הצליחה נא"... אנשי הסוכנות הבינו את המסר שכנראה זה יהודי שגם יודע מה הכוונה: "אנא ד' הושיעה נא".
סיפור שני סיפר לו הרב מיימון. הרב מיימון היה המנהיג של ה"מזרחי", שהייתה חלק מהמועצה הזמנית של הנהגת הציבור לפני הקמת המדינה. כשהאומות החליטו על הקמת המדינה, מה שנקרא: "כ"ט בנובמבר", מיד פרצה מלחמה בארץ ועד ה' אייר הייתה מלחמה. אמנם עדיין לא נכנסו צבאות זרים כי עדיין היה כאן מנדט בריטי אבל הטרור הערבי היכה בצורה איומה וירושלים הייתה במצור. הרב מיימון היה בירושלים ומועצת המדינה הזמנית התאספה בתל אביב והיה ספק האם יהיה רוב שיצביע בעד הקמת המדינה, מכיוון שהיו איומים גדולים מאוד מהערבים שאם תקום המדינה שבע מדינות ערב ישלחו לכאן את הצבאות שלהם. היו חששות גדולים האם כדאי להקים את המדינה וגם חלק מהמדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה חזרו בהם כי הם ראו את הטרור שמתפתח כאן, ואפילו אמריקה לא הייתה כל כך בעד שתקום המדינה. בן גוריון ידע שהוא צריך כל קול כדי להכריע את הכף בעד הקמת המדינה, והרב מיימון היה אדם תקיף והוא תמך בכך ובן גוריון רצה שהרב מיימון יגיע, אך הרב מיימון גר בירושלים שהייתה במצור. בן גוריון שלח "פייפר" - מטוס קל, כדי להביא את הרב מיימון, המטוס נחת בקריית משה ולפי התכנית הרב מיימון היה צריך לעלות על המטוס ולטוס לתל אביב. אבל כשהרב מיימון הגיע לעלות על המטוס, אמר לו הטייס: יש רק כסא אחד במטוס, לטייס... והציע לו: שב עם הגב אלי ואני אקשור אותך מאחור לכסא שלי כדי שלא תיפול מהמטוס, הרי המטוס מתנדנד באוויר והדלת יכולה להיפתח... למרות שהרב מיימון היה אז כבר איש זקן, הוא נקשר אל הכיסא של הטייס, טס לתל אביב והיה אחד מאלה שהכריעו את הכף לטובת הקמת המדינה.
כלומר ההחלטה להכריז על הקמת המדינה נבעה מאומץ רב. צבאות ערב עמדו על הגבולות והיה ברור שברגע ההכרזה על המדינה תתחיל מלחמה עקובה מדם. סעודיה ועירק, סוריה, ירדן ומצרים, לכולם היו צבאות סדירים ולנו היה את צבא הגנה לישראל שהיה אוסף של המחתרות: הגנה, אצ"ל ולח"י שהיו חסרי אמצעים רציניים. הרב צבי יהודה אמר שההחלטה הזאת שהוכרעה בעוז ובאומץ זה סייעתא דשמיא, זה כמו נס. כך הוא אמר על פי התוספות בבבא מציעא (קו, א ד"ה מתיב), התוספות שם אומר שהיה לדוד המלך אומץ מיוחד, מעין אומץ נסי, אומץ עם סייעתא דשמיא.

