בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות שבועות
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
12 דק' קריאה 55 דק' צפיה
שבועות – מלכות שבמלכות

מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
חג השבועות נחגג אחרי שסופרים את היום הארבעים-ותשע לעומר, שהוא כנגד ספירת "מלכות שבמלכות". לומר לך שמלכות קשורה לתורה בקשר הדוק. קשר זה נמצא גם בדברי ההכנה שנאמרים לעם ישראל בהר סיני קודם מתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו). לומר לך שהמטרה של מתן תורה במעמד הר סיני היא ליצור ממלכה של קודש.
זאת הסיבה שבגללה אנו מדגישים את העובדה שלידתו ופטירתו של דוד המלך הייתה בשבועות. לידת דוד המלך היא יסוד כל השושלת של בית דוד, עד מלך המשיח שנקרא "משיח בן דוד". כל השושלת הזאת התחילה בחג השבועות.
בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ
מצווה התורה לכל מלך שיכתוב ספר התורה נוסף: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". את הספר הזה הוא נושא אתו כמו תפילין כל היום: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם".
בתורה הזאת תלויה מלכותו של המלך. "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". ענווה שמאפשרת לשלוט בלי נטיות לב ואינטרסים.
כך כותב הרמב"ם (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז ב), כי מלבד החובה שיש לכל יהודי לכתוב ספר תורה, מצווה המלך לכתוב עוד ספר תורה. "ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין הגדול". את הספר הראשון שהיה לו – מניחו בבית גנזיו. והספר שכתב או שנכתב לו אחר שמלך – יהיה עמו תמיד. "ואם יצא למלחמה – ספר תורה עמו. נכנס – והוא עמו. יושב בדין – והוא עמו. מיסב – והוא כנגדו שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".
הזמן היחידי שבו אין ספר תורה לפני המלך הוא בלילה, כשהוא ישן, או כשהוא מתרחץ: "יהיה עמו תמיד. לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד, וכשיכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו" (רמב"ם שם ורמב"ם מלכים ג א).
הצמדה רוחנית למלך
בהלכות מלכים (פרק ג ה) מסביר הרמב"ם שהליכת המלך עם ספר התורה היא לא רק טכנית, שהספר נמצא אתו. הליכת המלך עם התורה היא מהותית. אסור למלך להסיח את דעתו מספר התורה. כך כותב הרמב"ם שם: "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר 'אל למלכים שתו יין' אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".
וכן לא המלך עסוק בשאר תענוגות "על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר 'ולא יסור לבבו'. שלבו הוא לב כל קהל ישראל. לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו'".
לכן הגמרא (ברכות ג ע"ב) מספרת על דוד המלך שהיה עוסק בתורה במסירות נפש גדולה מאוד. "דְּאָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר". כן אומרת הגמרא (שבת ל ע"ב) על דוד המלך שהיה לומד תורה כל השבת כולה. כל זה מדיני לימוד תורה של מלך שחייב בלימוד יותר מכל אדם רגיל.

