בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שבת הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק ו'

התיקון בגלות והצפייה לארץ

שכחת הצפייה לארץ הייתה לשם תיקון שהאומה נזקקה לו, שבא ע"י הגלות. בשיעור- המשך תיאור התהליך שעבר העם בגלות, כיחידים וכעם, והעובדה שאלו שמתעוררים לפעול למען הכלל הם דווקא אנשי "עולם החול"

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"א כסלו התשע"ה
15 דק' קריאה 43 דק' צפיה
הגלות – ניתוח רוחני
הרב מסביר לנו, שהגלות היא ניתוח רפואי:
עַד אֲשֶׁר הֻכְרְחָה לָקַחַת מַעֲמַד הָרְפואָּה הָרַחְמָניִת־הָאַכזְרִָיהָּ, הַנתִּוּחַּ הַנוּרָֹא, הִתְרַחֲקותּ הָאֻמָּה מֵהָאָרֶץ "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחֲקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ".
במקום אחר (עולת ראי"ה לברכות השחר ד"ה מאדם רע) מבאר הרב את התפילה "שתצילני... מאדם רע ומחבר רע ומשכן רע". מה ההבדל בין אדם רע לבין חבר רע? אומר הרב, כל אחד מהם לבדו הוא טוב, אבל ההתחברות ביניהם יוצרת דברים לא טובים. לשניהם יש חולשה מסוימת משותפת - כאשר כל אחד לעצמו, החולשה הזו לא מתגלה, אבל כאשר הם מתחברים התוצאה איננה טובה. האומה והארץ – הם כמו זוג. כאשר הזוג חי חיים בריאים, טובים ומאושרים, אז הזוגיות מעצימה את השלמות, היופי והטוב. וכאשר ישנה ירידה, הם משפיעים זה על זה לרעה.
אם כן, גם לארץ יש תפקיד בירידה של האומה, ולכן גם הארץ צריכה לרצות אחר כך את עוונה. היא העצימה את הקלקול של האומה, משום שיש בארץ עוצמות, יש בה גודל, והיא משפיעה על יושביה השפעות חזקות. בשעה שהם מתנהגים טוב - ההשפעות החזקות האלה מרוממות את הטוב, ובשעה שיש ירידה רוחנית - הקלקולים מתעצמים על ידי הארץ. על כן, כדי לטפל ולתקן, צריך לעשות הפרדה "מפני חטאינו גלינו מארצנו" (מוסף לשלושה רגלים ולמועדים). הרב נוגע כאן בשאלה: הלא ישנן דרכים נוספות להעניש על חטאים כדי לזכך את האומה ולהחזיר אותה לעצמה, ניתן להעניש בתוך הארץ, מדוע, אם כן, נצרכת הגלות? מסביר הרב, שדווקא הקשר עם הארץ היווה סיבה לעוצמת הירידה, ולכן היה צורך לצאת לגלות.

הסיבה השורשית לחורבן
הרב סוקר כאן את עניינה של האומה. בתחילת הדברים, הרב דיבר על מהותה וסגולתה הפנימית של האומה, כיצד השמיטה והיובל מגלים את המיוחדות הזאת ומאפשרים להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. כל זה כמובן קשור בארץ, כאשר האומה נמצאת במצב המתוקן שלה. לעומת זאת, כאשר ישנה ירידה - הירידה מתחילה לפני ולפנים. כפי שלימדו אותנו חכמינו ז"ל: "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (ויקרא כו ג ורש"י שם, על פי תורת כהנים), ואם מפסיק עמל התורה, מפסיק המעמד הרוחני העליון, ואינו מופיע, ומתחילה הירידה.
במקום אחד אמרו לנו חכמינו ז"ל שהחורבן היה מפני "שלא ברכו בתורה תחילה" (נדרים פא א), ובמקום אחר אמרו שהחורבן היה מפני שעבדו עבודה זרה, ועברו על גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ב). מהי באמת הסיבה לחורבן? התשובה היא, שכאשר לא ברכו בתורה תחילה, הרוח הגדולה, הפנימית, העליונה לא הופיעה בצורה היותר שלמה. היחס לתורה לא היה כמו שצריך להיות. זוהי הברכה בתורה תחילה, לגשת בגישה נכונה לקדושת התורה ולגדולה האלוקית. וכיוון שכך, התחילה הידרדרות שמתגלה בקלקולים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אם כך שני הדברים גרמו לחורבן.
גם כאן אומר הרב "כְּשֶׁעֻמְּמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַכַּרַת הַרוּחַ הַעַצְמִי" - מתחילה הירידה: עם ישראל איבדו את הגדולה הפנים-פנימית שלהם, כתוצאה מההשפעה הסביבתית, ירידה ועוד ירידה ועוד ירידה, ובסופו של דבר החיים נטמאו וקולקלו, ויש צורך לעשות ניתוח, להפריד את הארץ מן העם.

גלות ופיזור
הפרדת הארץ מן העם מתבטאת גם בעובדה שלא נמצאים בארץ ישראל, וגם בעובדה שמפוזרים, ולא חיים יותר חיי אומה (עי' נצח ישראל למהר"ל פ"א). באופן תיאורטי, ייתכן שאומה גולה למקום אחר וממשיכה לחיות חיים של אומה. ובאמת הגלות הייתה תהליך: בתחילה רוב ישראל גלו לבבל, היו מאוחדים שם, והייתה להם שם אוטונומיה מסוימת ומנהיגות - ריש גלותא. אחר כך, העמיקה הגלות ונעשה פיזור. היה נדרש שהגלות תהיה דווקא בתהליך, מפני שישראל צריכים ללמוד להתמודד עם הגלות. אם בבת אחת הייתה גם יציאה מארץ ישראל וגם פיזור, מי יודע איך היו מתגברים ושומרים על העוצמה הרוחנית של האומה. הפיזור בא יחד עם איבוד השלטון. עוצמת הגלות היא שאין שלטון, אין ארץ, והעם מפוזר. שלושת הדברים האלה קשורים בתיקון החטא, משום שכאשר החיים הלאומיים אינם טובים והארץ משפיעה באופן לא טוב, צריך לפרק את כל המערכות הללו כדי לתת טיפול נכון.
