בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
15 דק' קריאה
ויפגע במקום
יעקב אבינו יוצא לגלות, הוא יוצא מבית אבא והולך לחרן, "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" 1 . ומה עושה יעקב בשעה זו? "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" 2 , מדובר ב מקום ידוע, לכן הבי"ת מנוקדת בפתח ולכן הפסוק מסיים "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא ", ואחר כך נאמר "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" 3 . כלומר יעקב אבינו יודע שמדובר במקום מיוחד, מקום שיש בו השראת שכינה, הוא יודע שהוא נמצא כעת על הר המוריה, בְּמקום המקדש, ושם הוא מבקש לתקן תפילה, "למדנו שתיקן תפילת ערבית" 4 .
חז"ל 5 אומרים שבמעמד זה שרתה רוח הקודש על יעקב, וניבא שעתידים ישראל לחטוא ועתידה רוח הקודש להסתלק מהם, וזו לשונם:
"ויפגע במקום - ששרתה עליו רוח הקודש על יעקב, וניבא שעתידין ישראל לחטא, ורוח הקודש מסתלקת מהן, שנאמר: 'ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה'' (ירמיה כז, יח), מלמד שפגיעה זו נבואה".
אם כן, מצד אחד מדובר במקום שיש בו השראת שכינה, אבל מצד שני, באותו מקום מקבל יעקב בשורה קשה, שעתידים ישראל לחטוא ותהיה נפילה.

יעקב אבינו מפייס ומחבב את הארץ
מרן החיד"א 6 עומד על משמעות המילים 'ויפגע במקום ההוא' ומתוך כך מגדיר מהו החטא שאנחנו מדברים עליו. הדברים מובאים שם בשם סבו, רבי אברהם אזולאי, בעל ה"חסד לאברהם". רבי אברהם היה גאון מופלג ומקובל גדול, הוא נפטר בחברון בכ"ד במר חשון, ביום שישי של פרשת חיי שרה בשנת הת"ד, לפני כמעט ארבע מאות שנה. בספר "זכרון ירושלים" 7 מובא מעשה מבהיל בנוגע לפטירתו. מסופר שם שפעם אחת בא פאשה (פחה, מושל המחוז) מסטנבול (קושטא) למערת המכפלה ונפלה ממנו חרב יקרה בתוך המערה, וכל מי שירד למערה כדי לנסות להעלות את החרב, מצא שם את מותו. הטיל הפאשה על היהודים את המלאכה וגזר עליהם שירדו להביא את החרב. קבעו היהודים תעניות ותפילות והפילו גורל. הגורל נפל על רבי אברהם אזולאי, הוא ירד אל המערה והעלה את החרב בחבלים. לאחר מכן המשיך להתהלך בתוך המערה ופגש את אליעזר עבד אברהם, ואחריו את שלושת האבות הקדושים, ונאמר לו שם שעליו לשוב לביתו ושלמחרת עתיד להיפטר מן העולם. כל הלילה שלאחר מכן היו יושבים לפניו והיה דורש בענייני קבלה עד אור הבוקר, ובבוקר ירד לבית הטבילה ולבש תכריכים, ולאחר קריאת שמע השיב את נשמתו הטהורה למרומים.
אומר מרן החיד"א:
"'ויפגע במקום וילן שם' וכו'. והרב החסיד מר זקנינו מורנו הרב רבי אברהם אזולאי זלה"ה בפירושו כתב יד פירש לפי פשוטו, דדרך האהובים הנאמנים בהפרדם איש מרעהו לסיבה בוכים ומפייסים זה לזה, כמו שמצינו בדוד ויהונתן, וכל כך גדלה בעיני יעקב אבינו ע"ה קדושת ארץ ישראל, כי בהגיעו לתחום ארץ ישראל כלתה נפשו בהיפרדו ממנה והתחיל לפייס ולחבב הארץ ולבכות ולהגיד צערו כי בורח הוא, ולימים עוד דעתיה עילוה".
כששני אנשים אוהבים נאלצים להיפרד, הם מתחבקים ומתנשקים ובוכים, הפרידה היא קשה וכואבת. כך נוהג יעקב אבינו בשעה שנאלץ לרדת לחרן, הוא אומר לארץ ישראל: לעולם לא אשכח אותך, דעתי עלייך! יעקב אבינו חי מתוך תודעה עמוקה ותחושה עמוקה של שייכות לארץ ישראל.
לתחושת השייכות הזו יש נפקא מינות הלכתיות, הלוא בן ארץ ישראל שהלך לחוץ לארץ ודעתו לחזור לארץ ישראל - איננו צריך להימנע ממלאכה ביום טוב שני של גלויות. אמנם כשעושה מלאכה ביום טוב שני, עליו לעשות זאת בצנעה מפני הציבור, אבל בביתו איננו מחויב להימנע ממלאכה 8 .
"אדהכי והכי, שהיה מתמרמר ובוכה ומפייס על פרידתה איערב שמשא בבלי דעת, והוצרך ללון שם".
יעקב אבינו, בשעה שנאלץ לצאת מארץ ישראל, התחיל לבכות ולפייס את הארץ בדברים, הוא פונה אל אדמת ארץ ישראל, הוא מנשק ומחבק אותה אותה ואומר לה דברי פרידה, ובינתיים הזמן עובר והשמש שוקעת, ואין לו ברירה אלא ללון שם.
"וזהו שאמר 'ויפגע במקום וילן שם' וכו', 'ויפגע' - לשון פיוס, 'במקום' דייקא, על שהיה נפרד מארץ ישראל, מקום הקודש חלק אלוק ממעל, והיה הולך אל ארץ לא מטוהרה וכל כך הרבה פיוס ובכיה כדרך אוהב וריע עד שזה היה סיבה 'וילן שם כי בא השמש' והוא לא ידע. ועל דרך זה הוא מה שאמרו (כתובות קיב ע"א): הוה מנשק כיפי דעכו, 'כי רצו עבדיך את אבניה'".
הגמרא בכתובות מספרת על רבי אבא, שכשהיה מגיע לארץ ישראל, לעכו שבגבול הצפוני, היה מנשק את הסלעים.
"וכאשר ראה ה' תוקף אהבת יעקב אבינו ע"ה בארץ ישראל לכבודו שהיא חלקו יתברך, נגלה עליו והבטיחו להשיבו אל האדמה הזאת וכו'. זהו תורף דברי מורי זקני הרב זכרונו לחיי העולם הבא".
זה נפלא מאוד! כשיעקב אבינו נאלץ לברוח מעשיו ולצאת מארץ ישראל הוא עושה את זה מתוך בכי, פיוס ופרידה. כשמדברים על 'המקום' בה"א-הידיעה, אז ברור לכולם שמדובר בארץ ישראל, ולא סתם בארץ ישראל, אלא במקום המיוחד שבארץ ישראל - בהר הבית, בבית המקדש. זה המקום שיעקב אבינו נמצא בו, אם במחשבה ואם במעשה, וזה המקום שממנו מבקש יעקב להיפרד לפני הליכתו לחרן.

