ארץ ישראל חלק ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שלושת הנערים החטופים

4 דק' קריאה

בואו לארץ ישראל
אֶת הַקְּרִיאָה הַזֹּאת נִקְרָא בְּקוֹל אֶחָד, בְּקוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף*.
בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַחִים נְעִימִים, בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַצִּילוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם, אֶת נֶפֶשׁ דּוֹרוֹתֵיכֶם, וְאֶת נֶפֶשׁ עַמֵּנוּ כֻּלּוֹ, הַצִּילוּהוּ מִשּׁוֹמֵמוּת וְטִמְיוֹן, הַצִּילוּהוּ מֵרֶקֶב וְהַשְׁפָּלָה, הַצִּילוּהוּ מִכָּל טֻמְאָה וְרִשְׁעָה, מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, שֶׁהוּא עָלוּל אֲלֵיהֶם בְּכָל אַרְצוֹת הָעַמִּים בְּלִי הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ.
"בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!" נִקְרָא בְּקוֹל נוֹרָא וּמַרְעִישׁ, בְּקוֹל רַעַם וְרַעַשׁ גָּדוֹל, בְּקוֹל מְחוֹלֵל סְעָרָה וּמַרְגִּיז* שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בְּקוֹל קוֹרֵעַ כָּל קִירוֹת לֵב. הִמָּלְטוּ עַל נַפְשְׁכֶם וּבֹאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. קוֹל ד' קוֹרֵא אוֹתָנוּ, יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ, רוּחוֹ אֲשֶׁר בִּלְבָבֵנוּ הוּא מְקַבֵּץ אוֹתָנוּ הוּא מְעוֹדְדֵנוּ, וְהוּא מַכְרִיחַ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל אַדִּיר וְנוֹרָא: אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַחִים אֲהוּבִים וִיקָרִים, בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִלָּקְטוּ לְאַחַד אֶחָד, אַל תַּמְתִּינוּ עַל סְדָרִים וּדְבָרִים רִשְׁמִיִּים, אַל תַּמְתִּינוּ עַל רִשְׁיוֹנוֹת מַרְעִישִׁים וּמְפֻרְסָמִים, עֲשׂוּ מַה שֶּׁתּוּכְלוּ, הִמָּלְטוּ וְהֵאָסְפוּ בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, סֹלּוּ סֹלּוֹ הַמְסִלָּה בְּעַד עַמֵּנוּ הָאָהוּב וְהַנִּדְכָּא, הַרְאוּ לוֹ בְּפֹעַל שֶׁדַּרְכּוֹ כְּבָר מוּכֶנֶת הִיא לְפָנָיו וּסְלוּלָה, אֵין לוֹ מַה לְּהִתְיַשֵּׁב, אֵין לוֹ מַה לִּדְרֹשׁ, אֵין לוֹ דְּרָכִים וּנְתִיבוֹת רַבִּים, דֶּרֶךְ אֶחָד יֵשׁ לְפָנָיו, וְדַוְקָא בָּהּ יֵלֵךְ, וּבָהּ הוּא מֻכְרָח לָלֶכֶת, דַּוְקָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ. בֹּאוּ אַחִים יְקָרִים וּרְאוּ אֵיךְ שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב מַתְחֶלֶת לִפְרֹחַ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ. בֹּאוּ לִרְאוֹת אֵיךְ רוּחַ יִשְׂרָאֵל פּוֹרֵחַ וּמִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה, לְחַיִּים לְכָבוֹד וָעֹז. הֲתֵדְעוּ אַתֶּם אַחִים אֲהוּבִים, אַחִים אֻמְלָלִים יוֹשְׁבֵי אֲרָצוֹת מַאְפֵּלְיוֹת*, אֶת הָאוֹצָר הַגָּדוֹל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהַמְּנוּחָה, שֶׁל הָעֹנֶג וְהַשַּׁלְוָה, שֶׁל רוֹמְמוּת הָרוּחַ, וְשֶׁל גְּדֻלַּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, שֶׁל אַדִּירוּת הָרַעְיוֹן וַעֲדִינוּת הָרֶגֶשׁ, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל לֵב שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל•? הוֹי אַחִים יְקָרִים, הֲתוּכְלוּ גַּם לְשַׁעֵר אֲפִלּוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה מֵחִבַּת אֶרֶץ חֶמְדָּה, חִבַּת קֹדֶשׁ וְחֶמְדַּת עוֹלָמִים, הָאָרֶץ כִּי טוֹב מְנוּחָה כִּי נָעֵמָה?!
בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֹּאוּ וּרְאוּ הֲדַר אֶרֶץ חֶמְדָּה, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן, הֲדַר שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת הַנָּאִים וְהַיָּפִים, הֲדַר הָאֲוִיר הַצַּח הַטָּהוֹר וּמְמֻזָּג, הַשּׂוֹרֵר בְּהוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ, גַּם בִּתְקוּפַת טֵבֵת, בֹּאוּ וְהִתְעַנְּגוּ וְשִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה הַנָּאָה וְהַמְעֻנָּגָה, אֶרֶץ הַחַיִּים שֶׁאֲוִירָהּ הוּא חַיֵּי נְשָׁמוֹת. מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ!