המבדיל בין קודש לקודש

איסור הכנה משבת לחג
במוצאי השבת הקרובה, כידוע, יחול חג השבועות. חשוב לזכור כי אין להכין בשבת לצורך החג אפילו בדברים שאין בהם חילול שבת, כגון חיתוך ירקות לסלט וכדומה. בוודאי שאסור להכין בשבת נרות לצורך הדלקתם בערב החג, שזה דבר שיש בו איסור מוקצה ולפעמים גם מלאכה אסורה בשבת. על כן נכון להכין כל מה שאפשר מערב שבת, ובוודאי את נרות החג. את ההכנות לחג אפשר לעשות רק בצאת השבת, אחרי צאת הכוכבים, ורק אחרי שאמרו: "ברוך המבדיל בן קודש לקודש" או שהתפללו ערבית ואמרו בתוכה "ותודיענו". אחר כך כמובן יש להדליק את נרות החג.
מאותה סיבה של איסור הכנה משבת לחג, אין להוציא בשבת אוכל מהמקפיא בכדי שיופשר לסעודת החג. אבל דבר ששייך גם לשבת וגם לחג מותר לעשותו, ועל כן מותר להוציא בשבת אוכל מהמקפיא כדי שאפשר יהיה לאכול ממנו גם בסעודה שלישית וגם בערב, וזה לא נחשב הכנה משבת ליום טוב (ועיין בא"ח נצבים ד' כה"ח תקג ס"ק א, תקי"ג ס"ק ה').
מותר לנקות את השולחן אחרי הסעודה השלישית, אף שהסעודה הבאה תהיה כבר בחג, שכן שולחן נקי הוא כבוד שבת. כן הדין בכלים שאכלו בהם בשבת והם מפריעים למנוחת הנפש של בני הבית. אבל אסור להניח צלחות על השולחן לצורך ארוחת ליל החג שיחול במוצאי השבת, שזה בוודאי לא צורך שבת (עיין כה"ח תמ"ד ס"ק מ"ה). וצריך בזה תשומת לב שלא להערים בעניין זה.
הכנה בדיבור
הכנה משבת לחג היא לא רק במעשה, אלא גם בדיבור. על כן אין לומר שאנחנו ישנים בשבת על מנת שיהיה לנו כוח ללמוד תורה בליל שבועות, כי יש בזה הכנה משבת לחג. למדנו שגם דיבור יכול להיות הכנה משבת לחול (שו"ע תטז) "מפני שאסור לעשות שום הכנה מי"ט לשבת או משבת לי"ט אפילו בדיבור". וכן כתב במשנה ברורה (סי' ר"צ ס"ק ד). ואולם מותר ללמוד בשבת הלכות שבועות או דברי תורה ששייכים לשבועות, כיוון שבזה שבלימוד זה יש קיום מצוות לימוד תורה, והיא מצווה ששייכת גם בשבת.
כן מותר לאדם לישון יותר מהרגלו, לאסוף כוח על מנת להיות ער כל הלילה, כל עוד הוא לא אומר שזה לצורך שבועות. כיוון שהשינה עצמה מותרת ויש בה צורך גם בשבת, ולא ניכר שהיא לצורך החג.
הכנה מסעודה שלישית לתפילה
יש בתי-כנסת שעושים בהם סעודה שלישית בכל שבת, וגם בשבת זו, ומשאירים את השולחן כפי שהוא עד אחרי ערבית, כי חוששים שמא בסידור השולחן יש הכנה משבת לחול. וטעות היא, כי ניקוי השולחן הוא לא לצורך החול אלא לצורך כבוד השבת וכבוד בית הכנסת שמתפללים בו עכשיו, והוא גם מועיל לצורך מוצאי שבת.
המבדיל בין סידור לסידור
יש מי שאומר שבליל שבועות אסור להתפלל ערבית מתוך המחזור, מכיוון שהאדם קורא באור אבל עדיין לא בירך ברכת "מאורי האש". ולפי זה בכל מוצאי שבת אסור לקרוא קודם ההבדלה. אלא שבמוצאי שבת רגילה אדם בקי בעל-פה בתפילת עמידה ואומר "אתה חוננתנו", אבל במוצאי שבת שהוא גם חג אדם רגיל לא זוכר את כל התפילה בעל-פה ונזקק לסידור.
וכתב "כף החיים" בשם החיד"א, כי המנהג להתפלל מתוך הסידור אף שלא בירכו "מאורי האש" (ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה אות א', משנה ברורה אות א'). לפי שאין זה הנאה גמורה דקצת שגורה בפיו. והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יורה לאחרים להחמיר.
הדלקה בזמנה
חשוב שהאישה תדליק נרות בזמן, לא תקדים ולא תאחר. לא תקדים – אלא תדליק רק אחרי זמן צאת השבת, כפי שמופיע בלוח. ואם לא התפללה ערבית ולא אמרה "ותודיענו", עליה לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", בלי שם ומלכות. לא תאחר – אלא תדליק נרות של יו"ט לפני שהבעל מגיע מבית הכנסת, כדי שבבואו אל הבית יהיו הנרות דולקים.
האישה מברכת בהדלקה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב", ותברך לפני ההדלקה (בשונה מהדלקת ערב שבת, שמברכים אחרי ההדלקה). אחר כך תברך גם "שהחיינו" על שמחתה ביום חג השבועות, למרות שבעלה יברך "שהחיינו" בקידוש, שכן היא מקבלת את החג בהדלקה.
שִכחה מבטלת ברכה
אם התעכבה מלהדליק נרות, ובינתיים חזר בעלה מבית הכנסת, אע"פ שכבר עשתה מלאכות ועדיין לא אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ותדליק נרות. אם לא הספיקה להדליק נרות והבעל כבר קידש ובירך "שהחיינו", תדליק את הנרות בלי ברכת "שהחיינו" ותברך רק "להדליק נר של יום טוב". אם לא הדליקה ובינתיים סיימו לאכול, תדליק בלי ברכת "להדליק נר של יום טוב".
העברה ולא בערה
יש לזכור שאין להבעיר אש במוצאי שבת, ואפילו לצורך הדלקת נרות שהם מצווה, אלא יש להעביר מאש שהיא כבר דלוקה. על כן חשוב לזכור להכין נר או אש דלוקה אחרת מערב שבת שממנו תוכל האישה להעביר אש לצורך הדלקת נרות ולצורך תבשילי החג. כמו כן, יש לזכור שלא לכבות את הגפרור או את הנר שבו העבירו אש מאש אחרת, כי כיבוי אש היא מלאכה האסורה ביום טוב.

