מצוה לתקוע בשופר או לשמוע קול שופר

הקדמה
המשנה האחרונה במסכת ראש השנה והגמרא שאחריה (דף לג עמוד ב) עוסקת באופן קיום מצות שופר - כמה תקיעות תוקעים וכיצד נשמעות התקיעות (תקיעה פשוטה שברים ותרועה).
בגמרא אין דיון מה מהות המצווה - לשמוע את קול תקיעת השופר או לתקוע בשופר. במאמר זה נסקור את מחלוקת הראשונים בהבנת מהות המצוה, ונדון האם יש קשר בין טעמי המצוה לאופן שבו מקיימים את המצוה.
יש לציין שמהות המצוה באה לידי ביטוי במטבע הברכה על המצווה - האם מברכים לשמוע קול שופר או על תקיעת שופר.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (ספר המצוות מצוה קע) כותב "והמצוה הק"ע היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי ". מדויק מלשון הרמב"ם שלדעתו המצווה אינה לתקוע בשופר אלא לשמוע את קול תקיעת השופר.
בתשובה (שו"ת הרמב"ם סימן קמב) מבאר הרמב"ם שאילו המצווה הייתה לתקוע בשופר, כל אחד היה מחויב לתקוע בשופר בעצמו. כשם שאדם לא יכול להניח תפילין בשביל חבירו, או לשבת בסוכה בשביל חבירו, כך הוא לא יכול לעשות את מעשה התקיעה בשביל חבירו. הרמב"ם מגדיר את המצוה בסיום התשובה - " ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע ".

שיטת רבינו תם
הרא"ש (מסכת ראש השנה פרק ד סימן י ) כותב "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה." כפי שציינו, הברכה מעידה על מהות המצווה. על פי הרא"ש בשם רבינו תם המצווה היא לתקוע בשופר ולכן צריך לברך "על תקיעת שופר".
כעת צריך לבאר כיצד יסתדר רבינו תם עם שאלת ברמב"ם, כיצד בעל התוקע יכול לתקוע בשביל אחרים, בזמן שאי אפשר לבצע מעשי מצוות בשביל אחרים (להניח תפילין לאחר, לשבת בשביל השני בסוכה).

הקשר בין טעמי המצוה לאופן קיום המצוה
הגר"ש פישר (בית ישי סימן ל) קושר בין מחלוקת רבינו תם והרמב"ם לבין הטעמים של תקיעת שופר.
טעם ראשון : תקיעת השופר מעוררת לשוב בתשובה. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד) כותב: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם... הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". לפי הרמב"ם, תקיעת השופר באה לעורר את האדם לתשובה. הטעם מתאים לשיטת הרמב"ם במהות המצווה, האדם מצווה לשמוע את קול השופר כדי שהוא יזדעזע וישפר את מעשיו.
טעם שני: בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית פרק ב דף סה) כתוב: "אמר רבי יעקב דרומיא ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך". לפי הירושלמי, התקיעה היא תפילה לקב"ה שיזכרנו לטובה. קול השופר הפשוט הוא פניה אל הקב"ה בלי דיבור ברור אלא בקול זעקה או בכי שלא מתבטא במילים. ניתן לומר שטעם זה מתאים לשיטת רבינו תם , המצוה היא לתקוע, לבצע את מעשה התפילה. לא רק לשמוע את קול השופר, אלא שכל אדם יתקע בעצמו.
אולם לפי הסבר זה גדלה הקושיה, מדוע אדם יוצא ידי חובה בתקיעת חבירו, הרי אם התקיעה היא כתפילה כל אחד צריך להתפלל בעצמו.

ישוב שיטת רבינו תם
כדי להסביר את שיטת רבינו תם יש להקדים הלכה מהלכות תפילה. בתפילה, יש דין של שומע כעונה. גם מי ששמע אחר מתפלל ולא התפלל בעצמו נחשב כאילו התפלל (הדין קיים במצוות נוספות שקשורות לדיבור כמו מקרא מגילה וספירת העומר). לכן, אם לפי רבינו תם התקיעות הם כמו תפילה לקב"ה, יש את הדין של שומע כעונה, וגם מי ששמע את קול השופר נחשב לו כאילו תקע בעצמו.

סיכום
ישנה מחלוקת ראשונים מה מהות מצוות תקיעת שופר. לפי הרמב"ם המצווה היא לשמוע את קול השופר. לפי רבינו תם המצווה היא לתקוע בשופר. ניתן להסביר את מחלוקתם לפי הטעם של המצוה. לפי הרמב"ם תקיעת השופר באה לעורר את האדם לשוב בתשובה, לכן הוא צריך לשמוע את הקול ולהתעורר לתשובה. לפי רבינו תם ,תקיעת השופר היא כמו תפילה לקב"ה, לכן צריך לתקוע בשופר, בעצם להתפלל. לפי טעמו של רבינו תם מובן איך אדם אחד יכול לבצע את מעשה התקיעה בשביל חבריו, כשם שאדם יכול להוציא את חברו בתפילה.