לא להתנתק
אחרי המאורעות הקשים שעברנו בגוש קטיף, צפון השומרון ועמונה, נוצרו תחושות טבעיות קשות מאוד בקרב הציבור כנגד המהלכים של הממשלה, כנגד הצבא והמשטרה וכנגד כל מי שנתן יד מרצון או שלא מרצון למעשים הנפשעים האלו. הרגשנו פגיעה בשורשי האמונה שלנו האומרת שכל הארץ שייכת לנו, פגיעה ביסוד הטענה שלנו על חזרתנו לארץ ישראל וגם פגיעה אישית באנשים שגרו בגוש קטיף, בצפון השומרון ובעמונה, פגיעה בלתי אנושית שעד עכשיו נמשכת. הכעס וההקפדה היו גדולים מאוד וגרמו לתחושה של ניתוק. זה לא הצבא שרצינו, זו לא המשטרה שרצינו, ועל בית המשפט בכלל אין מה לדבר. נוצר רצון שלא להיות שייך למערכת שיש בה כל כך הרבה חסרונות. יש כבר קבוצת אנשים שהסיקה את המסקנות והחליטו שהם לא רוצים להיות קשורים למדינה ולצה"ל, הם טוענים שהתברר שזו לא הדרך וצריך להיפרד ממנה. בעצם האנשים האלה מושפעים מחב"ד ומהחרדים שכל הזמן היו מסויגים מהציונות ומהתחושה שהמהלך הזה הוא מהלך של גאולה, ויש מאתנו שנסחפים אחרי הסגנונות האלה.
צריך להיזהר. ביקורת כן, הקפדה כן, אבל לזכור שאנחנו עם אחד. ריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים, הוא לא בחר אישית בכל אחד ואחד ששומר מצוות אלא הוא בחר בנו כעם, הוציא אותנו ממצרים כעם, ולא את הצדיקים בלבד. הבחירה היא בעם ואנחנו עם אחד, כל דבר שכל אחד מהעם שלנו עושה משפיע על כולם, אם אבר אחד חולה זה חולי של בשר מבשרנו. כל בוקר אנחנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ברכות התורה), מתוך הבחירה האלוקית בנו כעם קיבלנו את התורה. כל ישראל ערבים זה לזה ולא יכולים להתחמק מהערבות, הערבות היא מוחלטת ואדם לא יכול להחליט שהוא לא רוצה להיות ערב. המעשים הטובים שותפים לכולם, גם המעשים שאינם טובים הם באחריותנו וגם עלינו מוטל התיקון. כשאדם יודע שחלק מעצמו צריך תיקון, התוכחה נאמרת בסגנון אחר. זה לא סגנון של שנאה, זה סגנון של צער וכאב, תוכחה מעומק הלב, מתוך אהבה "כי את אשר יאהב ד' יוכיח" (משלי ג, יב), מתוך רצון שהמעשים באמת יתוקנו כי אנחנו יודעים שגם לנו יש חלק במעשים שלהם. אם אנחנו היינו מושלמים היינו משפיעים על כל העם. וכל אחד מאיתנו שהוא לא מושלם גורם שההשפעה שלו לא תהיה שלמה. ולכן לא זכינו להרים את העם כולו. כשהתוכחה באה מתוך אהבה גם הסגנון משתנה. לא משתמשים בביטויים איומים ונוראים כל כך על המציאות ועל המדינה - ביטויים שלצערנו היום נשמעים. אמנם גם לנו יש הרבה ביקורת, ולא צריך להסתיר אותה, צריך לומר אותה במלוא הפה, אך מכאן ועד התחושה שזה לא אנחנו ולהתנתק מכל המהלכים של האומה - חס וחלילה.
גם ראיית המציאות משתנה בהתאם, אם אנחנו מסתכלים על האומה כמציאות אחת. כשמחלקים את העם לחלק כזה וחלק אחר, הצד שאותו מבקרים נראה מאוד רע, אבל כשמסתכלים על כל החלקים יחד, רואים שאמנם יש באומה הרבה מה לתקן, אבל יש בה גם דברים חיוביים רבים מאוד ומעלות עצומות, מוסריות ואמוניות. גם בתוכנו יש הרבה מה לתקן, אנחנו אומה של צדיקים ועם צדיקים מדקדקים כחוט השערה, כל דבר שהוא לא טוב בולט מאוד ודורש את תיקונו כי הוא מקלקל את הטוב והשלמות הנפלאה של האומה. האומה שלנו היא אומה נפלאה, גם למדינה יש המון מעלות והצלחות גדולות עם הביקורת והדברים הטעונים שיפור יש גם הצלחות גדולות – הנה במישור הכלכלי הדולר יורד והשקל עולה. כל אלה שלא הכירו במעלותיו של עם ישראל וטענו שאנחנו כפופים ומשועבדים לאמריקה, הנה הדולר ירד והשקל עלה. זה דבר שלא יאמן, יש כאלה שחשבו שאנחנו כפופים לאמריקאים לחלוטין והנה מתברר שלא כך הדבר. מדינת ישראל מבחינה כלכלית פורחת ועולה ולא תלויה במצב שבאמריקה, והיא הולכת ונעשית עצמאית.
