חזרת רופא לביתו בשבת

נאמר בתורה (שמות טז, כט) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".
הרמב"ם (הלכות שבת כז, א על פי הירושלמי עירובין ג, ד) כתב, שמדאורייתא מותר ללכת בשבת רק עד שנים עשר מיל, שהוא כשיעור מחנה ישראל במדבר, אך חכמים התירו ללכת רק עד אלפיים אמה.
אולם לרי"ף (עירובין ה ע"א) והרא"ש (שם א,כד) הפסוק אסמכתא בלבד, ורק חכמים אסרו ללכת יותר מאלפיים אמה (960 מטר), וזהו הנקרא 'תחום שבת'.
הרש"ר הירש (שמות שם) באר את שורש מחלוקתם: השבת עניינה לגלות את השגחת ה' בעולם וקבלת עול מלכותו, ובהימנעות מעשיית מלאכה בשבת, מתחזקת הכרה זו באדם. לסוברים שאיסור תחומין מדאורייתא, הפסוק כאן מגלה שישנו מימד נוסף של הגבלה, לא רק על עשייתו של האדם (שמתבטאת באיסורי המלאכה), אלא גם על הסביבה שבה האדם יכול לפעול ביום השבת. אך הסוברים שהאיסור מדרבנן, מדובר במהות אחרת של איסור, התורה אסרה רק על מלאכות, וחז"ל בגזרותיהם השונות יצרו סביבה המאפשרת לקדושת השבת לצמוח ולהיבנות. ולכן אסרו אף על דיבור ועיסוק בענייני חול ("ממצוא חפצך ודבר דבר"), וכך באיסור תחומין - בכך שהאדם מתרכז בתוך 'מקומו', ולא יוצא למקומות אחרים, הוא פנוי לספוג לתוכו את קדושת השבת.
במשנה (ראש השנה ב,ה) נפסק, שעדים שבאו להעיד עדות החודש, וכן "חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח".
מאידך, במשנה (עירובין ד,ג) מובא "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן" משמע שיכולים ללכת אפילו יותר מאלפיים אמה. הגמרא (שם מ"ה ע"א) מתרצת בשני אופנים:
1. המשנה בעירובין לא מדברת על איסור תחומין אלא באיסור הוצאה מרשות לרשות, ובאה להתיר ליוצאים להציל במלחמה, לחזור עם כלי מלחמתן, ולא שצריכים להשאירם שם.
2. המשנה בעירובין מדברת במקרה שהמצילים חוששים להישאר במקומם מפחד הגויים, ולכן התירו להם לחזור למקומם.
הרמב"ם (שבת כז, יז) פסק כשני התירוצים, שהיוצאים להציל נפש, מותרים לחזור למקומם, אף עם כלי מלחמתם. אך במקום אחר (שבת ב, כג) מציין טעם נוסף "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" – משמע שהטעם אינו משום פיקוח נפש וחשש סכנה שבו הם נמצאים עכשיו, אלא מחשש עתידי שאם ידעו שלא יוכלו לחזור, כשיארע חלילה מקרה הדורש את עזרתם לא ירצו לצאת להציל, כיוון שלא יוכלו אחר כך לחזור למקומם (ראה לחם משנה הלכות מלכים ו, ג).
האגרות משה (אורח חיים ח"ד, פ) לאור דברי הרמב"ם פסק, שמותר לאנשי הצלה ורופאים היוצאים להציל לחזור למקומם ברכבם, וזאת מחשש שיבואו להתרשל מלצאת להציל בפעמים אחרות. מאידך,
רבי שלמה קלוגר (שו"ת ובחרת בחיים ס' צ"ט) דייק שהרמב"ם פסק רק כתירוץ הראשון בגמרא (עירובין שם) שהתיר רק לעניין טלטול כלי המלחמה, ולא התירו כלל ליוצאים להציל הרוצים לחזור למקומם לצאת חוץ לתחום, והוסיף שפיקוח נפש הוא מצווה גדולה מאוד, ואין חשש שימנע מלעשותה בפעמים הבאות בגלל שלא יוכל לחזור למקומו. דעה נוספת בעניין עולה מדברי המנחת חינוך (מצווה כ"ד) שכתב שחז"ל לא יכולים להתיר איסור דאורייתא באופן של 'קום עשה', ולכן לא התירו ליוצאים להציל לחזור יותר מתחום דאורייתא (י"ב מיל).
הציץ אליעזר (חכ"א, נט וראה גם חכ"ב, צה) פסק שהרוצה לסמוך על האגרות משה רשאי, וודאי שאין למחות בידו, ואם יחזור ברכבו על ידי גוי הרי זה היתר גמור, שאמירה לנכרי אסורה רק מדרבנן (וראה חתם סופר חלק ה' השמטות קצד שאין איסור תחומין דאורייתא כשהגוי מוציאו מחוץ לתחום). וראה עוד בהרחבה על נושא זה בתשובתנו בשו"ת במראה הבזק חלק ז סימן לד.
סיכום:
נחלקו הראשונים בהיקף איסור תחומין בשבת.
לרמב"ם (הלכות שבת פכ"ז,ה"א) התורה התירה ללכת רק עד י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל, וחז"ל צמצמו והתירו רק עד אלפיים אמה.
לרי"ף (עירובין ה ע"א) והרא"ש (שם א,כד) האיסור מדרבנן בלבד – ללכת יותר מאלפיים אמה.
במשנה (ראש השנה ב,ה) התירו ל"יוצאים להציל" לצאת לאחר סיום תפקידם אלפיים אמה לכל רוח.
הרמב"ם (שבת פ"ב,כ"ג) מציין טעם שההיתר הוא 'כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא' - שיימנעו מלהציל כיוון שידעו שלא יוכלו לחזור. נחלקו הפוסקים בעניין אנשים היוצאים להציל, כגון כוחות ביטחון או רופאים ואחיות, אם הם רשאים לחזור בשבת למקומם תוך כדי עשיית מלאכות.
יש שכתבו שמותר לחזור לביתם אפילו אם הדבר כרוך בעשיית מלאכות דאורייתא, כגון לחזור ברכב (בתנאי שאי אפשר לעשות זאת על-ידי נוכרי), ויש פוסקים שהתירו רק באיסורי דרבנן.
בכל מקרה מעשי יש לעשות שאלת חכם.