בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
ביאור מקראות התורה
ח הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנָּבִיא* שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (שם ד,לט), וְהַגּוּף לֹא יִהְיֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְנֶאֱמַר: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דברים ד,טו); וְנֶאֱמַר: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה"* (ישעיה מ,כה), וְאִלּוּ הָיָה גּוּף - הָיָה דּוֹמֶה לִשְׁאָר גּוּפִים.
ט1 אִם כֵּן, מַה הוּא זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְתַחַת רַגְלָיו" (שמות כד,י), "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שם לא,יח; דברים ט,י), "יַד יי" (שמות ט,ג; במדבר יא,כג; דברים ב,טו), "עֵינֵי יי" (דברים יא,יב), "אָזְנֵי יי" (במדבר יא,א; יא,יח), וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ? הַכֹּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁלִּבְנֵי אָדָם הוּא, שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא הַגּוּפוֹת, וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְהַכֹּל כִּנּוּיִין הֵן,* כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי"* (דברים לב,מא). וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ, וּבַחֶרֶב הוּא הוֹרֵג? אֶלָּא מָשָׁל; וְהַכֹּל מָשָׁל.
ט2 רְאָיָה לְדָבָר זֶה, שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר"* (דניאל ז,ט), וְאַחֵר רָאָהוּ "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה"* (ישעיה סג,א), וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה,* וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף;* לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה, אֶלָּא הַכֹּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבַמַּחֲזֶה.* וַאֲמִתַּת הַדָּבָר - אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁלָּאָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ, וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?*" (איוב יא,ז).
___________________________________
הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנָּבִיא – ההבנה שה' אינו גוף אינה פרשנות אלא דברי ה' בתורה עצמה ובנבואה. וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה – אין דבר דומה לה'. וְהַכֹּל כִּנּוּיִין הֵן – בחלקו הראשון של ספר "מורה הנבוכים", הרמב"ם מסביר את המשמעויות העמוקות של המונחים הללו ודומיהם. שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי – אחדד ואלטש את חרבי עד שתבריק. לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר – לבושו כשלג לבן. חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה – שבגדיו אדומים (כחומץ יין, שהוא אדום) בעת שהוא חוזר ממלחמתו בבני אדום שבעיר בצרה. רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה – לאחר טביעת המצרים בים סוף (שמות טו,ג). וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף – מדרש על הפסוק "ויעבֹר ה' על פניו ויקרא" וכו' (שמות לד,ו; בבלי ראש השנה יז,ב). בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבַמַּחֲזֶה – מילים נרדפות (מו"נ ב,מא). אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא – האם אתה מבין את מהות ה' עד תום.