במקומו של צדיק יש השראת שכינה
בגלל החיבור המופלא הזה שבין הצדיק אל הקודש, אומרים חז"ל 9 , שבכל מקום שבו הצדיק נמצא, ישנה השראת שכינה, וזו לשונם:
"'ויפגע במקום' - ולמה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מקום? שבכל מקום שהצדיקים עומדים, שם הקדוש ברוך הוא נמצא, שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' וגו'".
בכל מקום בו הצדיק נמצא, הוא הופך את המקום להיות בית מדרש או בית כנסת, מקום של קדושה, כי באישיותו הוא מקרין קרבה וכיסופים גדולים לה' יתברך.

עשאן הקב"ה אבן אחת
יעקב אבינו פוגע במקום ומבקש להניח את ראשו, "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" 10 . חז"ל מתארים מה ארע עם אבני המקום, וכך כותב רש"י:
"...התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (בפסוק יח): 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'".
ניתן לומר שאבני המקום רומזות לשנים עשר השבטים. יעקב אבינו מבין שיש חילוקים בין השבטים, ושכל אחד רוצה שעליו יניח הצדיק את ראשו. כל שבט רוצה להיות עיקר, אבל יעקב אבינו חפץ לחבר את כל האבנים, יעקב אבינו ספוג בסגולות המקום שבו הוא נמצא, שכן "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" 11 , מקום המקדש ניתן לכלל ישראל ולא לשבט מסוים, ולכן בעת חלוקת ארץ ישראל לשבטים בתקופת יהושע בן נון לא נתחלקה ירושלים לשבט מסוים, אף שהיתה על הגבול שבין נחלת שבט בנימין לשבט יהודה.
יעקב אבינו מלמד אותנו שגם כשנראה שמונחות לפנינו מספר אבנים, יכול להיות שלמעשה יש כאן רק אבן אחת. זה הלימוד שבוחר יעקב ללמד אותנו לפני יציאתו לחוץ לארץ.