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

35 - ארץ ישראל חלק ד'

36 - ארץ ישראל חלק ה'

37 - ארץ ישראל חלק ו'

טען עוד

בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֹּאוּ וּרְאוּ "וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיה סו, יד). בֹּאוּ וּרְאוּ, אֵיךְ עַמֵּנוּ הָאָהוּב וְהַיָּקָר מְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר אֶת נְעוּרָיו, אֵיךְ הוּא מַתְחִיל פּוֹשֵׁט בִּרְוָחָה אֶת עַצְמוֹתָיו הַכּוֹאֲבוֹת וְהַמְפֻצָּחוֹת מִימֵי נְדוּדוֹ וְגָלוּתוֹ הַמָּרָה, בֹּאוּ וּרְאוּ אֵיךְ מִתְרַגֵּל הוּא לִזְקֹף כְּתָמָר אֶת קוֹמָתוֹ, בֹּאוּ וְחוּשׁוּ אֵיךְ הוּא מְעוֹדֵד אֶת רוּחוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת חָסְנוֹ וּגְאוֹנוֹ.
בְּזָכְרוֹ אֶת הוֹדוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל. בֹּאוּ וְהִתְעַנְּגוּ עֲלֵי זִכְרוֹנוֹת טוֹבִים מִיַּיִן הַטּוֹב, הַמַּגְדִּילִים אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַרְחִיבִים אֶת הַדַּעַת, זִכְרוֹנוֹת מְלָכִים וְשָׂרִים, זִכְרוֹנוֹת גִּבּוֹרִים וּנְבִיאִים, זִכְרוֹנוֹת תִּפְאֶרֶת וָעֹז, גְּדֻלָּה וָהוֹד. בֹּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, פֹּה תִּרְאוּ חֲזוּת הַכֹּל, פֹּה תֵּדְעוּ שֶׁאַתֶּם חָיִים חַיִּים שֶׁהֵם רְאוּיִים לִשְׁמָם, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.
(מאמרי הראיה ב, הקריאה הגדולה: לארץ ישראל)
___________________________________
וְלֹא יָסָף – לא יפסק. וּמַרְגִּיז – ומעורר. מַאְפֵּלְיוֹת – חשוכות.

ביאורים
לא מספיק ללמוד על ארץ ישראל ולהבין את ערכה. אם ארץ ישראל היא כל כך חשובה והכרחית, אי אפשר להסתפק בהסברים, אלא צריך מעשים. הרב קוק לא רק כותב ומלמד על ארץ ישראל, הוא גם קורא לעשות מעשה: לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.
אין עתיד לעם ישראל בגלות. שם הוא נמצא רק בניסיונות של הישרדות גופנית מפני פוגרומים ורדיפות, והישרדות רוחנית מפני גזירות שמד והתבוללות. רק בארץ ישראל העם יכול להתפתח ולהתעלות בצורה אמיתית ולא רק להחזיק מעמד. הקריאה הזו נכתבה בשנת תרס"ז, כשהרב היה רבה של יפו. בימים אלו הייתה התעוררות רחבה מכל קצות העם לשוב לארץ ישראל. הוא מנסה להעצים ולהגביר את התנופה הציונית שאט אט סוחפת חלקים נרחבים מהעם. ההתלהבות העממית של השיבה לארץ ישראל, היא קריאה אלוהית שנשמעת לכל אחד בחדרי ליבו, והרב קוק מפרסם אותה ברבים.
השיבה לארץ ישראל היא הכרחית, ולכן אין מקום לדחות אותה בגלל חשבונות ותכניות שונות. כל שהות נוספת בגלות, היא ויתור על פיסות חיים שהולכות לאיבוד.
כשעם ישראל חוזר לארץ, הוא עובר מכפיפות קומה לזקיפות קומה. מחיים של פחד ושפלות, לחיים של אומץ ותעוזה. עם ישראל מצליח לשקם את הביטחון העצמי, להאמין בכוחות שלו, ולחיות בגדלות ובגבורה. זו המציאות שאותה חווה הרב קוק בעצמו בארץ ישראל, ואותה הוא מנסה למסור לקהילות היהודיות בגלות. הקשר הייחודי בין העם לארצו מתגלה בפועל, והפלא הזה צריך להסעיר את הלב היהודי בכל מקום שהוא ולחולל בו את הרצון והתשוקה לעלות ולהתיישב מחדש בארץ ישראל.

הרחבות
•תשובת ישראל אל גאולתם
אֶת הָאוֹצָר הַגָּדוֹל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהַמְּנוּחָה... שֶׁיֵּשׁ בְּכָל לֵב שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הרב קוק רואה בשיבת ישראל לארץ תהליך של תשובה: "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה... התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כֹח בשום עיכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו". [אורות התשובה יז, ב]. תשובה זו קודמת לפעולות אחרות של תשובת הציבור, מכיוון שעצם החזרה לארץ היא תיקון הגלות במובן בסיסי ביותר.
וכך מבאר הרב צבי יהודה את מסקנת הגמרא אם גאולה תלויה בתשובה [סנהדרין פח]: "... אין תשובה מעכבת ואין קץ מעכב, כי אין קץ בדבר רק זה הקץ המגולה, כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן דוד בא." [לנתיבות ישראל, 'המדינה כהתקיימות חזון הגאולה']
הרב קוק כותב: "שואלים: במה זכה דורנו לגאולה?" ומסביר: "התשובה פשוטה היא הוא זכה מפני שעסק במצווה היותר גדולה שבכל המצוות – במצווה השקולה ככל התורה כולה מפני שהוא עסק בגאולת ישראל ולא רק עסק אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכֹ ח אלוהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה". [שמונה קבצים ז, רא].

שאלות לדיון
"הַצִּילוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם" – מה השתנה כעת, לאחר אלפיים שנה?
"הֲדַר שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת הַנָּאִים וְהַיָּפִים" – מדוע משתמש הרב בטיעון שכזה? וכי בגלל זה אנו אוהבים את ארץ ישראל?!

מבוא למשנת הראי"ה