שם המדינה

משפחה חברה ומדינה
מצוות ישוב וכיבוש הארץ

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

הגמרא בסנהדרין מתארת את שעות בריאתו של אדם הראשון: "שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנייה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, שישית קרא שמות".
בשם הגאון מווילנא נמסר הרמז המובהק לגאולתן של ישראל, כאשר כל יום בבריאה מקביל לאלף שנים וכל שעה מקבילה לארבעים ושתיים שנים. כך עולה לפי החשבון שהשעה החמישית של היום השישי בבריאת העולם, היא השעה שבה עמד על רגליו, עולה לשנת חמשת אלפים שבע מאות ושמונה ושליש. כלומר התש"ח בשליש הראשון שלה הנמנה מניסן. הרי לנו שבאייר תש"ח תקום קומת האדם של כנסת ישראל, וזוהי מדינת ישראל.
אך אחרי השעה החמישית באה השעה השישית, שהיא שעת קריאת השם. שעה זו לפי אותו חשבון עולה לשנת התש"ן, וממנה ואילך למשך ארבעים ושתיים שנים. זהו פרק הזמן שבו אחרי שהסדרנו את נשימתנו מרדיפת הגלות, והצלחנו להקים כאן מדינה מתוך דם ואש ותמרות עשן, הנה מגיעה מעט מנוחה ורווחה כלכלית יחסית, שמאפשרת לנו להתבונן פנימה ולנסות להגדיר ולתת שם אמיתי ועמוק לכל מה שקורה כאן.
כי זה שליהודים צריך להיות מקום שבו לא ימותו - מוסכם על כולם, וכולם נחלצים להילחם על כך. אך הגדרת המקום שבו יהודים יחיו כיהודים, זו מתבררת כמשימה מורכבת ביותר.
חוק הלאום שנמצא כעת על הפרק מציף את הקושי הזה ביתר שאת. הרי בסך הכול מדובר בחוק מאוד פשוט. מה יותר פשוט מלומר: אנחנו מדינה של העם היהודי, ושלו בלבד. זו זכותנו וחובתנו. כיהודים – נדאג לזכויות המיעוטים. אך המדינה היא מדינה יהודית, שתפקידה לדאוג לעם היהודי בארץ ובעולם, להביא אותו לכאן, לרכוש בעבורו אדמות ולהקים בעבורו יישובים.
נשמע פשוט, אך המציאות רחוקה מאוד מהתיאור הזה.
כי בשנים האחרונות, בכל פעם שחלה התנגשות בין הדמוקרטיה ובין הערך של מדינה יהודית, הדמוקרטיה ניצחה. כך, נכון להיום, אסור להקים במדינת ישראל יישוב ליהודים בלבד. אין לקנות אדמה שמיועדת רק ליהודים. אין למנוע ממסתננים שאינם יהודים לבוא לכאן, ואם כבר באו – אי אפשר לסלקם, והדברים ידועים.
יש כאן התנגשות מתמדת בין הערך של מדינה יהודית ובין דמוקרטיה – שהיא על פי מייסדיה אינה ערך, אלא צורת שלטון (שיש בה לא מעט מגרעות, אלא שבשיטות האחרות יש מגרעות רבות יותר). על כל פנים, דמוקרטיה היא רק פלטפורמה. היא אינה ערך. היא חשובה מאוד כדי שנוכל לנהל כאן את חיינו בלי לריב כל היום, אך אם אין ערך בליבת החיים שלנו, הדמוקרטיה מתחילה להשתולל ולהפוך את עצמה לדיקטטורה. דיקטטורה של הדמוקרטיה.

התחבולה של לבן
זהו האתגר של תקופתנו. היכולת לקרוא בשם לכל התהליך הזה. לומר אותו בצורה פשוטה וכנה.
מכל עבר מנסים למנוע מאיתנו את הקריאה הזאת. וזה כמובן לא מתחיל מהיום, אלא מלפני אלפי שנים. מהפעם הראשונה שבה ניסינו להפוך מיחידים ללאום.
לבן רודף אחרי יעקב ומנסה בכל כוחו לטשטש את ייחודיותו של יעקב. יעקב מנסה לבדל את עצמו מלבן על ידי הקמת מצבה שכל כולה באה להזכיר את מחויבותו לשוב לארצו. אך לבן מיד נדחף, ומנסה להסית את הברית אל כיוון הגל, המשתף, שכולם שווים בו, וקורא לו יגר סהדותא, ודוחף כמעט בכוח לתוך התורה מילים לועזיות, כדי שייווצר ערבוב. מין כ"ט בנובמבר כזה: גם כ"ט וגם נובמבר, גם יהודי וגם עולמי. לבן רוצה שיעקב יישאר יעקב, בעקב המציאות, בעקב שלו. הוא מנסה להכניס את יעקב תחת שם שמיים משותף כביכול, אלוקי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו. אבל יעקב נזהר, "ויישבע יעקב בפחד יצחק אביו".
המאבק לא תם עד אשר שרו של עשיו בעצמו שואל את יעקב את שאלת השאלות: "מה שמך?" - מי אתה? האם אתה מדינה יהודית? האם תדע לנקוב במהותך? או שתסתפק במשהו אמורפי כזה, מדינת כל אזרחיה בניחוח יהודי הנובע מהיות היהודים כאן רוב, אך לא בגלל אמירה עקרונית. יעקב שנאבק במלאך מסרב לשחרר אותו עד שיברך אותו. והברכה היא אחת: הכרה ביעקב כלאום. "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל".
במאבק הזה על קריאת שם יש צורך בנחישות רבה. כי מכל עבר מנסים לגרום לנו לשכוח את שמנו. חוק הלאום הוא צעד קטן אך חשוב בכיוון הזה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, של העם היהודי. זו המהות. הפרוצדורה השלטונית כאן היא דמוקרטיה. וזה לא מהות. השם כן קובע, אין להתעלם ולומר: מה זה משנה. גם כך אנו מתנהלים כמדינה יהודית. יעקב מבין את כל זאת, והוא נאבק עד שהוא מקבל את שמו הלאומי. וכלם מודים בכך.
העידן שלנו הוא עידן קריאת השמות והמהויות. גם ברמה הכללית (מי היא מדינת ישראל), ברמה הדתית (מה הוא גיור) וגם ברמה האישית של הזהות היהודית של כל אחד מיחידי העם. מתברר שלקרוא שם למדינה הזאת, שם פנימי עמוק ואמיתי, זו משימה לא פחות מאתגרת וחשובה מאשר עצם הקמת המדינה בעצמה.

מצוות ישוב וכיבוש הארץ