שאלה: בפרשת וישב אנחנו רואים שיעקב אבינו מעדיף את יוסף על פני שאר האחים ומעורר את קנאתם, איך זה מסתדר עם 'תורת האחדות' שיעקב מלמד כאן בעזרת האבנים?
תשובה: בפרשת וישב יעקב מברר מנהיגות, צריך שיהיה מישהו שינהיג את ה'אחדות' הזו, ויעקב מזהה את יוסף כמי שראוי יותר מכולם לשמש בתפקיד.

בית המקדש, קרבנות וכהנים
יעקב אבינו מניח את ראשו על האבן ונרדם, ובחלומו הוא רואה מחזה מיוחד במינו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. המדרש 12 מגלה לנו מהו פתרון החלום, וזו לשונו:
"רבי אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים ושכינה מסתלקת? שנאמר: 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו' (בראשית כח, יב), אין חלום אלא שיש לו פתרון.
'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה' - זה בית המקדש. 'וראשו מגיע השמימה' - אלו הקרבנות קריבים שריחם עולה לשמים. 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו' - אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש. 'והנה ה' נצב עליו' - 'ראיתי את ה' נצב על המזבח' (עמוס ט, א)".
כשיעקב אבינו יוצא לגלות, מה הוא רואה? הוא רואה את עבודת בית המקדש, את השאיפה הגדולה של ישראל, ואת המדרגה הגדולה ביותר שישראל מגיעים אליה.
במבט ראשון זה נראה 'לעג לרש', עם ישראל הולך כעת לגלות נוראה, וכי זה הזמן להראות לו את בית המקדש, למי יש כוח לחכות לבנין הבית שעתיד להגיע רק בתקופת שלמה?! למי יש כוח לכל הגלויות?! הלוא מיעקב אבינו ועד בנין בית המקדש, עוברת תקופה ארוכה ביותר. בשנת2255 לבריאת העולם נפטר יעקב, ומכאן ואילך עם ישראל עובר תקופה שיש בה שעבוד, נדודים, מלחמות ומשברים. במשך מאתיים ועשר שנים היו ישראל במצרים, ארבעים שנה נדדו במדבר, שבע שנים כבשו את הארץ ושבע שנים חילקוה, לאחר מכן באה תקופת השופטים שארכה שלוש מאות שישים וחמש שנים של עליות ומורדות מבחינה רוחנית ולאומית, ואחריה באה תקופת המלכים. בניית בית המקדש הראשון החלה בשנה הרביעית למלכות שלמה, 2928 לבריאת העולם, כלומר מיעקב אבינו ועד בנין הבית עוברת תקופה של 673 שנים! וזה לא נגמר בזה, כי הבית הראשון הוא זמני, אחריו עתידים להיות עוד שני בתים, ולמעשה רק הבית השלישי עתיד להישאר לנצח. סביר להניח שהבית שרואה יעקב אבינו בחלומו, זה לא בית זמני וחסר, אלא הבית השלישי שאין בו חורבן ואין אחריו גלות, ואם כן צפויה ליעקב תקופה הרבה יותר ארוכה עד שיתגשם חלומו.
אם נתבונן בפסוקים נגלה שהמילה 'מקום' מופיעה שלוש פעמים. ניתן למצוא בכך רמז לבית ראשון, בית שני ובית שלישי, ואולי לא לחינם בהופעה השלישית נאמר 'וישכב במקום', שכן בית שלישי עתיד להתקיים לנצח.