וַתּוֹדִיעֵנוּ – מרגלית טובה
אם אין דעת, הבדלה מנין?
הלכה פשוטה היא שבמוצאי שבת רגילה אומרים "אתה חוננתנו" בברכת "אתה חונן". ברכת "אתה חוננתנו" נחשבת כהבדלה לעניין זה שלאחר אמירתה אפשר לעשות מלאכות שאסורות בשבת. ואולם במשנה ההלכה הזאת שנויה במחלוקת. תנא קמא סובר כמו שאנו נוהגים היום. לדעת רבי עקיבא צריך לומר "אתה חוננתנו" כברכה בפני עצמה. ואילו רבי אליעזר סובר שצריך לומר הבדלה בברכת "מודים", כיוון ש"אתה חוננתנו" היא למעשה חלק מההודאה לה' על הבינה שבאמצעותה אנו מבדילים בין קודש לחול (ברכות לג ע"א).
אַתָּה בְחַרְתָּנוּ להבדיל ב"מודים"
הגמרא מספרת כי רבי חייא בר אבין הלך אחרי רבי זירא, שהיה רכוב על חמורו, ושאל אותו: האם נכון שביום טוב שחל להיות אחר השבת כולם מודים שהלכה כמו רבי אליעזר, ואומרים הבדלה ב"מודים"? אישר רבי זירא שכך הלכה. ולמה ההלכה משתנה ביום טוב שחל במוצאי שבת? כיוון שנוסח "אתה חוננתנו" מותאם ל"אתה חונן" ולא ל"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". ובמוצאי שבת שהוא יום טוב לא אומרים "אתה חונן" אלא "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". על כן אנו נאלצים לומר את ההבדלה של התפילה בברכת "מודים" שהיא הכי קרובה לה בעניינה.
המרגלית של רב ושמואל
ממשיכה הגמרא ואומרת בשם רב יוסף, כי רב ושמואל תיקנו "מרגלית" בבבל לומר את ההבדלה בצורת "ותודיענו", ועל כן אפשר לומר אותה בברכת "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". ולמה התקנה של "ותודיענו" היא מרגלית? כיוון שהיא משתלבת בהודאה של "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". שברכת "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ" עוסקת במעלתם של ישראל: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ. וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת. וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ". וגם ברכת "ותודיענו" היא הודאה על מעלתם של ישראל. וזו המרגלית.
הודאה על מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה
נוסח "ותודיענו" הוא הודאה: "וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשֹוֹת בָּהֶם חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת, חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָֹשֹוֹן וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה, וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ".
לכן מיד אחר כך אנחנו ממשיכים בלשון הודאה, ואומרים: "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן" וכו'.
שבע הבדלות של חיבה
מרן הרב אליהו זצ"ל היה מזכיר את דברי התוספות (פסחים קד ע"א) שאומר בשם ר"ת כי "משום חיבת היום האריכו כדי לומר פעם אחת מעין ז' הבדלות, בין קודש לחול - אחד, בין אור לחשך - ב', בין ישראל לעמים - ג', בין יום השביעי לששת ימי המעשה - ד', בין קדושת שבת לקדושת יו"ט וחול המועד – ה'. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ.
במשפט האחרון יש שתי הבדלות "וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ". הבדלה אחת היא בין כהנים ללוויים, והבדלה נוספת בין לוויים לישראלים. הרי ז' הבדלות. הרב היה מזכיר, כי יש מקומות שכתוב בהם: "וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ וְהִבְדַּלְתָּ". וצריך להיות "וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ".
שכחה בלי שם ומלכות
אם שכח "ותודיענו" והמשיך לומר "ותיתן לנו" וכו' - לדעת "מטה אפרים" (תקצט ס"ז) לא חוזר, ולא משנה מתי נזכר, כיוון שהזכיר שם ה' במילים: "ותיתן לנו ה' אלוקינו". אמנם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר שכל עוד לא אמר את שם ה' של הברכה "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" – יפסיק במקום שנזכר ויחזור לומר "ותודיענו" וימשיך "ותיתן לנו". אמנם אם כבר אמר בָּרוּךְ אַתָּה ה' – לא חוזר. ולא אומר אותו אחר הברכה, לפני שמתחיל הברכה שאחריה.
אם שכח לומר "ותודיענו" – אחר גמר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" בלי שם ומלכות. וכל עוד לא אמר – אינו יכול לעשות שום מלאכה, אף מה שמותר לעשות ביום טוב. וזה נכון גם לאיש וגם לאישה. וכאמור לעיל, אם לא התפללה ערבית או לא אמרה "ותודיענו" לא תעשה מלאכה, גם לא של סידור השולחן לקראת החג, אלא תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" בלי שם ומלכות ורק אז תוכל לעשות מלאכה (ועיין כה"ח סי' תקצ"ט ס"ק ב').

