- פרשת שבוע ותנ"ך
- שופטים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
פנינה בת שולמית
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
ראשית, עוד לפני שאני פותח בדברים על הפרשה, אני רוצה לקבל בברכה את פני התלמידים החדשים עם הוותיקים. עכשיו אני מבקש שהתלמידים החדשים לא יקשיבו לדברים הבאים ואני מדבר רק לתלמידים בשנה ב, ג, ד ומעלה: אני חושב שכל אחד מהתלמידים שהיו פה בשנה הראשונה יודע שיש בשבועיים הראשונים שמחה גדולה והתלהבות ראשונית מצד אחד, ומצד שני זה מקום חדש ויש כאלה שלא קל להם. יש תלמידים שעברו את הימים האלה ואחרי שנה שוכחים, ולכן אני רוצה לומר לאלה שהיו חדשים בשנה שעברה ולפני שנתיים - תיזכרו בימים הראשונים שלכם בישיבה ותנו חיבוק לתלמידים החדשים, תעזרו להם להיכנס לעניינים בשמחה ובטוב לבב. יש כאלה שהימים הראשונים קשים להם, יש כאלה שבשבוע הראשון הם באופוריה ורק בשבוע השני הקושי מתחיל. צריך לעזור אחד לשני. בשנה הבאה נבקש מתלמידי השנה הראשונה לטפל בתלמידים החדשים שיבואו בשנת תשע"ז.
נאמר בפרשת שופטים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח), ומיד יש מצווה לשמוע בקול חכמים. מצוות עשה, "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (שם יז, י), ומצוות לא תעשה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (שם יא). הדברים אמורים בעיקר על הסנהדרין, שהיא הכוח התורני שצריך לשמוע לו לחלוטין מפני שיש לה את הסמכות גם לבאר ולפרש את התורה וגם לתקן תקנות, ולשני הדברים צריך לשמוע. כך אומר הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א-ב):
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך" זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
בפרק השני אומר הרמב"ם שכוח בית הדין מאוד גדול (הלכה ד):
וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה.
לבית דין יש כוח לעבור על דבר מהתורה בשב ואל תעשה או לעבור על מצוות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת. הרדב"ז מביא לכך מקור ממסכת סנהדרין (מו, א):
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
יש לאו שלא להכות בן אדם סתם, אבל כשבית דין מגיעים למסקנה שצריך להעניש - הם מכים ועונשים שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה.
ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, 2 לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
ברכיבה על סוס יש איסור שבות בלבד, ובכל זאת בית הדין סקלו אותו. סיפור נוסף שמובא בגמרא הוא על אדם שהתייחד עם אשתו במקום לא צנוע, מתחת לתאנה, ובית דין הלקו אותו על כך, לפי שהיו פרוצים בעריות. לצורך שעה עברו על לא תרצח כדי לעשות גדר וסייג לתורה! יש לבית דין כוח לעקור דבר מהתורה, לצורך התורה.
הרמב"ם מסביר את טעם הדבר, ואומר:
כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
הרדב"ז מביא כאן דבר יפה. הוא אומר:
אין המשל הזה צודק אלא אם כן אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד ואף על פי שגופין מחולקין הם, כיון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו הרי הם כגוף אחד כי הנשמה היא עיקר, ודע זה.
אם נראה את כל ישראל כגוף אחד, אפשר לחתוך אבר אחד כדי לקיים את כל השאר, אבל אם לא נראה באופן כזה, לא ראוי להעניש אחד בשביל האחרים. מביא הרדב"ז הסבר נוסף:
ומדברי רבינו נראה שהמשל הוא על המצות, שהם כגוף אחד ובית דין מבטלים מקצת כדי לקיים השאר, והמשל צודק בשני הדרכים.