הרווח בדיבורי השלום
ההתקדמות הכלכלית הזאת נפלאה, ואם נתבונן נראה שחלק מהסיבה לכך היא האווירה שכאילו הולכים לשלום. זוהי אווירה דמיונית, הרי השלום לא נראה באופק, אבל כך בכלכלה, הבורסה עובדת לפי הדמיונות ולא לפי המציאות... כשמדברים על שלום פתאום משקיעים יותר בארץ, הקשרים הכלכליים מתחזקים ולא חוששים, נוצרת אווירה שאנחנו כל הזמן לקראת שלום. לכן המנהיגים מדברים כל הזמן על שלום למרות שאולי הם בעצמם לא מאמינים בזה, הם חושבים שנתקדם עם זה, נעשה תנופה כזאת ועוד מעט נראה את האור בקצה המנהרה, הדיבורים האלו גורמים לפריחת הכלכלה וזה מוכיח את עצמו. אנחנו לא רוצים לוותר על שום דבר, אנחנו רוצים לשמור על כל הארץ וכשאנחנו שומעים את המילה שלום אנו נבהלים מהמחיר שנצטרך לשלם, אך לכל דבר יש שני צדדים וצריך לשקול את ההפסד לעומת הרווח.
אני אתן רק כיוון מה חושבים אלה שסבורים בדיוק הפוך מאתנו, אלה שדיברו על 'מזרח תיכון חדש', ו'שלום כללי'. הם חשבו: מה יהיה במזרח התיכון החדש - העם היהודי ישלוט בו! הוא יוותר על כמה חלקים בארץ ישראל אבל בעצם הוא ינהיג את כל המזרח התיכון מבחינה כלכלית, והיום בעל המאה הוא בעל הדעה. העולם לא אוהב מלחמות, מי שיכול להשפיע הוא מי שיש לו כסף. בעבר הכוח היה מנצח, החזק היה מכריח את האחרים לחשוב כמותו בכוח, היום העולם מתנגד לכוח, זה נגד הרצון העולמי, מי שינסה לשלוט בכוח יעורר כנגדו את כל המדינות ולכן כל המדינות הסכימו למהלך של כיבוש עירק כדי לשנות שם את המשטר כי המשטר שם איים בכוח, ומי שמאיים בכוח עושה דבר לא מקובל. אם מדינת ישראל תעשה שלום עם כל הארצות, היא תהיה המדינה הכי מתקדמת ומפותחת בכל הסביבה, ומדינת ישראל תפרח. הערבים מפחדים מזה ולא רוצים מזרח תיכון חדש, הם לא רוצים שנשלוט להם בכלכלה ונוביל את כל המהלכים דרך הכלכלה. ויש סברה בזה, יכול להיות שאם נלך בדרך השלום עם ישראל לא יפסיד וגם ירוויח. אמנם לנו יש את העקרונות שלנו, יש לנו את קדושת ארץ ישראל ועקרונות שמהם אי אפשר לסור, אך יש הגיון ברעיונות האלו. מהזמן שעשו את ההסכמים שאנחנו כל כך כאובים וכועסים עליהם וגם שילמנו עליהם מחיר יקר, מבחינה כלכלית מדינת ישראל התקדמה מאוד. יש לכך שתי סיבות - הייתה עליה אקדמאית גדולה מרוסיה, והדיבורים על שלום. כמה שאנחנו רוצים את השלום ולא רוצים לשלם את המחיר שנדרש מאתנו, עדיין הוא אחד הגורמים שתרמו לכלכלה. גם אנחנו רוצים שלום אבל גם את כל הארץ ולא מוותרים על חלקי ארץ ישראל, השמאל רוצה שלום ומוכן לוותר על חלקי הארץ והקב"ה יכול לעשות פשרה, גם זה וגם זה גם שלום וגם שמירה על ארץ ישראל, הקב"ה יכול הכול.