נחזור לדברי הרב:
בְּעֶצֶם צָרָתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָאֻמָּה, כַּאֲשֶׁר סָר מִקִרְבָּהּ שְׁאוֹנָם שֶׁל הַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וּמְהוּמָתָם הַמַּזֶּקֶת, הֵחֵל הָאוֹר הָרוּחָנִי לָשׁוּב לַעֲלֹות לְאִטֹּו בְּקְִרבָּהּ בַּמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יַָרד. רוּחַ הָאֻמָּה הֹוסִיף לְהַעֲלוֹת־אֵבֶר כְּפִי מִדַּת שְׁבִיתָתוֹ מֵהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְטֻמְאָה בְּצִבּוּר מְקֻלְקַל. "וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיך וְהִכְרְַתִּי עָרֵי אַרְצֶך וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ. וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לאֹ יִהְיוּ לָךְ". "וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".
יש קשר בין הגלות לבין הכרתת עבודה זרה: ברגע שמתרחקים מן הארץ שגרמה לקלקולים יותר גדולים, אז גם "וְהִכְרְַתִּי עָרֵי אַרְצֶך וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ", "וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים". אפשר להסתכל על הפסוקים הללו כעונש לעובדי עבודה זרה ולפסלים, וכביכול משמעו "לא יהיה לכם למי להשתחוות! אבל, אם אנו מסתכלים בהקשר שהרב מביא את הפסוקים, הדבר מתפרש באופן עמוק יותר: על ידי שהקב"ה יכרית את הערים ואת המבצרים לא ישתחוו יותר למעשה ידיהם. זה איננו עונש, אדרבה, המירוק הזה יביא לסילוק עבודת האלילים.
"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאֶָרץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקתִֹי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲונָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם".
הרב מביא כאן פסוקים על ישראל, ואחר כך פסוקים על הארץ. גם הארץ תזדכך. היא תהיה שממה, ויסולק כל הקלקול שנתהווה על ידי הארץ. הארץ שובתת, וכאילו מיתקנת על ידי כך. היא לא קיימה את מצוותיה, היא לא שבתה, ולכן היא צריכה לשבות כעת. ישראל יתוקנו ועמם והארץ.
יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה עָזַב אֶת דַאֲגָתוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי־חוֹל מִצַּד כְּלָלוּת הָאֻמָּה. שָׂם אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ רַק בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. לִבּוֹ לֹא הָלַך עוֹד לְהַרְבּוֹת חַיִל רֶכֶב וָסוּס, כְּכָל גּוֹי עַל אַדְמָתוֹ: וּבִכְלָל לֹא הָיָה עוֹד לִכְלָל הָאֻמָּה שׁוּם עֵסֶק חָמְרִי.
צריכים לשים לב ללשונו של הרב "מִצַּד כְּלָלוּת הָאֻמָּה". היינו, באופן פרטי כל אחד חייב להתקיים. אדם לא יכול שלא לעסוק בענייני חול ולהתפרנס. כשאומה חיה חיי אומה, ענייני החול מתעצמים מאוד. לאומה יש כוחות כלכליים גדולים, מציאות של חול חזקה מאוד. אך כאשר ישראל יצא לגלות "עָזַב אֶת דַאֲגָתוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי־חוֹל". עם ישראל לא עסק בענייני החומר אלא בענייני הרוח. התשוקה לארץ ישראל נעשתה תשוקה מופשטת-רוחנית, לא לצדדים החומריים הגשמיים של חיים לאומיים מושלמים, אלא יותר לרוח העליונה.
יַחַד עִם זֶה חָדַל לַעֲגֹב אֶל כָּל תַּזְנוּנֵי הַגּוֹיּם הָרַבִּים. וְרוּחַ־ד' הֵחֵל לְפַעֲמוֹ לְהַשְׂכִּיל אֶל עֵרֶךְ הַאָדָם וּמַעֲלַת נִשְׁמָתוֹ, וְכֵן לְהוֹקִיר בְּיִחוּד אֶת עֶרְכָּהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה וְיִתְרוֹנָהּ הָאֱלהִֹי. הַתּוֹרָה נִתְחַבְּבָה עָלָיו מִזָּהָב וּמִפָּז רַב כְּבִימֵי־נְעוּרָיו הַטוֹבִים. עַל קְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה וְהַמִּצְוֹת יָצָא לַהוֹרֵג בְּשִׂמְחַת־לֵבָב. עֵינָיו וְלִבּוֹ, אֲשֶׁר הָיוּ בַּשָּׁמַיִם תָּמִיד, הֶעֱלוּ אֲרוּכָה לְכָל מְשׁוּבוֹת הַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם, וּמֵעֵת אֲשֶׁר הִתְרַחֵק מֵאַרְצוֹ פָּנָה תָּמִיד אֵלֶיהָ, – אֲבָל לֹא בְּמַבָּט גַּס, לֹא כְּכָל שׁוֹכֵן־בֵּית־חֹמֶר הַמִּשְׁתוֹקֵק אֶל אֶרֶץ מְכוֹרָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַשְׂבִּיעָתוֹ לֶחֶם וּמְסַפֶּקֶת לוֹ אֶת חֲפָצָיו הַחָמְרִיִּים, כִּי בְעֵינַיִם מְלֵאוֹת חִבַּת קדֶֹשׁ הִבִּיט אֵלֶיהָ, אֶל סְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית, הַמַּתְאִימָה לַתְּשׁוּקָה הָאֱלהִֹית אֲשֶׁר הֵחֵלָה לָשׁוּב לְתוֹכוֹ.