ארבע מלכויות
אם כן יעקב אבינו רואה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, אבל יחד עם זאת הוא רואה את כל ההיסטוריה של עם ישראל, וכך דורשים חז"ל 13 :
"'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה' - אמר רב שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם, דאמר רב שמואל בר נחמן: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים (מעלות בסולם), ושל מדי נ"ב, ושל יון ק"פ, ושל אדום עולה ולא יודע כמה.
באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר: אפשר שאין לזה ירידה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב', אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו, הדא הוא דכתיב: 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך' (עובדיה א, ד)".
המדרש אומר כאן דבר מבהיל, יעקב אבינו רואה בחלומו כיצד עשיו הרשע עולה ויושב אצל הקב"ה, לא פחות מזה. כלומר יש מצבים שבהם ממלכת אדום נמצאת למעלה, כך היה במשך אלפיים שנות הגלות, במסעי הצלב הארורים והאינקוויזיציות, בכל הרדיפות, הפוגרומים והגירושים, בשואה הנוראה שחתמה את אלפיים שנות הגלות, ועדיין מעשי רצח שפלים פוקדים אותנו מפעם לפעם פה בארץ ישראל ומזכירים לנו שעדיין לא הגענו לגאולה השלמה.
עלינו לזכור שהשואה הארורה קמה עלינו, לא בגיבוי של הוותיקן, אלא כמקור השראה של הוותיקן. הנצרות היא הבסיס שממנו צמחה השואה הארורה, זו לא רק הסכמה שבשתיקה כמו שחושבים. מדובר במצע אידיאולוגי ולא בעמידה מן הצד.
נמצא, שמצד אחד החלום מתאר את בית המקדש, ומצד שני הוא מתאר את אומות העולם, אז על מה חולם יעקב אבינו, על הבית הגדול והקדוש או על מרתפי השואה הארורה?


אי אפשר לשנות את הקול
בספר "תורה וחיים" 14 של הרב ישועה שמעון חיים עובדיה 15 , יש דיוק נפלא. נאמר על יעקב "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" 16 , ה'קול' הראשון חסר וא"ו וה'קול' השני מלא. אומר הישמ"ח עובדיה:
"נראה לעניות דעתי, דודאי כשם ששינה מלבושו כדי שלא ירגיש בו, כך היה מתאפק לשנות גם את קולו, וזה נרמז בחסרון הוא"ו. ורוצה לומר אף על פי שהקול חסר ממנהגו, על כל פנים הוא קול יעקב אלא שהידים ידי עשיו".
רבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו החמודות ושמה לו עורות גדיי עיזים על ידיו ועל חלקת צוואריו, כדי שיעקב יריח את 'שטף העזים', היא מתכננת הכול לפרטי פרטי, ומבקשת ממנו שינסה לשנות את קולו ולחקות את קולו של עשיו, לכן המילה 'קול' מופיעה תחילה בלי וא"ו, כי זה קול מדומה, קול שמנסה לחקות את קולו של עשיו.
למעשה יעקב נשאר עם קולו העדין, קול זה דבר פנימי שיוצא מעומק הנפש הישראלית, אי אפשר לשנות את הקול באמת. מה שאפשר לשנות זה את הבגדים, כי הבגדים הם דבר חיצוני, ולמעשה גם את זה לא יעקב אבינו עושה, רבקה היא זו שמלבישה את יעקב.
מי שעושה חשבון מגיע למסקנה שיעקב היה באותה שעה בן שישים ושלוש, בגיל כזה אנשים אמורים לדעת להתלבש לבד, אז מדוע רבקה צריכה להלביש אותו כמו שמלבישים ילד קטן? נדמה לי שרבקה עושה את זה כדי לומר ליעקב: אמנם אני מלבישה אותך בבגדי עשיו, אבל זה חיצוני לך, זה לא אמיתי לך, אמנם כשאתה רוצה גם אתה יכול לגלות עוצמה של גבורה כמו זו שאופיינית לעשיו, אבל זו לא הפנימיות שלך, זה שייך יותר לעשיו.