החינוך לשמירה על שלמות הארץ
אנחנו לא מוותרים על שום עמדה. על עמדה תורנית אין לנו בכלל יכולת לוותר, אנו נמשיך לחנך לאהבת ארץ ישראל ולשלמותה של ארץ ישראל, ולא רק למקומות שבידינו, אלא גם לכך שעבר הירדן זה חלק מארץ ישראל וגם סוריה. אמנם דוד כבש את סוריה לפני שכל ארץ ישראל הכתובה בתורה נכבשה כ"כיבוש יחיד" (גיטין ח, ב), אבל בעצם הקב"ה הבטיח שארץ ישראל תתרחב עד הפרת. הרב ישראל אריאל עשה פעם חשבון וצייר מפה באטלס שלו ולפי החשבון שעשה גם חלק מעירק ומסעודיה נמצאים בהבטחת הקב"ה לתת לנו את ארץ ישראל השלמה. השאיפה שלנו היא שכל ההבטחות האלוקיות יתמלאו במלואם וצריך לחתור לזה בכל הכוח. אנחנו צריכים לפתח בתוכנו בריאות כזאת, להרגיש מצד אחד את היחד, ומצד שני לפתח כוח גדול של מחאה וביקורת, לדעת לעמוד על העמדות שלנו. קשה להכיל את שני הצדדים, רואים שבפועל למי שמחבק קשה להוכיח ולמי שמוכיח קשה לחבק, אבל "כי את אשר יאהב ד' יוכיח" (משלי ג, יב), התוכחה צריכה לבוא דווקא מתוך אהבה כי אז היא מתקבלת ונשמעת, תוכחה מתוך שנאה ובביטויים נוראים היא תוכחה שלא תתקבל. ביטויים כמו 'רשעים', 'ימח שמם', או 'גרמנים' הם ביטויים שאי אפשר להוציא מהפה ואי אפשר לחשוב, על מה הם מדברים, היו כאן משרפות?! צריך למצוא את הכוח והבריאות לדעת מצד אחד לאהוב מאוד כל אחד מישראל בצד הטוב והמוסרי שלו, בצד הפנימי שלו, ומצד שני ביקורת נוקבת ותוכחה באופן שהם יבינו את עומק הכאב ועומק האכפתיות על הדברים הרעים שהם עשו. השילוב הזה יכול ללכת ביחד אצל אנשים גדולים ואנחנו צריכים להיות אנשים גדולים. גם קול גדול של תוכחה וגם קול גדול של אהבה.

כיצד מוכיחים?
אני רוצה להביא לפניכם מדברי הזוהר, שממנו לומדים באיזה סגנון צריך להתבטא. הזוהר בפרשת משפטים (קכא, א) אומר שישראל זכאים בכך שהקב"ה רוצה להוקיר אותם יותר משאר העולם. בהתחלה אמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו), ולא הסיר את אהבתו הגדולה עד שקרא להם: "וגוי קדוש". ממלכת כהנים זו מדרגה אחת, זה תפקיד בכיר אך עדיין לא שינוי במהות. כשהקב"ה קורא לישראל "גוי קדוש", זה כבר משהו עצמותי, זו מדרגה אחרת. הזוהר ממשיך ואומר שהקב"ה הוסיף חיבתו עד שקרא להם: "עם קדוש" (דברים יד, ב). עוד הוסיף עד שקרא להם: "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב, ל), זה מעל הכול. אלו מדרגות מדרגות במעלתן של ישראל: כהנים, גוי קדוש, עם קדוש ולבסוף אנשי קֹדש. הקודש הוא השורש העליון, "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב) בשורש החכמה שם הקודש, משם הוא מתפשט ומופיע, הקדוש ואחר כך הקדושה.