זו תופעה שהתרחשה דווקא אחרי שיצאו ישראל לגלות. בגלל שנפרדו מהארץ שההתחברות אתה במצב של ירידה רוחנית הביאה לכל הקלקולים. משעה שישראל נפרדו מן הארץ, הם חוזרים לעצמם, חוזרים אל הקודש, אל הרוח העצמית שלהם. הרב ממשיך בתיאור פנימי-רוחני, סקירת התהליכים הרוחניים ההיסטוריים שהאומה עברה:
כֵּן הָאָרֶץ הִתְנַעֲרָה מִטֻּמְאָתָהּ. "שִׁכּוֹרֵי־אֶפְרַיִם", שָׂרִים סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, אֹהֲבֵי שֹׁחַד וְרוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים, הַבּוֹעֲטִים מֵרֹב טוֹבָה, נִמְחוּ מִמֶּנָה יַחַד עִם כָּל חָסְנָה וְתִפְאַרְתָּהּ. אַחַר יָמִים רַבִּים הֵחֵלָה, אָמְנָם לִמְשֹׁךְ אֵלֶיהָ לְאִטָּהּ נִדָּחִים יְחִידִים, – אֲבָל רַק בְּכֹחָהּ לֶאֱלֹהִים, בִּקְדֻשָּׁתָהּ הָעֶלְיוֹנָה הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל חֵפֶץ חַיֵּי־חֹמֶר וּדְרִישַׁת מִשְׁטְרֵי־לְאֹם. קֵץ יְשׁוּעָה נִסְתַּם חָרָךְ. "לִבָּא לְפוּמָא לאֹ גַּלְיָא". מִי בָּא בְסוֹד ד' לָדַעַת מָתַי הָטְהֲרוּ כָּלִיל הָאָרֶץ וְהַגּוֹי מִטֻּמְאַת־הַנִדָּה אֲשֶׁר לָהֶם, מָתַי שָׁב הָרוּח, הַמִּסְתַתֵּר בְּעַצְמוּתוֹ וְנִגְלָה בִּפְעֻלּוֹתָיו, כְּפִי מִדַּת הַכְשָׁרַת הַמַּצָּבִים הַחִיצוֹנִים הַמַּכְשִׁירִים אֶת הִתְגַלּוּתוֹ בָּאֻמָּה וּבָאָרֶץ, – אֶל טָהֳרוֹ וְחָסְנוֹ, וּמָתַי הִגִּיעָה עֵת־דּוֹדִים, אֲשֶׁר בְּהִתְחַבֵּר הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ יַחַד יִפְעַל כָּל אֶחָד מֵהֵם עַל חֲבֵרוֹ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְלאֹ כַּאֲשֶׁר הָיוּ בִּימֵי הַחֹשֶׁךְ, – אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד־מָה. וּבְכֵן עֵינֵינוּ נְשׂוּאוֹת לַחֲזוֹת אֶת חֶבְיוֹנֵי־הַמִסְתָּרִים בִּמְקוֹם־רוֹאִים. בַּחֲזוֹן קֵץ הַמְגֻלֶּה, אֲשֶׁר חֲכָמִים מֵאָז הִבִּיעוּ: "אֵין לָךְ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם, וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּהֹ וְנשְֹׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה, וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵֹיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'".
עברנו את כל התהליך הארוך של ההיטהרות, של התיקון, של הגלות, וכעת אנו מחכים לחזרה לארץ ישראל, לגדלות הרוחנית של החיבור של עם ישראל עם ארץ ישראל. מתי דבר זה יהיה? יש לנו רמז של חכמים "אין לך קץ מגולה מזה". כאשר הרי ישראל נותנים את פריים (סנהדרין צח א). זאת אומרת, שכבר עכשיו אנו רואים את חזון הקץ המגולה.
נחזור ונסכם את הדברים שראינו. המצוות כולן הן בעצם שיקוף של הטבע העמוק של ישראל. כאשר האומה נמצאת במצב השלם והמתוקן, הקשר שלה עם ארץ ישראל מרומם ומעלה אותה מעלה מעלה. על ידי כך יש לה את הכוח להתמודד עם הסביבה הפראית-המקולקלת של העמים מסביב, שחיים את חייהם המעוותים, ולשמור על מעלתה. אך כאשר ישנה ירידה רוחנית, העמים שסביב משפיעים על האומה והיא אינה מצליחה לשמור על הגובה המיוחד שלה. במצב זה, אומר הרב, הקשר עם הארץ לא רק שאינו מתקן, אלא אף נעשה לרועץ. כל זאת משום שבשעה שעם ישראל בארצו, לארץ ישנה סגולה מיוחדת שפועלת על האומה: כאשר חיים את החיים הנכונים, הארץ מופיעה ומסייעת על ידם, ומתגלה מעלתו של עם ישראל. ואילו כאשר ישראל לא חיים בדרך הנכונה, ויש ירידה רוחנית, אז דווקא הארץ מחמירה את הנפילה ואת הקלקול.