עורך דין פרא אדם ופרופסור פרא אדם
הביטוי 'פרא אדם' שנאמר במקורו על ישמעאל, הוא ביטוי שמלמד אותנו לימוד יסודי 17 . בדרך כלל תואר השם מופיע אחרי העצם, כמו: אדם גדול, אדם יפה, אדם חכם. לעולם לא נאמר: גדול אדם, יפה אדם, חכם אדם. והנה הביטוי 'פרא אדם' הוא יוצא דופן מבחינה זו, אלא שכנראה המלאך הכיר היטב את אופיו של ישמעאל וידע שבמהותו הוא 'פרא', זה שם העצם שלו, ותואר השם הוא 'אדם'. כלומר ישמעאל הוא פרא בדמות אדם, ביסודו הוא פראי ומושחת, ולבושו אדם.
בהקדמה לספרו "נאות דשא", מספר הרב שמעיה אליעזר דייכובסקי זצ"ל, אביו של הדיין הרב שלמה דייכובסקי שי', שבשנת תרצ"ג התארגנה קבוצה של בני תורה שביקשו לעלות וללמוד תורה בארץ ישראל והוא נמנה עמהם. לפני נסיעתו החליט להיוועץ בצדיק הדור מרן ה"חפץ חיים" ולקבל את ברכתו. משהציע ספיקותיו והעלה את השיקול הביטחוני, השיב לו מרן ה"חפץ חיים":
"התורה אומרת על ישמעאל: 'והוא יהה פרא אדם'. הלא ידוע כי התורה שלנו היא נצחית, ואם היא אומרת על ישמעאל 'והוא יהיה פרא אדם', הרי משמעותו שישמעאל ישאר לנצח פרא אדם. ואפילו יתאספו כל עמי התרבות שבעולם וירצו לחנך את ישמעאל ולעשותו כבן תרבות, שלא יהיה 'פרא אדם', הלוא ודאי לא יוכלו בשום אופן ולא יעלה בידם כלל, כי לא בן תרבות הוא, דהא התורה העידה עליו שיהיה 'פרא אדם', ו'יהיה' פירושו גם לעתיד, לנצח. ואפילו אם ישכיל ישמעאל ללמוד ויהיה למשל עורך דין וכדו', אז יהיה 'עו"ד פרא אדם', ואם ישכיל להיות פרופסור, אז יהיה 'פרופסור פרא אדם'. זאת אומרת כי הפראות שבו לא תסור ממנו לנצח.
ונאנח (החפץ חיים) ואמר: אוי, מי יודע מה ה'פרא אדם' הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים!".
מסיים הרב דייכובסקי שם וכותב:
"וסיים את שיחתו אתי ואמר לי: מכל מקום אין חשש זה צריך להיות עכוב לעלות לארץ ישראל, וברך אותי בברכת 'עלה לשלום וה' יצליח דרכך', ונפרדתי ממנו לשלום".
כל ניסיונותיו של ישמעאל לעדן את פראותו ולסדר לעצמו איזו עניבה ופפיון, או כל מיני הסוואות שונות ומשונות, הכול תחפושות של הבל שמנסות לחפות על היותו 'פרא אדם'.

להרים את 'קול יעקב'
לפני ימים ספורים, בטווח הנורא בו נרצחו ארבעה יהודים קדושים עטופים בציצית ועטורים בתפילין ויחד עמהם שוטר דרוזי שמסר את נפשו על הצלת ישראל מיד צר, בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים, פגשנו בעוצמה רבה את האכזריות הנוראה של עשיו, פגשנו את ידי עשיו המגואלות בדם חודרות אל הקודש וחותכות בבשרנו החי. קשה להעלות על הדעת מצב נורא כזה, שבו עומד גוי שפל ונבזה ומרים גרזן על יהודי בעודו עומד בתפילה. איך אפשר שתתגלה אכזריות כל כך שפלה אל מול הטהרה והאצילות שממלאות את חלל האויר במקום של תורה ותפילה, בשעת תפילת עמידה?! היש תיאור נורא מזה?! האם ניתן להעלות על הדעת עוצמה גדולה יותר של פער - מצד אחד סיאוב וטומאה, פראיות וחייתיות ומצד שני טהרה וקדושה, אצילות ורוממות?!
מתוך חילול שם שמים הנורא הזה אנו נדרשים להרים את 'קול יעקב', להודיע קבל עם ועולם, שקולו של יעקב לעולם לא ידום ולעולם לא יוכל להשתנות. הקול היהודי הוא עומק הווייתנו, הוא טבוע בכל אחד מאתנו, וגם מי שינסה לשנות את קולו היהודי, קולו לא ישתנה.

