האם יש פגם בעשיית מצווה מתוך אינטרס אישי?

נאמר בגמרא (ראש השנה ד ע"א) "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור". מאידך, מצאנו במשנה (אבות א,ג) הדרכה הפוכה – "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". הראשונים יישבו זאת בכמה אופנים:

1. ר"ח (שם בשם יש מפרשים): הוראה זו ייחודית לצדקה בלבד ולא לשאר המצוות. נראה שסובר שעיקר מצוות הצדקה היא בתועלת היוצאת ממנה למקבל, ולא במחשבת הנותן.
2. רש"י (פסחים ח ע"ב): כאשר מכוון לשני הדברים - גם לשם שמיים וגם להנאת עצמו, הדבר מותר. הבעיה היא רק כשעושה את המצווה לטובת עצמו בלבד. ולכן הגמרא (שם) אומרת, שאם בבדיקת חמץ אדם מחפש גם אחרי מחט שאבדה לו, עדיין שייך לגביו העניין של "שלוחי מצווה אינן ניזוקים", והוא נחשב כעוסק במצווה (ראה משנה ברורה ס' תלג ס"ק לו).
3. מהרמב"ם (הקדמה לפרק חלק) עולה כיוון נוסף - "התירו להמון שיישארו על אמונתם מעשיית
הטובות לתקוות הגמול וההתרחקות מהרעות ליראת העונש, ויזורזו על זה, ויחוזקו רצונותיהם בו, עד שישיג המשיג, וידע האמת והאופן השלם מה הוא". כלומר מדובר בשלב זמני, והאדם יטפס בהדרגתיות בסולם, עד שיגיע לעבודה לשמה. וזו כוונת הגמרא (פסחים נ ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
4. התוספות (שם) בארו, שהבעיה היא רק כשהאדם מתחרט על המצווה שעשה במקרה שמשאלתו לא התממשה, אך אם אינו מתחרט נחשב שעשה מצווה, ואף לשון הגמרא היא שנחשב 'צדיק גמור'!

מה משמעותה וחשיבותה של מצווה הנעשית 'שלא לשמה'?
א. עצם נקודת האמונה (רבי פנחס הורוויץ, תלמיד המגיד ממזריטש ורבו של החתם סופר, בספרו "פנים יפות" שמות כה,ב) – כשאדם אומר שעושה מצווה לשם תועלת וכדומה, הוא מראה ומביע בכך את אמונתו בהשגחתו של הקב"ה בעולם, שמשלם שכר לעושי רצונו. ומחמת אמונה זו הוא נחשב צדיק, לאור דברי הגמרא (מכות כד ע"א) המתארת שבתחילה נאמרו למשה תרי"ג מצוות (613), אך במהלך הדורות "בא דוד והעמידן על אחת עשרה...בא ישעיהו והעמידן על שש...", עד שלבסוף "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק,ב,ד).
ב. הוספת טוב - עצם הקיום של מעשה המצווה, יש בו תועלת וטוב, שכן נאמר על המצוות שהם "חוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד,ח), והם מעשים ראויים מצד עצמם, ומוסיפים ברכה בעולם, אף שהכוונה עדיין אינה מושלמת, וזאת מלבד העובדה שהוא מרגיל את עצמו בעשיית מעשה מצווה.
ג. קיום רצון ה' – הקב"ה רוצה בטובת ישראל, ואף אותו אדם שמקיים המצווה כדי להשיג טובה לעצמו, עצם הגעת טובה לישראל היא תכלית ראויה, בוודאי כשעושה זאת כדי שיחיה בנו, או כדי שיהיה בן עולם הבא שרצונו של הקב"ה באלו. וזו כוונת הגמרא 'צדיק גמור' – כלומר מקיים את המצווה בלי חיסרון ובלי תוספת חסידות (מהר"ל דרך החיים א,ג).
ד. שיתוף כל הכוחות בעבודת השם – הרב קוק (קובץ ה,יא) מציין שיש לפעמים תועלת בכך "שתחילת עסק התורה הוא שלא לשמה, שכך גם כוחות הגוף והדמיון גם משתתפים ברצון ללימוד, ואחר כך כשאדם מתקדש ועוסק בתורה לשמה "הכול עולה עמו" – גם הכוחות החומריים והגופניים שלו. ובאופן זה, ההתקדמות לא נשארת רק ברמה המחשבתית והרוחנית, אלא בכל צדדי האדם. דוגמא לדבר היא בפיתוח הרצון. רצונותיו של ילד קטן, הם בתחילה נמוכים ופרטיים, אולם ככל שגדל ומתחנך, רצונותיו ושאיפותיו מתגדלות ומתרחבות, והוא נפתח לעולמות נוספים עד שמגיע אף לרצון להיטיב לסביבתו, והוא יעשה זאת מרצונו החופשי והטבעי. אך אם נדכא ונתעלם מרצונותיו בעודו קטן, קיים החשש שהוא יישאר רק ברמה של עשיית הדברים ללא מעורבות של רצונו שלו בהם, והוא יתחבר אליהם רק ברמה חיצונית של עשיית מעשים ומלמול מילים, מתוך הרגל בלבד. וכך גם בשאר הכוחות והרגשות השליליים, ע"י חינוך ועיבוד, יכולים להביא אותם לצורתם הנכונה.

סיכום: נאמר בגמרא (ראש השנה ד ע"א) "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור". מאידך, מצאנו במשנה (אבות א,ג) הדרכה הפוכה – "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.

חכמי ישראל בארו את דברי הגמרא בכמה כיוונים:
1. מדובר רק במצוות צדקה (ר"ח בשם יש מפרשים).
2. מותר כשעושה גם לשם עצמו (רש"י פסחים ח ע"א).
3. מדובר בשלב זמני עד שיגיע לעבודה לשמה (רמב"ם הקדמה לפרק חלק).
4. כל עוד אדם לא מתחרט על המצווה במידה ובקשתו לא התקבלה, המצווה נחשבת, וכאמור נחשב אף 'צדיק גמור' (תוספות שם).

מה משמעותה וחשיבותה של עשיית מצווה לא לשמה?
א. מביע בכך את אמונתו בהשגחת ה' בעולם, שמשלם שכר לעושי רצונו (רבי פנחס הורוויץ בעל ספר 'ההפלאה' ורבו של החתם סופר בספרו "פנים יפות" שמות כה,ב).
ב. מוסיף עשיית מעשים טובים וראויים בעולם, ומרגיל את עצמו בעשיית מעשה מצווה.
ג. קיום רצון השם – הקב"ה רוצה בטובת ישראל, ולכן אף שאדם עושה מצווה לצורך השגת טובה, הוא גם חלק ממגמה זו (מהר"ל אבות א,ג).
ד. שיתוף הכוחות הנמוכים בעבודת השם, ובניית בסיס טבעי ואמתי בנפש לעבודת השם (הרב קוק קובץ ה,יא).