זאת אומרת שגם המציאות שעם ישראל הוא עם אחד, ולפעמים פוגעים באחד כדי לקיים את האחרים, כמו שלפעמים קוצצים את ידו של האדם כדי לקיים את הגוף כולו, כך מותר לחכמים להחליט לתת לאדם עונש אף על פי שלא מגיע לו עונש כזה, אפילו להרוג אותו, כדי שכל ישראל ישמרו את התורה, כי כל ישראל הם גוף אחד. וכן כל המצוות הן גוף אחד, כל תרי"ג מצוות הן מציאות אחת ולפעמים יש צורך לפגוע במצווה אחת כדי לקיים את כלל המצוות כולן. זה הכוח שהתורה נתנה לחכמים, אפילו לעקור דבר מהתורה. כך גם התורה נתנה לחכמים כוח לעשות סייג לתורה, ולפי דעת הרמב"ם אם חכמים גזרו גזירה יש חובה לקיים אותה מדאורייתא, מצד "לֹא תָסוּר" וגם מצד "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".
איך בית דין מוסיף וגורע מצוות?
בדברי הרמב"ם יש לנו יסוד מעניין נוסף. מאיפה לחכמים יש כוח למעט או להוסיף על דברי התורה, הרי יש לאו דאורייתא שלא להוסיף ולא לגרוע על דברי התורה! אומר הרמב"ם (שם הלכה ט):
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה - מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה? כיצד? הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה.
בתורה כתוב: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט), באו חכמים ואמרו מפי השמועה, כלומר מפי משה רבנו שהרי התורה ניתנה עם פירושה, שהכוונה היא שאסור לאכול בשר עם חלב. לא רק גדי בחלב אמו, אלא כל בשר בחלב אסור, ובשר הכוונה היא גם לבשר בהמה וגם לבשר חיה, ובשר עוף מותר בחלב מהתורה.
אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש - כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו.
אם בית דין אומרים שבשר עוף בחלב אסור והמשמעות היא שאסור כמו כל איסורי התורה, הם עוברים על האיסור שלא להוסיף ולא לגרוע. אבל אם בית דין אומרים שבשר עוף בחלב מותר מהתורה, ובכל זאת אנחנו גוזרים שגם הוא יהיה אסור כדי שלא יבואו להתיר בשר חיה בחלב ובשר בהמה בחלב כי אנשים יתחילו לחשוב למה חיה אסורה ועוף מותר, הרי שניהם לא כתובים בתורה - כתוב שגדי אסור בחלב אימו וגדי הוא בהמה ולא חיה! ולכן יחליטו שכמו שעוף מותר ככה גם חיה מותרת, שהרי היא לא התפרשה. יבוא אחר ויאמר שגם בשר בהמה מותר חוץ מהעז, שהרי גדי הוא עז. יבוא אחר ויאמר שגם בשר עז מותר בחלב פרה כי כתוב שגדי אסור דווקא בחלב אמו, ואחר יאמר שמותר גם בחלב של עז אחרת שהיא לא אמו, שהרי כתוב דווקא בחלב אמו.
לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.
לכן חכמים אסרו גם בשר עוף, כדי שלא יבואו לידי טעות. מה שלימד אותנו הרמב"ם הוא שאם חכמים יוסיפו משהו על התורה ולא יאמרו במפורש שזאת גזירה דרבנן - הם יעברו על 'בל תוסיף'. כמו כן אם הם יגרעו דבר באופן קבוע ולא רק בצורה חד פעמית כהוראת שעה, הם עוברים על איסור של 'לא תגרע'. הראב"ד חולק על זה, ואומר שהלאו של לא תוסיף ולא תגרע הוא לא במציאות שחכמים מוסיפים מצווה או גורעים מצווה, אלא בתוך המצווה עצמה - אם אדם יניח תפילין עם חמש פרשיות או עם שלוש פרשיות, אז הוא יעבור על בל תוסיף או על בל תגרע. הרמב"ם מסכים לראב"ד, אך הוא אומר שגם בתוספת של מצווה חדשה יש איסור בל תוסיף, ובכל זאת לחכמים יש כוח לגזור.
האמונה בתורה שבעל פה
חייבים להאמין בתורה שבעל פה. מי שלא מאמין בתורה שבעל פה כאילו לא מאמין בכלל. אומר הרמב"ם (ג, א-ג):
מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם]. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה [מורידין אותו] ולא מעלין.