יקנה"ז

גם קידוש גם הבדלה
הקידוש במוצאי שבת של ליל שבועות הוא גם קידוש וגם הבדלה, ואע"פ שבדרך כלל נשים לא שותות מיין ההבדלה, מהיין הזה הן שותות כי הוא גם קידוש. כמו כן אנו מוסיפים מים ליין הקידוש למרות שבהבדלה רגילה לא מוסיפים מים, שכן אנחנו רוצים להדגיש את הקודש. לכן חותמים בברכה "המבדיל בין קודש לקודש", ואם אמר "המבדיל בין קודש לחול" – יצא בדיעבד.
בורא מאורי האש
אחר ברכת הקידוש מברכים "בורא מאורי האש" ומסתכלים על הנרות שהדליקה האישה. לדעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, מברכים "בורא מאורי האש" על נר קלוע בפני עצמו. אבל לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל מברכים "בורא מאורי האש" על נרות החג, וזה לא נקרא שעושים מצוות חבילות חבילות. כי הקידוש וההבדלה הם כאן ביחד (ועיין מש"ב סי' רצ"ח ס"ק ו' משם הגר"א שצריך נר מיוחד).
אין צורך להביא את הנרות אל המקדש בברכה זו, אלא יסתכל עליהם במקום שהם נמצאים ויברך עליהם. ויש שלוקחים נר קטן כדי לצרפו לאחד הנרות שיהיה נר אבוקה, ויש לוקחים גפרור ומקרבים אותו לאחד הנרות, אבל כל זה רק חומרא בלבד, כי דין אבוקה הוא היכא שאפשר וכאן יכול לברך על נר אחד בלבד (ועיין בתול"ש ס' ק"א אם האדם צריך להתקרב לנר או יקרב את הנר אליו). אם שכח לברך ברכת "מאורי האש" בקידוש, יכול לברכה עד עמוד השחר.