הארץ חוטאת, כביכול, יחד עם ישראל, ולפיכך היא צריכה כפרה יחד עם ישראל. על כן, יש צורך לעשות הפרדה בין ישראל ובין הארץ. עם ישראל צריך לצאת לחוץ לארץ כדי להשתחרר מהקשר לארצו שמעצים את הירידה והנפילה שלו. החיים המנותקים האלה, מפרישים אותנו כציבור מחיי החומר, ומאפשרים לנו לחזור אל חיי הרוח. ובאמת, בעת גלותו חוזר עם ישראל לעצמו, לאמונתו, לרוחו הגבוהה. כמובן, שזה איננו מצב שלם, כי את הרוח הגדולה הזו צריך להופיע בכל החיים השלמים והמתוקנים של האומה: בחייה, בארצה, בקדושת החיים המעשיים ולא רק בחיי הרוח.
כך צריך הדבר להימשך עד שהאומה משתחררת מכל העיוותים ומכל הקלקולים שהיו כשהייתה בארץ, וגם הארץ שובתת את שבתותיה ומיתקנת. לבסוף, מגיע הזמן שישראל יכולים לחזור לארץ ישראל, לחיים בצורה הנכונה והמתוקנת. זאת אומרת, עניינה של הגלות אינו רק עונש על החטאים, אלא זהו תהליך של תיקון, תהליך של ניתוח מרפא, הפרדה מהארץ כדי לחזור אחר כך למצב השלם באופן נכון ומתוקן.

העיכוב בתיקון האומה
בהמשך כאשר יגיע הזמן שישראל יכולים לשוב, אז יגיע קץ המגולה, אבל כעת:
כָּל עוֹד שֶׁלּאֹ כָּלָה זַעַם, כָּל זְמַן שֶׁבְּמַעֲמָקֵי רוּחַ הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ לאֹ סָרָה עֲדַיִן חֶלְאָתָם מֵהֵם, הָיְתָה אָז כָּל סִבַּת פְּנוֹתָם רַק אֶל עָל, אֶל קדֶֹשׁ ד', רַק מֵרוֹב שׁוֹמְמוּתָם, מִפְּנֵי שֶׁלּאֹ הָיָה לָהֵם כָּל עִנְיָן לָקַחַת לֵב אָדָם הַחַי חַיֵּי חמֶֹר עֲלֵי אֲדָמוֹת.
הפניה הייתה אל הקודש מפני שלא הייתה אפשרות אחרת.
אֲבָל אִם יִתְגַּלּוּ אָז בְּחַיֵּי־חֶבְרָה וּמִשְׁטַר־אָרֶץ, מִיָּד יִתְגַּלֶּה רוּחַ־הָעִוְעִים אֲשֶׁר בְּחֻבָּם וְהַהַשְׁחָתוֹת הָעַתִּיקוֹת תָּשׁוֹבְנָה וּתְקִיצֵינָה. בְּכֵן נִסְתַּם עַד אָז כָּל חֲזוֹן־רוּחַ, הָאָרֶץ נִשְׁכְּחָה כְּמֵת מִלֵּב כְּלַל הָאֻמָּה, וְהַיְחִידִים, שֶׁעָלָה עַל לִבָּם לִפְנוֹת אֵלֶיהָ, לאֹ הָיָה לָהֵם כְּלָל שׁוּם עִנְיָן הַמִתְיַחֵס לְצִדָּהּ הַחָמְרִי האָרְצִי.
הקב"ה, כביכול, גרם שהארץ נשכחה, שלא שואפים אליה, כי עדיין אינם מוכשרים לחזור אל הארץ באופן מתוקן.
אֲבָל בְּמִדַּת הִתְמַלְּאוּת הַסֵּאָה שֶׁל גַּעַרַת ד' וְתֹוכַחְתֹּו, שֶׁהִיא מְֵרקָה לֹא רַק אֶת הַיְחִידִים, – שֶׁהֵם שָׁבוּ בְּרֻבָּם בִּימֵי־הִגָּלוֹת הָרִאשׁוֹנִים, – כִּי־אִם אֶת רוּחַ הָאֻמָּה בִּכְלָלהּ, וַתְּרוֹמֵם אִתּוֹ יַחַד אֶת רוּחַ הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁפַּל בִּימֵי־הָרָעָה.
הרב משיב כאן על השאלה: אם אנו אומרים שעניינה של הגלות היה להחזיר אותנו לעצמנו, לרוח הפנימית שלנו, אם כן, כבר בדורות הראשונים של הגלות חזרו עם ישראל ועזבו את כל הקלקולים שהיו בארץ, ומדוע לא חזר עם ישראל לארץ לאחר דורות מועטים? התשובה לכך היא, מפני שהיחידים אמנם שבו ונתקנו, אבל האומה לא נתקנה עדיין. יש הבדל בין יחידים ובין אומה: האומה צריכה תקופה יותר ארוכה כדי להשתחרר.
