בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של חג
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה

חנוכה



ז - מוסיף והולך עד שמונה
כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאן בהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להיפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועל כן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים - חולפים ומתכלים. מתוך חביבות הרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג 'מהדרין מן המהדרין', ומוסיפים בכל יום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.
כידוע במספר שמונה יש רמז למה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילו המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה.
גם ימי החנוכה שמבטאים את מעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימים והולכים ומוסיפים עד שמונה נרות. 1

ח - על הנסים, הלל וקריאה בתורה
תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח 'על הנסים', ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת 'נודה לך'. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור (שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד). 2
וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב).
מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים. 3
נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. ואם תרצה להתנדב ולומר הלל תקיים בזה מצווה, ולמנהג אשכנז תברך וחלק מיוצאות ספרד אף תברך. ולדעת רבים מפוסקי ספרד לא תברך (עי' פניני הלכה תפילת נשים ב, ט, 10).
תקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו"ע תרפד, א).

ט - איסור תענית והספד והליכה לבית קברות
ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים. 4
וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).
רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום היורצייט והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש שנוהגים ללכת לבית הקברות בימים הללו גם כשהם חלים בחנוכה, ומכל העדות יש שנוהגים כך, וכן נוהגים עולי מרוקו. ולכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, ועי' גשר החיים כט, ו).
מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון ו'למנצח'. ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה. 5



^ 1.. ועיין במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה עמ' כג. תפיסתם של היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. וכיוון שאין בטבע ערכים אלא חוזק, יופי וחכמה חיצונית בלבד - זו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שברא את הטבע אבל הוא עצמו מעל ומעבר לטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות האלוקית בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדם על ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר איתנו, מפני שהאמונה בה' אחד וערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלי למחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עיין בספר בינה לעתים ח"א פרקים כה - כז.
^ 2.. אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר 'על הנסים', אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לא יסיים 'למדני חוקיך' (מ"ב רצד, ז; ועי' תורת המועדים י, ג). לגבי ברהמ"ז, מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר 'על הנסים', אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א. ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובה לאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר. ועי' ימי הלל והודאה מ, ב-ג.
^ 3.. יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה בנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכין י, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כן יש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות. בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלך והתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואף שברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כ רבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון. וע"ע בימי הלל והודאה מא, ג, ובהערות 22-25. ועיין לעיל ד, 6, אם אמירתו מהתורה או מדברי חכמים.
^ 4.. אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. ועי' כה"ח תרפו, ג-ז.
^ 5.. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב, שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח. ועי' בפס"ת קלב, לא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il