"מורדין אותו ולא מעלין", זאת הלכה שהיום אנחנו לא מבצעים אותה בפועל, אבל ההלכה במקור היא שאם הוא מבקש לרדת לבור לשאוב מים מורידים אותו, ואחר כך כשהוא מבקש לעלות משאירים אותו שם למטה. בשב ואל תעשה אפשר לגרום למיתתו.
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אחר כך [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
יש בדברים אלו גרסאות ברמב"ם פרנקל. הרמב"ם אומר שאלה שלא גדלו בבית שומר תורה ומצוות מימי ילדותם, אפילו אם אחר כך הם שמעו על תורה ומצוות יש להם כבר מלכתחילה דרך וגישה אחרת, והם בגדר תינוקות שנשבו. אותם צריך לקרב בדרכי אהבה ואין להם גדר של אפיקורסים או מינים.
תפקיד המלך בישראל
אנחנו חוזרים לפרשה. הפרשה הזאת עוסקת בעניינים כלליים של ישראל, במנהיגות של ישראל. בהנהגה יש חכמים, יש נביאים ויש מלך. אלה המנהיגים של העם ואליהם מתייחסת התורה בפרשה הזאת. מה בין מלך ובית דין? ראינו שגם בית דין יכול לדון שלא מן התורה, אבל התפקיד הגדול של בית הדין הוא לדון על פי התורה. למלך יש תפקיד אחר. הר"ן בדרשותיו מדבר על כך בהרחבה, ואומר שתפקיד החכמים הוא לבאר את התורה בין בדינים של בין אדם למקום ובין בדינים של בין אדם לחברו, וכשעושים על פי התורה יש השראת שכינה. השכינה שורה על ההנהגה שהיא על פי התורה. בדיני ממונות אם שני הצדדים מסכימים שידון אותם מישהו שהוא פסול לדון, שלושה רועי בקר, אם שני הצדדים מסכימים שמה שהם יכריעו כך יהיה הדין - התורה לא מתנגדת. אדם יכול לתת את הכסף שלו במתנה למי שהוא רוצה. הוא יכול להתנות את נתינת הכסף שלו גם על פי פסיקה של אנשים שאינם ראויים לדון. וזה דווקא בהסכמה של שני הצדדים, כשאין הסכמה יש סדר של בתי דין סמוכים שלהם יש כוח לכפות את הפסיקה גם על מי שלא מסכים. אם כן, כשמישהו פוסק שלא על פי הדין ובהסכמה זה לא נגד התורה - אבל גם אין בזה השראת שכינה. השראת שכינה יש כשעושים על פי סדרי התורה, גם בענייני הממונות.
התפקיד של המלך הוא בדברים שהתורה לא קבעה עמדה, היום יש כוללים שעוסקים בכלכלה על פי התורה, האם השקפת התורה היא סוציאליסטית או קפיטליסטית, האם התורה בעד שיתוף ויש לכך ראיות ממצוות השמיטה, או שהתורה דווקא נגד קופה משותפת לכולם. מהי דעתה של התורה בשאלות אלו - כאן התורה לא קבעה עמדה. לא בכל דבר התורה קבעה ויש דברים שהתורה לא התייחסה אליהם. אפשר להגיד מה הרוח של התורה, מה הכיוון המוסרי יותר, אבל התורה לא קבעה איך צריכה להיות הנהגת הציבור, את זה היא נתנה ביד ההנהגה שבכל דור ודור לפי עניינו של הדור - וזה התפקיד של המלך. המלך הוא זה שקובע את התקנות והכללים לפי עניינו של הדור, והדורות משתנים. בכל דור צורת החיים משתנה, ובתקופה שלנו לא רק בדור אלא כל עשר שנים הדברים משתנים ומתפתחים, צריך להיות קשוב ולראות מה באמת מתאים לכל דור ודור.
למלך יש תפקיד מאוד חשוב ומאוד מרכזי, למלא את המקומות שהתורה לא דיברה עליהם. חוקי התורה הם נצחיים והתורה לא נכנסה לפרטים שנובעים משינויי הדורות. בשביל זה באה המצווה של: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו). כך מבאר הר"ן בדרשותיו. הוא לא הזכיר סוציאליזם וקפיטליזם, אבל הוא דיבר על הכיוון הכללי שהתפקיד של המלך הוא לתקן תקנות, לגזור גזרות ולפעמים גם לתת עונשים שלא מן הדין, אם הוא רואה שהדור פרוץ באיזשהו תחום.