מהותו הכפולה של חג השבועות
הרב מנחם מקובר, ראש מכון המקדש

מצוות היום – שתי הלחם
חג השבועות הוא חג מיוחד. יש שואלים למה אין בו מצוות פרטיות המיוחדות לו בלבד, כמו ליתר הרגלים שלכל אחד מהם מצוות פרטיות משלו. ובאמת אנחנו שואלים שאלה זו בגלל שאיננו שמים לב לכך שיש בו מצווה המיוחדת לשבועות, והיא קרבן שתי הלחם שהייתה במקדש.
קרבן מיוחד
מנחת שתי הלחם היא מנחה מן החיטים החדשות, והיא קרבן מיוחד כיוון שהיא עשויה חמץ, שלא כמו יתר המנחות העשויות מצה 1 .
דבר מיוחד נוסף בקרבן זה והוא שני כבשי עצרת. שני הכבשים הללו הם קרבן שלמים. והם קרבן ציבור. ואלו הם שלמים היחידים בתורה שהם קרבן ציבור, שכן כל קרבן שלמים אחר הוא קרבן יחיד.
אופן תנופתם של החלות אף הוא מיוחד: מניפים את שני הכבשים בעודם חיים, זאת בשונה מיתר קרבנות השלמים אותם מניפים רק לאחר שחיטתם 2 . תנופה שנייה היא של שתי הלחם ושני כבשי העצרת, לאחר השחיטה. בעוד שמנחות אחרות מונפות לבדן ללא כל קרבן מן החי הנלווה אליהן 3 .
גילוי כפול בשתי הלחם
כך מבאר בעל ה"שפת אמת" את שתי הלחם 4 : "וזה שתי הלחם שמניפין ... כי יש לחם משמים, והוא התעוררות מחסד ה', ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מכל מקום חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נקרא שבועות".
החידוש של החג הזה הוא ללמד כי גם מעשה שמים, כמו מן, וגם מעשה אדם, כמו הביכורים שצומחים בשדהו של אדם אחרי עבודתו – שניהם צריכים תנופה לה'.
גילוי כפול בחג השבועות
גם בתורה יש גילוי כפול שנתגלה ביום הזה. בחינה אחת היא התעוררות מן השמים הקיימת ביום זה, בחינת התורה שניתנה מן השמים. בחינה שנייה היא התעוררות התחתונים, מכוחה הם מתחברים אל השראת השכינה. הדבר נרמז בשמו של החג, שבועות, בו קיימת שבועה כפולה הן של העליונים והן של התחתונים.
תיקון החיטה – תיקון עץ הדעת
תיקון שתי הלחם הוא תיקון חטא עץ הדעת, שלפי הדעה המרכזית בדברי חז"ל חיטה היה. אנו מניפים את הלחמים, שזהו מאכל האדם אליו הגענו בעקבות עבודתנו החל מהקרבת העומר בפסח (שהוא מאכל בהמה).
יחד עם הלחמים מקריבים את הכבשים, שהם קרבן ציבור ייחודי בעל שלמות מיוחדת, המרמז על מדרגת התיקון אליה הגענו ביום זה. כפי שהדגשנו לעיל, ללא שתי הלחם הנקראים "מנחה חדשה", שזו ההתחדשות אותה משיגים מדי שנה.
לכבשים אין משמעות. הנפתם המשותפת של הלחמים והכבשים מרמזת על תיקון חטא עץ הדעת הבא מכוח עבודתנו, ומתוך כך התעלות להשגת שורש עץ החיים, שזו בחינת גילוי התורה. אם כן, שתי הלחם עניינם העבודה מלמטה, והכבשים מרמזים על ההשפעה האלוקית העליונה שמופיעה כנגד עבודתם של ישראל. זהו ריח ניחוח מיוחד הקיים בחג השבועות, ורק בו.