כבר הזכרנו את פירושו של הרב לתפילת "שתצילני... מאדם רע ומחבר רע". יש אנשים רעים "אדם רע", שצריך להתרחק ממנו, ויש אנשים שהם "חבר רע". כל אחד מהם הוא אדם טוב, אבל יש לו נקודה קטנה של חולשה, שמתאימה לחולשה שמצויה גם אצל חברו, וכשהם מתחברים יחד החולשה מתגברת והחברות מזיקה. כך בעניין שבו אנו עוסקים. כל יחיד לעצמו נעשה מתוקן ביציאה לגלות, אבל מבחינה ציבורית אם יחזרו לארץ לחיות כציבור, התוצאה לא תהיה טובה, המצב עדיין אינו מתוקן, עוד צריך להשתפר, להיתקן ולהזדכך. זוהי, אם כן, כוונתו של הרב: "שֶׁהֵם שָׁבוּ בְּרֻבָּם בִּימֵי־הִגָּלוֹת הָרִאשׁוֹנִים", כלומר, היחידים אמנם נתקנו כבר בתחילת הגלות, אבל גם האומה צריכה להיתקן.
שאלה: כיצד ייתכן שכאשר היינו בגלות הפרטים נבנו ונעשו מתוקנים, אך האומה לא נתקנה?
תשובה: לחיות בציבור זהו סוג אחר של חיים, מאשר חיים כפרטים בחברה קטנה ומצומצמת. ציבור שומרי המצוות מקפיד על קלה כבחמורה, אבל מתרגל לחיות חיים פרטיים. כאשר צריך לבחור מישהו לתפקיד, בוחרים את הקרוב ולא את היותר מוצלח ומתאים לתפקיד. מין הסתכלות פרטית, מצומצמת של חברה שבה כל אחד במקום שלו, במקום לחשוב מחשבות כלליות ולראות את המרחב של הציבור כולו, מהי באמת טובת הציבור. דווקא אלה שלא גדלו במסגרות התורניות החזקות, נפתחו להסתכלות כזאת של ראיה ציבורית יותר רחבה של תיקון הכלל וטובת הכלל, לא חשבונות פרטיים, מינויים פרטיים, עסקים משפחתיים, אלא מהי טובת עם ישראל.
תהליך כזה של הסתכלות רחבה הרואה את צרכי הכלל, צריך להיבנות בהדרגה ולא בבת אחת. יחידים יכולים להיות טובים באופן פרטי, אבל עוד צריך להתקדם כדי שהפרט יבטל את עצמו בפני הכלל, ויהיה קשור לכל המערכת כולה. בימי הגלות הארוכים, הצטמצמנו כל אחד בפרטיות שלו. וכעת, המעבר להסתכלות כללית הוא מעבר קשה מאוד, דווקא מפני אורך הגלות. אף על פי שבימי הגלות חי כל אחד ואחד חיים פרטיים, בעומק הפנימי, אומר הרב, הנשמה הכללית של האומה נעשתה מתוקנת בימי גלותה. עכשיו צריך להוציא את הדברים מן הגודל הזה שהאומה כבר הגיעה אליו, אל היכולת שלה לחיות חיים אלוקיים נפלאים וכלליים.

תהליך החזרה לחיים של ציבור
נמשיך בדברי הרב. כאשר התמלאה הסאה, וגם רוח האומה בכללה הגיעה לידי תיקון ומסוגלת לחזור לחיים הלאומים בצורה בריאה, או אז:
בְּמִדָּה זוֹ הֵחֵלוּ דַרְכֵי צִיּוֹן הָאֲבֵלוֹת לְבָקֵשׁ אֶת תַּפְקִידָן (כאשר הגיעה השעה, הארץ מבקשת, כביכול, שבניה יחזרו אליה). הָעַם אֲשֶׁר נֶעֱזַב מֵהֵן הֵחֵל לַחֲשׁוֹב עַל דְּבַר חֵפֶץ שׁוּבוֹ אֶל עָרָיו וְאֶל אַרְצוֹ, לִמְצאֹ שָׁמָּה חַיִּים שְׁלֵמִים, חַיִּים הַמְּמַלְּאִים אֶת כָּל הַפָּגוּם מִצַּד הַחֹמֶר וְהָרוּחַ, גַּם יַחַד.
הרב מסביר לנו את התופעה של ההתעוררות לחזור לארץ ישראל, אחרי דורות רבים שהדבר היה בגדר חלום רחוק. מדוע התעוררות כזו לא קרתה קודם לכן? מפני שעוד לא היה מתאים שנחזור לארץ ישראל. לכן הקב"ה השכיח מתוכנו ומכלל ישראל את השאיפה הזאת. אבל כאשר הגיעה השעה, מתרחשת התעוררות.
רַק זֶה מִקָּרוֹב הֵחֵל הָרוּחַ לְפָעֵם, בַּמִּסְתָּרִים בָּא, עוֹד סֵתֶר־פָּנִים לוֹ.
הרוח הכללית הזו של שאיפה לארץ ישראל, באה בתחילה "בַּמִּסְתָּרִים". אולי מתכוון הרב לאנשי הסתר, שהם הרגישו ראשונים את הצורך, הצימאון והשעה הזאת לחזור לארץ ישראל.
מְיֻדָּעָיו הָרַבִּים לאֹ יוּכְלוּ לְהַכִּירוֹ וְיוֹדְעָיו לאֹ חָזוּ יָמָיו.
צריך להכיר את הרוח הזו לחזור לארץ ישראל. אפשר לפרש אותה בצורה חילונית-שטחית, שזוהי רוח לאומית, רגשית. ואפשר לפרש באופן פנימי עמוק - עם ישראל, העם האלוקי שואף לחזור לחיות את חייו האלוקיים בארץ ה'. "מְיֻדָּעָיו הָרַבִּים לאֹ יוּכְלוּ לְהַכִּירוֹ וְיוֹדְעָיו לאֹ חָזוּ יָמָיו", מי שמכירים את הרוח הזו עדיין אינם רואים שהגיע הזמן.