חכמה ונבואה
אם כן, יש תלמיד חכם, יש מלך, ויש גם נביא, וחז"ל אומרים שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב, א). לנביא יש השגות עליונות, לכאורה הנביא צריך להיות מעל החכם כי לחכם יש שכל אנושי והוא אומר רק מה שהוא משיג בשכל האנושי שלו, ואילו הנביא מקבל השראה עליונה - נבואה היא שפע עליון אלוקי על שכלי שהנביא מקבל, אז למה חכם עדיף מנביא? ההסבר הוא, שנבואה היא לא הדרכה כללית אלא הדרכה לחיי שעה, חד פעמית. התורה נותנת את הסדר הקבוע של החיים הנכונים על פי ה', והנביא בא במקום שיש הצורך להזהיר או להדריך. נביא יכול לפעמים לבטל דברי תורה לצורך שעה, כמו אליהו בהר הכרמל. הייחודיות של הנביא היא שההדרכה שלו מכוונת באופן ספציפי למציאות מסוימת ולא באופן כללי לכל הסדר. מעין מה שאנחנו אומרים שהתורה היא חיי עולם והתפילה היא חיי שעה - ההשפעה של מי שעוסק בתורה היא לטווח ארוך מאוד, ואילו התפילה משפיעה כאן ועכשיו. מצד אחד בגלל שהתפילה מרוכזת על כאן ועכשיו יש לה כוח חזק הרבה יותר, ולכן לפעמים כשיש שעת צרה מרבים דווקא בתפילה מפני שהיא מתרכזת בבעיה הספציפית הזאת, אך מצד שני לאורך זמן דווקא לתורה יש הכוח החזק יותר. מעין הדבר גם בנבואה, הנבואה מופיעה בתוך המציאות לשעתה, לעשות מהלך מסוים או הדרכה מיוחדת שהדור צריך. יש לה כוח מאוד גדול, בשעתה יש לה כוח יוצא מן הכלל - אבל התורה היא המדריכה לאורך זמן, התורה היא מעל המציאות ומרימה את המציאות כולה כל הזמן. הנבואה היא אור ה' שמופיע בתוך המציאות ולכן זהו אור מוגבל, הנביא הוא זה שמתנבא, זאת לא התורה שהיא רחבה ומקיפה הכול, מהנצח מתפשט האור אל תוך הזמן ולכן הוא משפיע על כל המציאות. אפשר לראות את ההבדל הזה בדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא כד, ז):
שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "וחטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: החוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו.
הנבואה לא יכולה לסבול חטאים. מדרגתה של התורה יותר גבוהה, אז היא כן יכולה לסבול? לכאורה להפך! אם הנבואה לא יכולה לסבול חטאים, ממילא גם התורה שמדרגתה עוד יותר גבוהה צריכה להקפיד על החטאים ולא לסבול אותם? התשובה לכך היא שאדרבה, הנבואה היא אור ה' שמופיע בתוך המציאות, מצד אחד האור אמנם מופיע ומצד שני זה אור בתוך המציאות, הוא מוגבל. זה לא אור שמאיר מעל ומקיף מסביב, אלא זה אור פנימי שחודר פנימה והוא מצומצם. האור הזה לא יכול לסבול את החושך הגדול, לא יכול לסבול את החטא - ולכן הנבואה אומרת שהנפש החוטאת היא תמות. לעומתה, התורה היא מעל כל המציאות ואי אפשר לפגוע בה, הפגיעה של החטא היא רק בתוך המציאות ולכן כששואלים את התורה מה עונשו של החוטא היא משיבה שיש פתרון לחוטא, התורה היא המקור של קיום כל המציאות והיא גם המקור של התיקון לקלקול שיש בתוך המציאות. בצבא יודעים שמי שמתנהג באופן לא ראוי למפקד נמוך מקבל עונש חריף, ואם הוא מתנהג כך למפקד בדרגה גבוהה יתכן ולא יקבל עונש בכלל כי המפקד העליון הוא מעל היכולת להיפגע, והוא יכול לומר הניחו לו...., החייל הזה קצת חצוף ולפעמים חצופים זה דבר טוב......