עלה נעלה מתוך השפלות
על הפסוק "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" 18 אומרים חז"ל 19 :
"כיון שברח יעקב מעשיו, פגעו בו עשיו ואליפז בנו, וביקש עשיו לשוחטהו. אמר אליפז לעשיו: הלוא כתיב באברהם 'כי גר יהיה זרעך וגו' ארבע מאות שנה', וישמעאל לא נקרא זרע אלא יצחק, ואין ליצחק אלא אתה ויעקב, ועכשיו אם אתה הורג את יעקב, נמצאת אתה וזרעך משתעבדין ארבע מאות שנה, מפני שדבר ה' קיים לעולם ולעולמי עולמים, מוטב שתצילו ותתקיים הנבואה בו ובזרעו ואל תשתעבד אתה ובניך ארבע מאות שנה".
עשיו עושה חשבון: אם הוא יהרוג את יעקב אז נבואת הגלות תעבור אליו והוא יאלץ לצאת לגלות של ארבע מאות שנה. אם כך, אומר עשיו, אני מוותר על ה"תענוג"!
ממשיך המדרש:
"ומיד נטלו כל מה שיש לו והניחוהו ריקם, ואפילו לבושו, והלך ושכב על הארץ, שנאמר 'הארץ אשר אתה שוכב עליה', מלמד שאין בין גופו ובין הארץ כלום, ומיד נגלה הקב"ה ליעקב ואמר לו: בשביל שאתה שוכב על העפר 'והיה זרעך כעפר הארץ', ובשביל שעברת במקלך בלבד, תחזור בשתי מחנות".
יעקב אבינו שוכב על הארץ חסר כל, ואין חציצה בינו ובין הארץ. תמונת המצב הזו מחזירה אותנו לדבריו הנפלאים של מרן החיד"א אודות ה'פגיעה במקום', שם העלה על נס את חיבת הארץ שהיתה לו ליעקב אבינו, אבל יש כאן דבר נוסף, כאן יעקב אבינו מוצא את עצמו חסר כל. מבאר מרן החיד"א בספרו "פני דוד" 20 :
"'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה' וכו', אפשר לפרש במה שאמרו ז"ל כי כאשר ישראל הם במדרגה התחתונה, יש מקווה לישראל שיעלו, כמו שאמר הכתוב: 'כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, קומה עזרתה לנו".
יעקב אבינו נמצא בעניות מוחלטת, אין לו כלום, לכן, אומר מרן החיד"א, הגיע הזמן לקום.
"וכבר ידוע כי כל מעשה אבות הם סימן לבנים, תבנית כל רמז אשר יעברו ישראל. והנה יעקב אבינו עליו השלום, באותו פרק היה בתכלית העוני, כי אליפז לקח הכל, עני היה באותה שעה, כי לא היה לו כר וכסת 'ויקח מאבני המקום'. ואחר זה בא לחרן והתחיל לעבוד ועל ידי זה היה לו התקוממות והיו לו נשים ובנים ויגדל מאוד. וזה סימן לבניו, אנחנו זרע ישראל, כי כאשר נגיע למצב שפל מאוד, אחר זה עלה נעלה".
הרב סיני אדלר, רבה האשכנזי של אשדוד לשעבר ור"מ בכולל מר"צ במבשרת ציון, הוא ניצול שואה, ובכל שנה ביום שבו ניצל מידי האויב האכזר הוא עורך סעודת מצוה ומזמין מאות אנשים. הוא כתב ספר בשם "בגיא צלמות", ספר שמתאר מעט מהמאורעות שעברו עליו בצוק העתים. הוא כותב שם 21 , שבימי השואה הארורה ניתן היה להבין כהוגן את ההלכה שמובאת ב"שולחן ערוך" 22 , שאמנם מותר לזרוק פירורים של לחם בשיעור פחות מכזית, אבל הדבר מביא לידי עניות. בתנאי השואה, אומר הרב אדלר, הבנתי היטב את ההלכה הזו, ומתאר כיצד אביו מוציא פרוסת לחם קטנה ממנתו היומית, מחלקה לשלושה חלקים ואומר: "הפרוסה הקטנה הזאת תערב לחיכנו כעת, יותר מכל לפתן ועוגה שרגילים היינו לאכול אחרי הסעודה בזמנים הטובים".
ממשיך החיד"א:
"וזה שאמר 'הארץ אשר אתה שוכב עליה' דייקא, מבלי כר וכסת בתכלית העוני. זה לך האות לעלות במעלות עד שתהיה שליט על הארץ. 'לך אתננה ולזרעך' - כי מכאן ואילך חושבנא טבא שכבר הגעת לתוקף העוני, ואתה סימן לבניך. 'והיה זרעך כעפר הארץ' - כלומר בבא ישראל בשפל המדרגות כעפר, יש להם לשמוח, וזהו 'והיה' לשון שמחה, כי אחר זה השפלות 'ופרצת ימה וקדמה'".