אַף אִם נִרְאָה מֵרֵאשִׁית צְמִיחֲתוֹ בַּחֲזוֹן־לֵב לִקְדוֹשֵׁי־רוּחַ, – רָאוּהוּ וְלאֹ הִכִּירוּהוּ בְּעֻזּוֹ וּמַמָּשׁוּתוֹ, עַד אֲשֶׁר בִּמְסִבּוֹת הִתְהַפֵּךְ וְהִנֵּהוּ הוֹלֵךְ וְנִגְלֶה.
יש קדושים מיוחדים כאלה שחשו שהרוח האלוקי של האומה חפץ לחזור לחיים השלמים בארץ ישראל.

הקושי של בני העלייה
הַשְּׂדֵרוֹת הַקְּרוֹבוֹת יוֹתֵר לַחֲפָצִים חָמְרִיִּים הִנָּן רִאשׁוֹנוֹת לְהַכִּיר אֶת פְּעָמָיו. תְּכוּנָתוֹ, הַמְּלֵאָה עִנְיָן לַחֲפָצִים חָמְרִיִּים, חֵפֶץ הָאָרֶץ, הָעֲבוֹדָה, הַסֵּדֶר וְהַמִּשְׁטָר הַחֶבְרָתִי, לאֹ זָרָה הִיא לְרוּחָם כְּמוֹ לְרוּחַ בְּנֵי עָלִיָּה הַמְּיֻחָדִים שֶׁל עַם מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט אֲשֶׁר שָׁכַח חַיִּים וְנָשָׁה טוֹבָה.
ההתעוררות הזו מתחילה מלמטה, מאנשי המעשה, העוסקים בצדדים החומריים של האומה, במסגרות, בשאיפות הכלכליות, של חופש, של שחרור. היא קשורה לארץ ולעבודת הארץ, אך לא אצל בני העלייה, אנשי הקודש. נראה לי, שלאנשי הקודש יש סיפוק רוחני. הם דבקים בריבונו של עולם, ומלאים בתוכן רוחני. הם נמצאים בבית המדרש ומרגישים בתוך ד' אמות של הלכה, שעליהן נאמר "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח א). קודם החורבן, הכול פנו אל בית המקדש, ומשחרב בית המקדש, המקום אליו פונים הוא ד' אמות של הלכה. בבית המדרש מצאו אנשי העלייה את מלוא סיפוקם, ולכן לא הרגישו את הצורך לתקן את הצד החומרי, המסגרתי, הלאומי, של האומה. דווקא לאנשים שאין להם את התוכן הרוחני הפנימי הזה היו שאיפות מיוחדות ישראליות לחיים נכונים, שלמים ומתוקנים של ציבור, שבגלות אי אפשר היה להוציא אותן מן הכוח אל הפועל. לכן דווקא אלה שהיו פחות חזקים בעוצמות הרוחניות והאמוניות התעוררו לצורך הזה להתגבש ולחזור להיות חיים לאומיים ישראליים. אנשי הרוח לא הרגישו כל כך את החיסרון, את המועקה, אף על פי שזו וודאי צרה גדולה. אומר הרב:
וְכָאן אַנְשֵׁי־לֵב נִתְבָּעִים לָבֹא לַעֲמוֹד בַּמַּעֲרָכָה, לְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת, לְרוֹמֵם רוּחַ כָּל מִתְיָאֵשׁ וּלְאַמֵּץ כָּל כּוֹשֵׁל, לִקְרוֹא בְקוֹל גָּדוֹל: "צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ!". הִנֵה נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים הָעֲלוּמָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת, הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּלָּה.
אנשי לב צריכים להכריז שמשהו עמוק ופנים פנימי הולך ומתרחש כאן.
אֶת הוֹדָהּ וְיִפְעָתָהּ הֲלֹא לֹא תּוּכַל לְגַלּוֹת רַק בּעַמָּהּ הַחַי חַיִּים שְׁלֵמִים עַל אַדְמָתוֹ.
ההופעה השלמה של נשמת אלוקים חיים שבישראל היא רק על ידי "חַיִּים שְׁלֵמִים עַל אַדְמָתוֹ".
כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאִישׁ יְחִידִי אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל־קוֹמָה, אֶלָּא שֶׁכָּל זֶה לאֹ יִסְכּוֹן מְאוּמָה בִּלְתִּי הַמַּעֲלוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל חָכְמָה וַעֲנָוָה – כָּך אֵין הַשְּׁכִינָה הַכְּלָלִית שׁוֹרָה אֶלָּא בְּעַם מָלֵא גְּבוּרָה, עֹשֶׁר, וְקוֹמְמִיּוּת, אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלֶּה יִמְצְאוּ אֶת עֶרְכָּם רַק בְּהֵעָשׂוֹתָם בְּסִיסִים לְהָאוֹר הָרוּחָנִי הָאֱלהִֹי, הַמְמֻלָּא אוֹר ד' וְעַנְוַת־צֶדֶק.
אומרים חז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב א, ועי' נדרים לח א). צריך להיות בריא וגיבור, כפשוטו: גיבור בגופו, עשיר בממונו, שכן מי שיש לו ממון חי חיים עצמיים ואינו תלוי באחרים, וגם מרגיש בעל קומה, יפה וגבוה. הלא זו חיצוניות, האם די בכך כדי שתשרה שכינה? מוכרח להיות שתהיינה בו גם חכמה וענווה. הגמרא לא צריכה לפרש שחייב האדם להיות חכם ובעל מידות טובות כדי שהשכינה תשרה עליו, שכן לא יעלה על הדעת אחרת. אבל חז"ל רוצים לומר לנו שהשכינה שורה על מציאות שלמה, לא רק פנימית, אלא גם חיצונית, אך וודאי שלא רק חיצונית. כאשר מתקיימים גם התנאים החיצוניים, שורה השכינה בגדלות. אין לאדם רגשי נחיתות, יש לו ביטחון עצמי, וממילא הופעת השכינה אצלו היא הופעה בשלמות. כך גם בציבור.