אם כן, מצד אחד לנבואה יש עוצמה וכשהיא מופיעה היא מרוממת את הנפש גבוה מאוד. באותו הרגע שהנביא מקבל את הנבואה הוא משתנה והופך להיות אדם אחר, כמו שאומר הרמב"ם (פתיחה למורה נבוכים) שאם מופיע אצל אדם ניצוץ אחד של נבואה כל חייו משתנים, הוא הופך להיות מציאות חדשה לגמרי. לא רק הוא, אם הנבואה ניתנה כדי להיאמר לאחרים זה פועל גם על השומעים, מפני שהכוח האלוקי שמופיע על הנביא מתפשט גם על השומעים. הנבואה פועלת באופן מאוד חזק, אבל כמו שהזכרנו, רק באופן מקומי וזמני, כאן ועכשיו ולא לזמן ארוך. אפשר לתת לכך דוגמה נוספת. בימים הרגילים עובדים את ה' בסדר קבוע ומסודר, ובימים הטובים אנחנו מתרוממים למדרגה של שמחה מיוחדת במינה. אם כן למה לא לעשות ימים טובים כל השנה? זה לא שייך, התרוממות כזאת מתאימה מפעם לפעם, לפי הסדר האלוקי, "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג, יז), סדר מיוחד של התרוממות רוחנית. כמובן שהסדר הזה משפיע על כל השנה, הימים המיוחדים מאוד מרוממים ומשפיעים במידה זו או אחרת על כל השנה כולה. אבל במשך השנה יש הסדר הקבוע והיציב. קרבן התמיד יותר חשוב מהקרבנות המיוחדים, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. הדבר הקבוע הוא היסוד והדבר המזדמן פחות חשוב, אבל בשעתו הוא באמת מיוחד. כך אנחנו מסתכלים על הנבואה, הנבואה היא כוח דמיון שמלביש על השכל, והנביא חי את מה שהוא רואה, זאת לא רק הבנה מופשטת של השגה אלא הנביא חש את הדברים באופן מוחשי.
שני סוגים בעבודת ה'
אנחנו נכנסים לסדר של היחס הנכון בין הרגש ובין השכל, בין עבודת ה' שמכוונת על פי השכל ובין עבודת ה' שמכוונת על פי הרגש והדמיון. שתי צורות עבודת ה' האלה נצרכות וחשובות, אבל היחס ביניהם מאוד חשוב. אם יהיה חוסר איזון, אם אדם יחפש יותר מידי חוויות, רגשות ודמיונות זאת תהיה בעיה. הבסיס הקבוע והיציב צריך להיות קביעות של תורה. יש אנשים שיש להם התכונה שנוטה יותר לכיוון הרגש, אולי הם באמת צריכים להשתמש בתכונה הזאת, אבל בסדר הרגיל והקבוע צריך לשמור על האיזונים הנכונים וכך יהיו החיים שלמים. הרב מדבר על זה הרבה גם באורות הקודש וגם במקומות אחרים. חכם עדיף מנביא, חכם זאת המציאות היציבה, הקביעות והסדר, שקידת התורה ולימוד התורה, לעומת התפילה שיש לה התפקיד המרומם החוויתי לשעתו. וכשיודעים לשמור על האיזון הנכון בעבודה, אז העבודה היא באמת עבודת ה' מושלמת, עבודת ה' כמו שצריך.
אנחנו נכנסים עכשיו לחודש אלול, בחודש אלול אנחנו מוסיפים בתפילה ומתכוננים לקראת הימים הנוראים, בחודש הזה יש באמת מקום לתוספת, אבל כפי שאמרנו, יש לשמור על היחס הנכון. אני רוצה להוסיף עוד עניין בעקבות הכניסה שלנו לחודש אלול. חכמים באו ואמרו שיום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום אבל לא על עבירות שבין אדם לחברו. בדרך שנתקן את ההתנהגות בין אדם לחברו ניתן להגיע למדרגה הנכונה לקראת ימים הנוראים, כי הקב"ה נוהג מידה כנגד מידה. אדם שמוחל על עלבונו, אדם שמוותר אף על פי שהוא חושב שלא נהגו אליו כראוי, כשהוא בא לבית דין של מעלה בראש השנה, הסנגורים אומרים האדם הזה מחל על עלבונו האדם הזה ותרן וסלחן - צריך לנהוג בו מידה כנגד מידה ולא להקפיד עליו.