הזוהר ממשיך ואומר, שבגלל מעלתם של ישראל אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי ואסור לכנותו בשם. עונשו של העושה כן רב, שנאמר: "נצור לשונך מרע" (תהילים לד, יד), נצור לשונך מלהביא רע לעולם. רבי יוסי אומר שהמכנה שם נתפס בעצמו בזה, כשאדם פוגע במישהו סתם, הפגיעה לא יכולה לחול על השני משום שהאמירה לא צודקת ולכן היא חוזרת אל האומר ופוגעת בו, כמו אדם שיורה חץ אל מטרה והחץ לא יכול להיתקע בה - החץ חוזר אל היורה. רבי חייא אומר שמי שמכנה את חברו רשע מורידים אותו לגיהינום חוץ מלעזי פנים בתורה, שאותם מותר לקרוא רשע. הזוהר מביא שאיש אחד קילל את חברו, עבר שם רבי יוסי ואמר לו שהוא התנהג כרשע, האיש המקלל בא להתלונן לרבי יהודה שרבי יוסי אמר לו שהוא רשע, ורבי יוסי הבהיר שהוא לא אמר שהאיש הזה רשע אלא שהוא כרשע. יש הבדל גדול בין לומר 'רשע' לבין לומר 'כרשע', 'כרשע' משמעותו שהוא עשה מעשה כמו רשע. רבי יהודה שאל את רבי אלעזר האם תשובת רבי יוסי מתקבלת ורבי אלעזר אמר שוודאי שתשובת רבי יוסי מתקבלת, ויש לכך הוכחה: "היה ד' כאויב" (איוב ב, ה), אילולי ההסבר הזה לא היה נשאר משונאיהם של ישראל ח"ו, הקב"ה לא אויב אלא כאויב והזוהר מביא לכך דוגמאות נוספות. יש הבדל גדול בין ביקורת על המעשים, לומר לאדם שהוא 'כרשע' הכוונה היא שהוא פעל כמו רשע אך הוא בעצמו לא רשע. כשאומרים 'רשע' זה שם עצם, זה הוא וזו האישיות שלו ואסור לקרוא לאדם כך אלא אם כן ח"ו הוא מעזי פנים. אני לא יודע להגדיר עזי פנים אך הכוונה היא לאלה הלוחמים בעם ישראל, יהודים שרוצים את רעת עם ישראל וטובת האויבים שלנו. לאלה שחושבים שהם רוצים את טובת ישראל, גם אם הם עושים דברים מוטעים ולא נכונים, צריך להתייחס אחרת, לא כמו אל אלה שיש להם כוונת ממש רעות.

דרך של שלמות
הדרך שאנחנו הולכים בה היא דרך מאוד קשה. כל הדרך של מרן הרב זצ"ל היא דרך של שלמות שדורשת כוחות רבים. קשה לאהוב כל אחד מישראל גם את אלו שיש להם הרבה חסרונות ויחד עם זה לא להיות מושפע מהם ורק להשפיע. הציבור שלנו שילם ומשלם מחיר גבוה על זה, יש הרבה אנשים שהקרבה הזאת משפיעה עליהם לרעה ואם היינו יוצרים חיץ מוחלט בינינו לבין עוזבי התורה, לא משתתפים בצבא ולא בכל הפעולות המדיניות והציבוריות של האומה, הנוער שלנו היה פחות מושפע. אי אפשר שלא להיות שותף ואי אפשר שלא להיות מושפע, להחזיק את העמדה הזאת בעוצמה זה דבר לא קל. בשנים הראשונות הייתה הצלחה קטנה מאוד לדרך הזאת, וברוך ד' גם בזכותו של הרב צבי יהודה שהיה בראש המהלך של החיזוק הרוחני של הציבור שלנו, יש כבר ציבור לא קטן של אנשים שמקפידים על קלה כבחמורה, שוקדים על התורה, אוהבים את התורה והמצוות ולא מושפעים מהאחרים. הם הולכים לצבא ושותפים בחיים הציבוריים, הם אוהבים את המדינה, אוהבים את כל המהלך הגאולתי שאנחנו נמצאים בו ומרגישים שותפים בו ובכל זאת הם חזקים בעמדות הרוחניות והאמוניות שלהם. הציבור הזה לא גדול אך הוא הולך וגדל, אנחנו צריכים לשמור על הבריאות של הציבור הזה כי הציבור הזה הוא אנחנו. לא לסטות ימינה ולא שמאלה, לדעת לשמור על ההליכה החזקה בעמדותינו ויחד עם זה לקרב ולאהוב, ולהיות שותפים בכל הצלחה ובכל קושי של מדינת ישראל. גם בקשיים שיש לצערנו אנחנו שותפים, יש כאלה שאוהבים להיות שותפים רק למעלות, אבל או שאדם מאמץ את הכול או שהוא מסויג מהכול, אי אפשר גם וגם.