למרות שהתעוררות הזו, הופיעה בתחילתה בצורה חומרית-גשמית, צריך לזכור שהמגמה היא לא רק הצורה החיצונית. אמנם, המציאות החיצונית של חיי חומר, של מסגרת, של הצלחות בכל תחומי החיים, היא תנאי הכרחי, אך מטרתה היא לגלות את הרוח הגדולה של האומה, את הרוח האמונית, האלוקית, את אור ה'.

נפילות בדרך להגשמת חלום הגאולה
בְּנֶפֶשׁ נִדְהָמָה וּבְבְִרכַּיִם כֹּושְׁלֹות מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגֹון, שֶׁל עָקַת־אוֹיֵב וְשִׁפְלוּת נְדוּדִים, בְּאֶפֶס תִּקְוָה וְנִחוּמִים בְּאַדְמַת נֵכָר, בָּאוּ אֶל הָאָרֶץ פְּזוּרֵי־גּוֹלָה, שְׂרִידִים יְחִידִים. עֵינֵיהֶם הַטְּרוּטוֹת, מֵרוֹב אֲפֵלָה שֶׁל גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, לֹא תּוּכַלְנָה עוֹד לִסְבּוֹל אֶת כָּל תֹּקֶף הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזָּרוּעַ בָּאָרֶץ. הַקּוֹמָה עוֹד לֹא נֵזְדַּקְּפָה, הָרוּחַ עוֹד לאֹ נִתְעוֹדֵד, הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית עוֹד לֹא נִתְגַּלְּתָה בִּתְעוּפַת עֻזָּהּ.
הרב מסביר לנו שהמציאות שבה חיינו בחוץ לארץ הייתה משפלת ומצמצמת את הכוחות. ואף כעת כאשר באים שרידים לארץ, האפלה של הגולה עדיין שורה עלינו. לא יכולים לראות את האור הגדול הזרוע בארץ. כדי לראות את האור הזה צריך להשתחרר מכל העיוותים, מהסתכלות של שפלות, נמיכות מצומצמת ומצומקת שהחיים בגולה גרמו.
אֲבָל, קַוִּים בּוֹדְדִים שֶׁל אוֹרָה פְּזוּרִים בְּכָל עֲבָרִים (האור לא מופיע בשלמות, אלא בקווים בודדים), הַקֵּץ־הַמְּגֻלֶּה הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וְכָל אֲשֶׁר רוּחַ־ד' מְפַעֲמוֹ יָחוּשׁ לִהְיוֹת מֵהַבּוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים הַבּוֹנִים אֶת בִּנְיָן הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ־חֶמְדַּת־עוֹלָמִים.
כעת, אנו עומדים בפני קושי. כיצד להסביר את העובדה שכאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל, דווקא אז המשבר הרוחני מגיע לשיאים? כל ימי הגלות רובא דרובא של עם ישראל שמר תורה ומצוות והיה נאמן לדרך. והנה פתאום בשעת המעבר מהגלות אל הגאולה - צריך להיות משבר כזה?
התשובה היא, שבתחילת דרכו של חלום שעומד להתגשם, יש צורך לעשות ניסיונות ראשוניים כיצד להגשימו מן הכוח אל הפועל, ומזדמנות כל מיני נפילות. המשיח נקרא "בר נפלי" (סנהדרין צו ב), ומשמעותו של דבר היא, שקודם ללידתו נולדים נפלים, ולאחר מכן הוא נולד. אנו פוגשים את התהליך הזה בכל מקום. הרעיון להקים את היישוב בית אל היה ממש פנטסטי, חלומי. אך כאשר באים להקים את היישוב בפועל, זה סוחב לכאן וזה סוחב לכאן, מתחילים חיכוכים ומריבות. אם אנשים היו יודעים את הקשיים שיהיו בפועל בדרך להגשמת החלומות שלהם, הרוב לא היו באים כלל, בטענה "לא לזה התכוונו". זהו תהליך של גדילה, שבו ההתחלה תמיד מורכבת, עד שלומדים לחיות זה עם זה ומבינים איך להתמודד עם כל הקשיים הראשוניים. לאט לאט, מצליחים לפתח ולהתגבר על המכשולים, ולמצוא את הדרך איך לבנות, ואיך להסתכל בהסתכלות יותר ציבורית, קבוצתית, באופן שלא כל אחד מושך לכיוון שלו. אם כן, המעבר מחלום למציאות כרוך בהרבה משברים, וכך גם האומה עוברת משברים בדרך לגאולתה. על אחת כמה וכמה שהדבר קשה כאשר באים מגלויות שונות, ממקומות שונים, עם מנטליות שונה, וצריך לאחד את כולם. החיבור בין חלקי האומה דומה לעצמות המפוזרות שצריך לגבש אותן לגוף שלם, ולכן יש הרבה כאבים וקשיים.