הרבה פעמים יש ימי הערכות של מורים לפני תחילת שנה ואני אומר להם שאם אתם לא תהיו קפדנים על התלמידים, במקומות שלא צריך להקפיד, כך מידה כנגד מידה גם ריבונו של עולם, המורה של כלל ישראל, יאמר: אם המורה הזה מוחל לתלמידיו, גם אני מוחל לו. צריכים לעבוד על מידות טובות, השורש למידות הטובות הוא לפתח אהבה לבריות, לאהוב כל אחד מישראל ולבחון האם אני באמת אוהב את האנשים ורוצה בטובתם. שאדם יבדוק את עצמו כמה הוא באמת רוצה בטובתם של האנשים, לפתח את הרצון הזה. אחרי הלב יש כוח הדיבור, אדם צריך לעשות בחינה לדיבור שלו האם הוא מתייחס יפה לחבריו, האם הוא לפעמים עוקץ אחרים ולא שם לב, אולי הוא פוגע ולא מרגיש שאחרים נפגעים. לבחון איך הוא מדבר.
זה מצד סור מרע, אבל גם מצד עשה טוב, לפעמים אדם שוכח את עצמו. הייתי פעם במקום ציבורי שבו אנשים התרחצו, ואנשים העומדים בתור התעצבנו מאוד על כך שאלה שבפנים האריכו, כשהם נכנסו הם שכחו את אלה שאחריהם... צריך להיות ערניים, בחדר האוכל כשלוקחים מהצלחת המרכזית, לחשוב שאולי יש גם אחרים שעדיין לא לקחו את חלקם... כמובן שאתם מתנהגים יוצא מן הכלל, לזריזים שכמותכם אני מדבר, אף פעם לא ראיתי אצלכם התנהגות לא טובה שעליה אני מעיר – אבל צריך לחשוב כל הזמן על הדברים האלה, לחשוב על האחר ולהיות נדיב, להיות טוב ולוותר. בעיקר בחודש אלול, אבל לא להפסיק את ההתנהגות הזאת כשאלול נגמר, אחרת זה לא תיקון... להתקדם בדבר הזה, כמה שנהיה טובים יותר אחד אל השני, כך אנחנו באים מוכנים יותר אל ימי הדין.
שיהיה לנו חודש טוב. אני רוצה להגיד לכם שהשבת הייתה מאוד מוצלחת, התחלנו את הזמן ברגל ימין. עלינו לשקוד בשמחה, להתאמץ ולשמוח. אני לא רוצה שאף לא אחד יכנס ללחץ, כמו שלא צריך להיות עצל, ככה גם אסור להתאמץ יותר מהכוחות. צריך לישון בלילה מספיק, אם אדם לא ישן מספיק בלילה הלימוד שלו לא יהיה טוב ולכן צריך לישון לשם שמים, להגיד לפני השינה 'לשם ייחוד'. לא להימשך בשיחות נפש על חשבון זמן השינה, לנצל את הזמן לשינה ובעזרת ה' נתרומם בחודש הזה גבוה גבוה.
הנהגות המלוכה והסתכלות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת שופטים תשפ"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' אלול תשפ"ד
רבנו בחיי פרשת שופטים - חלק ב'
הרב חיים כץ | ב' אלול תשפ"ד
ההארה הגדולה של חודש אלול - גאולה
הרב שמואל אליהו | ל' אב תשפ"ד
רעיונות לפרשת שופטים
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תש"ס
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
למה ללמוד גמרא?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מה הייעוד של תורת הבנים?
פסח שני- החיבור של תורה וישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
הכוח המיוחד של שבת שובה
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
סוד ההתחדשות של יצחק
חידוש כוחות העולם