בית המקדש בנוי וחרב ובנוי
בהמשך, על הפסוק "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" 23 , אומרים חז"ל 24 :
"'אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים' - ...מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי.
'ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה' - זה בנוי, הוא מה דאמרו: 'נורא אלקים ממקדשיך' (תהלים סח, ז).
'ואין זה' - הרי חרב, כמה דאמרו: 'על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו' (איכה ה, יז).
'כי אם בית אלקים' - בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאמרו: 'כי חזק בריחי שעריך' (תהלים קמז, יג)".
דברי חז"ל אלה ממשיכים את אותו מהלך, יעקב אבינו רואה בסקירה אחת את כל קורות העתים של האומה הישראלית לדורותיה. יעקב אבינו רואה את בית ה' בניינו ובחורבנו, הוא רואה את עם ישראל במצבים השפלים ביותר ובמצבים הנעלים ביותר, ולבסוף הוא רואה את העתיד הצפון לישראל בבנין הבית הגדול והקדוש, בנוי ומשוכלל עומד על מכונו.

בית המקדש - עיקר הבריאה ושלמותה
דברים דומים יש במדרש רבה בפרשת בראשית 25 , אלא ששם מדובר על הפרוגראמה האלקית הבראשיתית. נראה את הדברים כפי שהם מובאים ומבוארים בספר "נצח ישראל" 26 של המהר"ל:
"ובמדרש (בראשית רבה ב, ה): רבי חייא רבה אמר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא המקדש בנוי וחרב ובנוי... פירוש דבר זה, מה שנרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת עולם, כי ראוי דבר שהוא עיקר בבריאה, והוא שלימות הבריאה, שהוא קודם. ואף כי אינו יוצא אל פעל השלימות לגמרי, ואדרבה, הוא מאחר לצאת אל פעל השלימות, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום התחלתו קודם הכל, רק כי ההשלמה אינו בתחלה, ודבר זה מבואר בבירור. ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחלת בריאת העולם".
בית המקדש הוא עיקר הבריאה ושלמותה, כשבית המקדש בחורבנו אז העיקר חסר מן הספר, וכשבית המקדש בבניינו אז הבריאה כולה מתחדשת.

יהודי פשוט בזמן שבית המקדש קיים
ישנה מסורת מופלאה, שהגאון מוילנה העיד על עצמו שהוא מסוגל לקלוט את נשמותיהם של כל גדולי האחרונים, ויחד עמהם הוא מסוגל לקלוט ולתפוס גם את נשמותיהם של כל דורות הראשונים, הרמב"ם והרשב"א, רש"י ובעלי התוספות. יתרה מזאת, הוא מסוגל לקלוט גם את נשמות הגאונים, האמוראים והתנאים, אבל יש נשמה שאיננו מסוגל לקלוט, איזו נשמה לא יכולה היה הגאון לקלוט? נשמה של יהודי פשוט בזמן שבית המקדש קיים...
בזמן שבית המקדש קיים, המדרגה של היהודי הפשוט היתה מדרגה עליונה ביותר, הוא חי באטמוספרות אחרות לגמרי ממה שאנחנו מסוגלים לקלוט. המציאות הזו של בית מקדש בנוי, זו מציאות של השראת שכינה שאין לנו שום אחיזה בה.
במקדש היו עשרה ניסים שהתרחשו בדרך קבע 27 , כשאדם הלך ברחוב הוא הרגיש ניסיות, הוא הרגיש אלקיות, אפילו האדם הפשוט פגש את המימד האלקי בלי מחיצות. בבית שני אמנם חלה ירידה וחסרו בו חמישה דברים 28 (ארון וכפורת וכרובים, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים), על כל פנים נשאר הרושם של הראשונים, וכן היתה בת קול 29 .

שאלה: ועם כל זה, אנחנו פוגשים נפילות גם בתקופות אלה. איך אפשר להסביר את זה?
תשובה: אני חושב שזה בדיוק מה שיעקב אבינו רואה, את האמביוולנטיות הזו. הוא רואה את המקדש בתפארתו ויחד עם זאת הוא רואה כיצד אומות העולם עולים עד שנראה כאילו אין להם משם ירידה.

