בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה
מדוע צוּוה אברהם על העקדה ומדוע לא מחה נגדה?

עקדה פנימית

גדולתו של אברהם היא לא בכך שהיה מוכן לשחוט, אלא בכך שהוא ויתר על ההזדמנות להיראות כגדול המאמינים ולא שחט

undefined

הרב אוריאל טויטו

חשוון תשע"ה
3 דק' קריאה
עמידתו של אברהם אבינו בניסיון העקדה היא ביטוי נשגב לעוצמת אמונתו בא לוהיו, שעליה חונכו דורות של יהודים ובזכותה אנו מקווים כל שנה לזכות בדין בימים הנוראים. אף על פי כן, מתגנבות ללב כמה שאלות.
במה גדול אברהם מאותם עובדי אלילים אשר "ההתמכרות העמוקה שלהם לעבודה זרה ניצחה גם את רחמי הורים ותשם את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך" (הראי"ה קוק, איגרות ראי"ה, ב, איגרת שעט, עמ' מג)?
שאלה נוספת, שמופנית הפעם כלפי הקב"ה, בלשונו של ר' יוסף אבן כספי: "כיצד יצוונו הא ל לעשות תועבה כזאת?".
ועוד שאלה: התקשורת בין ה' לאברהם הייתה פתוחה וגלויה (ראו למשל בפרק ט"ו את תגובות אברהם על הבטחת הזרע שנשנית אך לא מתקיימת ועל הבטחת הארץ שאינה חד-משמעית, וראו בפרק י"ז את תגובת אברהם על הבטחה הנראית כבלתי סבירה, ובעיקר הסנגוריה האמיצה והעיקשת שלו על אנשי סדום), והנה מצוּוה אברהם לשחוט את בנו ואינו אומר ולו מילת הסתייגות אחת?!
תשובות שונות ניתנו לשאלות אלה, ונתמקד בתשובת המדרש המובאת ברש"י: "אחר הדברים האלה – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר (להקב"ה): מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד" (רש"י לבראשית כב, א). לכאורה טענת השטן נכונה. זכה אברהם לנס והוליד בן, ואין מילת תודה אחת, שלא לדבר על קורבן תודה, רק "ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק". ובכל זאת הפירוש מוזר, וכי הקב"ה מנהל את עולמו לפי גחמותיו של השטן?
מהו שטן? "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע" (ב"ב ט"ז ע"א). עתה נחזור לפירוש רש"י ונתרגם אותם ללשון פסיכולוגיית המעמקים. "אחר הדברים האלה" – אחר דבריו של יצר הרע של אברהם, אחר הרהוריו על עצמו. בפרק הקודם לפרק העקדה מסופר על הצלחה מלאה של אברהם: נולד לו בן משרה, הוא נפטר מבן האמה, כרת ברית שלום עם אנשי הסביבה ויכול כבר להתמסר כולו לייעודו: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' א ל עולם" (בראשית כא, לג). אברהם הגיע ממש אל המנוחה ואל הנחלה, אך דווקא אז הרהורים קשים חובטים בו. ביטחונו האישי בטוהר אמונתו מתערער, והוא מתייסר: האמנם נאמנותי לה' היא שלמה, בלא כל פנייה אישית? ההצלחה הזאת, השכר המופלא הזה, האם אינם מהווים חיץ ביני ובין א לוהיי?

ביניים: משתוקק לניסיון
ואז באה אליו התשובה הא לוהית: אני נותן בך אמון מלא, אתה אינך בטוח באמונתך, ובכן עשה מעשה שיוכיח לך שאתה באמת ירא א לוהים. הרי בעולם האלילי הסובב אותך, הקרבת בן לאליל נחשבת לשיא הנאמנות. עשה גם אתה כמותם, הקרב לי את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק.
פירושו של רש"י מבוסס על תפיסה מיוחדת של הביטוי "אחר הדברים האלה" – אחר הדיבורים האלה, הדיבורים הפנימיים של אברהם. וכדברי הזוהר (בראשית, לך-לך ע"ז ע"ב): אין אתערותא דלעילא שלא קדמה לה אתערותא דלתתא. אין אדם מובל לעשייה גדולה בלא כל התחשבות ברצונו. אין אדם נדרש למעשה אולטימטיבי בלי שתהיה לו נטייה אישית, מודעת או לא מודעת, להשתתף בעשייה הזאת.
הצדיק האמיתי, המאמין הגדול, מרגיש את עצמו כל העת נתבע על ידי הא לוהים. ביסוד נפשו יש הכנה תמידית להתנסות. הוא פונה כמעט בכמיהה: "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו, ב) ואכן "ה' צדיק יבחן" (תהילים יא, ה). אך יש סכנה בעמדה הזאת של הצדיק: בַצורך הבלתי פוסק להפגין את נאמנותו לא לוהיו עלול להתערב רגש נרקיסיסטי – ראה כמה אני מוכן להקריב.
וילך אברהם "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", כלומר לתת לעצמו הוכחה לנאמנותו לה'. באותו רגע באה ההוראה הא לוהית האמיתית: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כב, יב). ההוראה הראשונה "העלהו שם לעולה" (בראשית כב, ב) ביטאה למעשה את רצונו של אברהם. ההוראה השנייה "אל תשלח ידך אל הנער" היא המבטאת את רצונו של הא לוהים. אברהם נדרש לוותר על רצונו, ובלשון נופל על לשון – להקריב את רצונו. ואברהם לא שחט! הוא הבין ששחיטת הבן הייתה צורך שלו ולא צורך של הא ל. הציות להוראה "אל תשחט!" הוא הביטוי האמיתי לאמונה בה'.
המשמעות של קיום מצוותו של ה' היא האמונה, ולא ההתלהבות להוכיח לעצמך את אמונתך. גדולתו של אברהם היא לא בכך שהיה מוכן לשחוט, אלא בכך שהוא ויתר על ההזדמנות להיראות כגדול המאמינים ולא שחט. בראייה תת-הכרתית מעמיקה מסתבר שקורבן אדם הוא ביטוי לסיפוק יצר אגואיסטי אפל ולא ביטוי לאמונה צרופה.

מעובד מתוך הספר 'זכר לעולם בריתו', אסופת מאמריו של מו"ר אבי פרופ' אלעזר טויטו זצ"ל, שיצא לאור לאחרונה על ידי מכללת אורות ישראל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il