סיפורים

החזיק את התורה בידיו
הגמרא במסכת מגילה (כא ע"א) אומרת: "תָּנוּ רַבָּנָן, מִימוֹת מֹשֶׁה עַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְעֻמָּד. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, יָרַד חֹלִי לָעוֹלָם, וְהָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְיֻשָּׁב. וְהַיְּנוּ דִתְנָן, מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּטַל כְּבוֹד תּוֹרָה".
ואע"פ שהיום לא לומדים תורה בעמידה, היה מהדר הבבא סאלי לנהוג כבוד בלימוד התורה ומעולם לא הסכים להניח את הספר על שולחן או על סטנדר. תמיד החזיק את ספר הקודש שלמד בו בידיו.
אחד מנכדיו של הבבא סאלי למד בישיבה בארץ ישראל, והתרגל להשתמש בסטנדר כדרך שנהוג בישיבות. כשחזר מהישיבה חשב שסבו לא מכיר את ההמצאה של הסטנדר והציע לסבא להשתמש בסטנדר בעת הלימוד. הרים הבבא סאלי את שתי ידיו ואמר לנכדו: הנה הסטנדר שלי.
חוזר על לימודו
הבבא סאלי היה לומד תורה בכל רגע שלא היו אצלו אנשים. הוא היה מסיים את הזוהר כל שבוע. לרוב האנשים זה נראה מהר מאוד. אבל לגודל בקיאותו הוא היה מספיק ללמוד מהרה, למרות כל מאות ואלפי האנשים שהיו מגיעים אליו כל שבוע.
ואיך היה מספיק ללמוד כל כך הרבה? מספר הרב לוגסי מבת-ים, שהיה בן בית אצל הבבא סאלי, כי הוא היה לומד בין אדם לאדם. ספר הזוהר היה תמיד פתוח אצלו, וכשהיו אנשים נכנסים הוא היה מחביא את הספר מתחת למפה.
לפעמים היו נכנסים אליו ומספרים לו את צרותיהם והוא היה כואב את כאבם ונעצב. אז היה השמש עוצר את כניסת האנשים, והבבא סאלי היה לומד זוהר זמן רב יותר. כעבור כמה דקות הוא היה מתחיל להאיר פנים ואומר: עכשיו רבי שמעון שימח אותי הרבה. וממשיך לקבל אנשים.
(מתוך הספר "אוהבם של ישראל" שיצא בקרוב על הבבא סאלי זיע"א. המעוניינים להיות שותפים בהוצאת הספר יכולים לעשות זאת דרך אתר "רבני קהילות").

מובאות
הכנה משבת לחג היא לא רק במעשה, אלא גם בדיבור. על כן אין לומר שאנחנו ישנים בשבת על מנת שיהיה לנו כוח ללמוד תורה בליל שבועות

בשבועות יש גילוי כפול. בחינה אחת היא התעוררות מן השמים הקיימת ביום זה, בחינת התורה שניתנה מן השמים. בחינה שנייה היא התעוררות התחתונים, מכוחה הם מתחברים אל השראת השכינה.

תשובה כהלכה

רפורמי כשר . מה דינו של רפורמי? האם הוא נחשב יהודי מומר?
יהודי כשר.

מילת הנשמה . מה העניין שיש בזה שאדם נולד לעיתים כבר נימול?
זה מראה על נשמה מזוככת.


יש לך כנפי פשמינה . האם פשמינה על הצוואר חייבת בציצית?
אם יש לה ארבע כנפות אז כן.

זהירות ממורים . האם מותר לעשות מדיטציה?
מותר. אבל להיזהר ממורים למדיטציה שקשורים לטומאה.





^ 1.בקרבן תודה מביאים עשר חלות חמץ עם שלושים חלות מצה, אולם לחלות אילו אין גדר של מנחה.
^ 2.מניפים חזה, שוק ואמורים וזאת רק בקרבנות מסוג שלמים.
^ 3.יש לציין כי המנחות המונפות הן מנחת העומר, סוטה ושתי הלחם. המשותף להן הוא שכולן מתירות משהו: עומר ושתי הלחם – את החדש, סוטה – מתירה אישה לבעלה. יש לעמוד על העניין המיוחד המתגלה בשבועות.

^ 4.שבועות שנת תרל"א.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il