כשרקדתי אתמול יחד עם התלמידים בשמחת יום העצמאות זה מאוד שימח את לבבי, וכשעמדתי מבחוץ וראיתי את השמחה, העדינות והיופי של הריקוד, הלב שלי ממש התמוגג. ראיתי תלמידים שרואים על פניהם שהם בני תורה, רואים על פניהם ש"חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א), רואים בשמחה ובתנועות הריקוד שלהם איך התורה פועלת עליהם. השמחה של יום העצמאות היא שמחה על כך שריבונו של עולם מעלה אותנו ממדרגה למדרגה, אנחנו יוצאים עם כוחות חדשים וחזקים, מוטל עלינו התפקיד לעשות את המהפכה בעם ישראל, כי אנחנו חוט השדרה של האומה, כמו שהגדיר ר' איסר זלמן מלצר את הרב זצ"ל. כשהרב נפטר ר' איסר זלמן מלצר אמר שנפגם חוט השדרה של האומה. אנחנו אלו שמחברים בין הציבור שמסויג ועוסק רק בחיזוק העצמי שלו לחלק האחר. טוב שיש ציבור שהולך ומתחזק מבחינה תורנית בתורה ובמצוות, אך הוא מנתק את עצמו מהחלקים האחרים. אנחנו רוצים להיות במרכז על מנת לחבר את כל חלקי האומה זה לזה. אם בתוך הציבור שלנו, הציבור הציוני דתי, היינו מאוחדים, כבר עכשיו היינו מנהיגים את הכלל כולו. אם כל הציבור הציוני דתי היה יודע להתאחד ולפרגן זה לזה, למרות כל חילוקי הדעות, היינו כבר היום במקום הזה. חילוקי הדעות הם רק בַדרך כי כולנו שואפים לאותה מטרה ממש. לפעמים החילוקים נראים מאוד גדולים וקשה מאוד לאחד לקבל את דעתו של השני, כל אחד מרגיש צורך לעמוד על דעתו, אך המשותף כל כך רב! אם הציונות הדתית הייתה עובדת בצוותא, היא כבר הייתה הכוח העוצמתי בעם והיינו מאחדים את הקצוות ומובילים את העם בדרך הגאולה.
זה אנחנו וזה התפקיד שלנו, אחדות כללית בתוך העם וקל וחומר אחדות בתוך הציבור הדתי לאומי על כל גווניו ועם הציבור הדתי כולו. לא להתפצל לגוונים ולגווני גוונים בלי גבול. טוב שיש הרבה גוונים, אבל שכולם יהיו מחוברים ומקושרים זה לזה. אנחנו נלך בדרך הזאת ובעז"ה כך נוכל לפעול פעולות גדולות. גם אם אנחנו מעטים, כדי להוביל מהלך לא צריך רבים ומספיקים מעטים. בראש החץ הולכים יחידים, אבל אם הם יודעים את הדרך האחרים הולכים אחריהם. חזק ונתחזק, יהי רצון שבעזרת ד' הימים הבאים עלינו לטובה יהיו ימים של התעלות רוחנית ובניינו של כל ישראל, ונזכה במהרה לגאולה שלמה.

לזמן הזה - יום העצמאות

עניינו של יום