ביאורים
הרמב"ם מבסס את הרחקת ההגשמה מהבורא, קודם כל בעזרת הפילוסופיה וההיגיון האנושי, ורק אח"כ על ידי הוכחות מהתנ"ך. מדוע? כי בתנ"ך עצמו ישנן סתירות. לפעמים ה' מתואר כנבדל, ולפעמים הוא מתואר כיצור בעל איברים ותכונות אנושיות. כדי לפתור את הסתירה הזו, צריך לומר שחלק מהתיאורים הם מדויקים, וחלק הם לא כפשוטם, אלא משל. כדי להכריע ביניהם, עלינו להשתמש בשכל. השכל האנושי מוביל למסקנה שה' נבדל, והתיאורים המתאימים הם הנכונים. זה מוביל אותנו למסקנה, שכל התיאורים שמייחסים לה' גשמיות הם משל בלבד, ואסור להבינם כפשוטם.
מדוע התורה השתמשה במשל? להמון נדמה שרק המציאות הגשמית היא ממשית, ואילו המציאות הרוחנית היא פחות 'ממשית', היות והיא מופשטת. הוא חושב שאם אפשר לראות ולמשש משהו סימן שהוא קיים, אבל עניינים מופשטים קיימים רק בשכל ולא באמת. אם התורה הייתה מדברת על ה' במונחים רוחניים, לא היה ברור לכולם שמציאות ה' היא עובדה מוצקה. כדי שכל בני האדם ידעו את ה', התורה נאלצת לדבר אליהם בשפה שהם מבינים, ולתאר את ה' כמו יצור אנושי. אבל חובה עלינו להבין, שמאחורי התיאורים האלו מסתתר נמשל, ולכל 'איבר' ואפילו ל'רגש' של ה' כביכול, ישנה משמעות פנימית ועמוקה.
לא רק שהתורה משתמשת בתיאורים גשמיים, אלא ה' בעצמו מתגלה לנביאים כמו בן אדם. במראה הנבואה, כמו בחלום, הנביאים רואים תמונות וציורים, וכך הם רואים דמות שכביכול מייצגת את ה' בנבואה. אולם הנביאים מתארים אותה דמות באופנים שונים, ונראה שכל אחד ראה משהו אחר. כיוון שאנו כבר יודעים שה' אחד, אי אפשר לומר שכל נביא קיבל נבואה מ'גורם רוחני' אחר. מוכרחים לומר שה' עצמו הוא לא אף אחד מאותם דמויות וציורים שראו הנביאים, אלא מופשט לחלוטין. הדמויות השונות הללו הן רק האמצעי שבעזרתו ה' מגלה את הנוכחות שלו בעולם - לנביאים. בשוני בין המקורות השונים, משתמש הרמב"ם כראיה לכך שתיאוריו הגשמיים של ה' בדברי התורה והנביאים הם משל בלבד.

הרחבות
שימוש במושגי הגשמה כלפי ה'
וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְהַכֹּל כִּנּוּיִין הֵן... וְהַכֹּל מָשָׁל. בדומה לרמב"ם, כתב גם רבנו סעדיה גאון (רס"ג): "וכל מה שאנו אומרים, אנו מקהלות המאמינים מתאריו דברים הדומים להגשמה, הרי הוא דרך משל וקירוב להבנה, ולא כפי הגשמת הבטוי שאנו אומרים בדומה לו בבני אדם" [אמונות ודעות ב, ח]. הרמב"ם מוסיף שהצורך בהגשמה אינו רק כדי שהדברים יובנו טוב יותר, אלא שלולא שימוש בהגשמה לא היינו מבינים כלל. הסיבה לכך היא שהתפיסה הפשוטה של רוב בני האדם מבוססת על מושגים גשמיים: "שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם, מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא" [מורה נבוכים א, כו].
הוכחה לכך שמושגי ההגשמה נאמרו על דרך משל, מביא רס"ג מכך שיש פסוקים המשתמשים בביטויים אנושיים כלפי הדומם כגון: "ותפתח הארץ את פיה" [במדבר טז, לב]. אם-כן, כמו שכלפי הדומם משתמשים בהאנשה על דרך דימוי ומשל, כך גם כלפי הקב"ה.
אחרי שהבנו שביטויי ההגשמה הם רק משל, יש להבין את משמעות הדימויים האלו: הרמב"ם מבאר, שאיברים כמו עין, פה, אוזן ויד, ותכונות הראייה והשמיעה יוחסו לקב"ה כדי לומר שהוא יודע מה מתרחש בעולם ופועל בו כרצונו " [מורה נבוכים א, מו].
לדוגמא: יד – מסמלת יכולת ופעולה. אם-כן, משמעות הפסוק "היד ה' תקצר" [במדבר יא, כג] היא וכי אין ביכולת ה' לפעול? [ע"פ אמונות ודעות ב, י]. עין – ייחוס העין לקב"ה - כוונתו השגחה. אם-כן משמעות הפסוק "ארץ אשר... תמיד עיני ה' אלהיך בה" [דברים יא, יב] היא שה' משגיח על ארץ ישראל [מורה נבוכים א, מד].

לעילוי נשמת דוד בן גוהר ורחמים טוטיאן ז"ל
נלב"ע למחרת יום הכיפורים - י"א תשרי תשע"ה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il