הספנים הם חסידים
במשנה האחרונה במסכת קידושין 30 , יש מימרא מופלאה שמלמדת אותנו יסוד גדול. המשנה מונה שם בעלי מקצוע שונים, ומביעה דעה ביחס לכל מהם. בין בעלי המקצוע מונה המשנה את הספנים, עובדי הספינות, וכותבת: "הספנין - רובן חסידים".
כשאנחנו שומעים ברדיו מה תחזית מזג האויר הצפויה, בדרך כלל כשמדברים על גובה הגלים אנחנו כבר לא מקשיבים, כי זה לא מעניין אותנו, אבל את הספנים זה דווקא כן מעניין, ואפילו מאוד מעניין, כי הספנים, כל המציאות שלהם היא בים. הים הוא מקום שאף פעם אין בו יציבות, כל הזמן יש בו תנודות וטלטלות, כל שינוי של גובה הגלים משפיע על סערה שעשויה להתרגש. אם כן מציאות החיים של הספנים נמצאת כל הזמן בטלטלה, אין להם שום דבר יציב בחיים מלבד דבר אחד, "בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" 31 . לספן אין דבר בעולמו מלבד הקב"ה, לכן הוא שם את נפשו ואת כל עולמו בידו של הקב"ה, לכן "הספנין - רובן חסידים".
מציאות החיים מזמנת לנו באופן טבעי סערות וטלטלות, ואנו נדרשים לגדל קברניטים ראויים שיודעים להנהיג את הספינה בלב ים ולהביאה לחוף מבטחים, ויחד עם זאת עלינו להימנות בין אותם ספנים חסידים אשר מציאות החיים שלהם מגדלת אותם ומחברת אותם לה' יתברך בחיבור אמיץ, מלא אמונה וביטחון.

מקורות עיקריים:
מדרש תנחומא (בובר) ויצא ד, ד , ראש דוד לפרשת ויצא ד"ה ובזה נבא , ילקוט שמעוני תורה רמז קיט  ספרי לפרשת קרח קיט , ויקרא רבה כט, ב , תורה וחיים פרשת תולדות עמ' 117 , מהרי"ל דיסקין על התורה פרשת לך לך ד"ה והוא יהיה פרא אדם , הקדמה לספר "נאות דשא" של הרב שמעיה אליעזר דייכובסקי , נר השכלים, תורה שלמה בראשית כח, יג אות צז , פני דוד לפרשת ויצא ד"ה הארץ אשר אתה , בראשית רבה סט, ז , מהר"ל נצח ישראל פרק כו , קידושין פ"ד, מי"ד



^ 1.בראשית כח, י.
^ 2.בראשית כח, יא.
^ 3.בראשית כח, טז.
^ 4.רש"י בראשית כח, יא.
^ 5.מדרש תנחומא (בובר) ויצא ד, ד.
^ 6.ראש דוד לפרשת ויצא ד"ה ובזה נבא.
^ 7.זכרון ירושלים דף יא ע"א.
^ 8.ראה שולחן ערוך אורח חיים תצו, ג.
^ 9.ילקוט שמעוני תורה רמז קיט.
^ 10.בראשית כח, יא.
^ 11.ראה יומא יב ע"א.
^ 12.ספרי לפרשת קרח קיט.
^ 13.ויקרא רבה כט, ב.
^ 14.תורה וחיים פרשת תולדות עמ' 117.
^ 15.הרב ישועה שמעון חיים עובדיה (צפרו שבמרוקו), התרל"ב-התשי"ב - רב העיר צפרו שבמרוקו. מחבר שו"ת "ישמ"ח לבב" וספר "תורה וחיים" על התורה.
^ 16.בראשית כז, כב.
^ 17.ראה מהרי"ל דיסקין על התורה פרשת לך לך ד"ה והוא יהיה פרא אדם.
^ 18.בראשית כח, יג.
^ 19.נר השכלים, תורה שלמה בראשית כח, יג אות צז.
^ 20.פני דוד לפרשת ויצא ד"ה הארץ אשר אתה.
^ 21.בגיא צלמות עמ' 35.
^ 22.שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד.
^ 23.בראשית כח, יז.
^ 24.בראשית רבה סט, ז.
^ 25.בראשית רבה ב, ה.
^ 26.מהר"ל נצח ישראל פרק כו.
^ 27.אבות פ"ה, מ"ה.
^ 28.ראה יומא כא ע"ב.
^ 29.ראה יומא ט ע"ב.
^ 30.קידושין פ"ד, מי"ד.
^ 31.שמות כב, יט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il