משבר שמוביל לבניין חדש של אמונה
צריך להוסיף עוד, שגם ההסתכלות האמונית בימי הגלות צריכה הייתה להתפתח ולהתרחב, ותהליך כזה עובר לפעמים דרך משברים. כמו שאומר המהר"ל בספר נצח ישראל (פ"כ), שלפני כל התחדשות יש משבר. לא קיים מצב שבו בונים דבר חדש וגדול, שלא ייקדם לו שלב ביניים שבו הדבר הישן מתפרק ומחייב לבנות דבר חדש. אנחנו רואים זאת גם בעניינים הגשמיים: ישנם בניינים קטנים שמעוניינים לבנות במקומם בניין גדול. אי אפשר לבנות על גבי הבניין הקטן קומות נוספות, אלא צריך להרוס תחילה את הבניין הישן עד היסוד. ואם רוצים לבנות בניין גדול, לא די בכך שיהרסו את הבית, אלא צריך לחפור בורות גדולים בקרקע ועל ידי כך מבססים את הבניין החדש. בעבר היו בנייני שיכון בני שתי קומות, לאחר מכן הרסו אותם כדי לבנות בניינים בני שש קומות, ואחרי שנים הרסו גם אותם ובנו על גביהם בניינים של שלושים קומות. וייתכן, שבעתיד יגיע שלב שבו יהרסו בניינים כאלו כדי לבנות בניינים גדולים של מאה קומות. כדי לייסד דבר חדש צריך להרוס את הישן.
הריסת דבר קיים זהו דבר כואב מאוד. ואכן, בקודש אסור להרוס לפני שבונים "לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי" (בבא בתרא ג ב). אך זאת המציאות, וכך גם מבחינה רוחנית בחיים הלאומיים. משבר אמוני הוא משבר בונה, הוא מביא אחר כך עומק וגודל חדש של אמונה. ישנה מין אכזבה מההסתכלות הקודמת שמביאה לפריקת עול, אבל בעומק הדברים היא נובעת מכך שמחפשים דבר יותר גדול. אומר הרב, שזהו שורש המשבר שישנו במעבר לארץ ישראל, מפני שבארץ ישראל צריך להתעלות לאמונה גדולה יותר. וההתעלות הזו מתרחשת והולכת. המבט של האמונה שלנו היום הוא גדול יותר מן המבט שהיה פעם, הוא אמנם אינו שלם, אבל הוא כבר אחר מן המבט שבעבר. זה לא דבר שאנו מצפים לו לעתיד לבוא, אלא הוא נמצא כבר עכשיו, האור הגדול כבר מופיע. הרב מדבר על אור שמופיע במקצת "קַוִּים בּוֹדְדִים שֶׁל אוֹרָה פְּזוּרִים בְּכָל עֲבָרִים", ובזמננו האור שמופיע הוא כבר יותר מקווים מעטים. מתפתחת הסתכלות אמונית עמוקה, עבודת ה' גדולה חדשה, דבקות במדרגה חדשה, ועוד היד נטויה בעזרת ה'.
נשוב לדברי הרב:
כְּמוֹ שֶׁצְעִירָה הִיא קוֹמְמוּת עַמֵּנוּ עַל אַדְמַת הַקּדֶֹשׁ; כְּמוֹ שֶׁדַּל וְקָטָן הוּא בִּנְיָנֵנוּ לְעֻמַּת תִּקְוָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא נֶאֱדֶרֶת בִּימִין ד' רוֹמְמָה "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", כֵּן דַק וְחָלוּשׁ הוּא הָרוּחַ הַמֻּרְגָּשׁ בְּקִרְבֵּנוּ מֵרוֹמְמוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ־חֶמְדָּה.
כלומר, ההתחלה של החזרה לארץ ישראל היא עדיין מצומצמת וקטנה, ובאותה מידה גם הגדולה הרוחנית הפנימית של ארץ ישראל עדיין לא התגלתה.
וַהֲדַר־כָּבוֹד אֶל הַמִּתְגַּלֶּה בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל וְהַשְּׁמִטָּה עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, הַנּוֹתֵן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לָעָם, רַק מֵרָחוֹק עוֹד יֵרָאֶה לָנוּ.
אנו מסתכלים מרחוק בגדולת עניינם של עם ישראל וארץ ישראל המתגלה במצוות השמיטה והיובל. יש לנו תקוות גדולות, אך עדיין האורה אינה מאירה עלינו באופן המלא.
אָמְנָם מְחַיּוֹת הֵן אֶת רוּחֵנוּ הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ כַּמָּה שֶׁעוֹלֶה בְּיָדֵינוּ לְקַיֵּם מֵהֵן גַּם כָּעֵת, אִם כִּי עֳדַיִן אֵין לָנוּ שׁוּם דָבָר בִּשְׁלֵמוּתוֹ.
כשאנו מקיימים את המצוות התלויות בארץ הן כבר נותנות לנו חיות חדשה ומיוחדת, שלא הייתה לנו בחוץ לארץ בשעה שלא נהגו המצוות הללו. כל המצוות התלויות בארץ מתקיימות כיום באופן מאוד מאוד מצומצם, מדרבנן ולא מדאורייתא. אמנם, לדעת הראב"ד תרומות ומעשרות נוהגים היום מדאורייתא, אך לפי דעת הרמב"ם והרבה פוסקים כל המצוות התלויות בארץ, וביניהן תרומות ומעשרות, הן מדרבנן, וכך גם מצוות השמיטה (עי' רמב"ם תרומות פ"א הכ"ו). ואפילו מצוות תרומה שהיא מדרבנן אין לנו אפשרות לקיים כעת בשלמות, כיוון שהכוהנים אינם יכולים לאכול את התרומה, כיוון שאינם טהורים. אנו מקיימים את כל המצוות באופן מאוד מצומצם כמו זכר למצוות. הן מחיות אותנו מעט, ולא בשלמות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il