טובה הארץ מאד מאד

מדורים
מגד ירחים

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

בשנת תרע"ז (1907) שהה הראי"ה קוק זצ"ל באנגליה. הוא יצא כידוע מיפו מקום כהונתו לאירופה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולא הצליח לחזור לארץ ישראל עד סיום המלחמה.
באותה שנה חלה הרב, והרופאים הורו לו לצאת להבראה למקום המרפא הארוגייט. המקום היה יפה ביותר. הנוף סביב העיר היה נפלא, ופלגי מים זרמו שם בשטף. המקום טבל בירק, וגני פרחים ושושנים מילאו את כל הסביבה. הרופאים הורו לו לטייל מספר שעות בכל יום, אולם ההוראה לא מולאה כראוי.
מזכירו הנאמן הצליח בכל זאת להוציא אותו מידי פעם לטיול והם שוטטו בסביבה. וכאשר הפנה המזכיר את תשומת לב הראי"ה לנוף הנפלא שנשקף לעיניהם, אמר לו הרב: "הלא לא ברחובות אנחנו. על מראה הנוף שלה הקדוש והחביב, הייתי מתענג. אבל מה לי ולאדמת נכר, שמרחפת עליה רוח זרה לנו".
העיר רחובות, התפתחה ופרחה באותן שנים, ואליה היה הרב קוק נוסע לפני המלחמה כדי לנוח מעמל עבודת הרבנות. אל העיר הזו התגעגע הרב, ואת נופה הוא ביכר על הנוף הנפלא של עיירת הקיט האנגלית.
אין ספק הארוגייט היתה יפה, מראות הנוף שבעולם אף הם מרשימים ומיוחדים ואף על פי כן יש בה בארצנו דבר מה מהותי, שאינו קיים בשום מקום אחר בתבל.
אנו נמצאים עתה בעיצומם של ימי הקיץ שאינם רק ימי חופשה וקיט, הם גם הימים בהם מתאבלים אנו על חורבן המקדש, אבילות המתחילה בי"ז בתמוז בו הובקעה חומת ירושלים ומסתיימת בחורבן המקדש בט’ באב. בימים אלה יש לתקן את חטא המרגלים שלא חפצו לעלות לארץ ישראל.
חורבן המקדש נבע מהניתוק בין עם ישראל לארצו. ידועה הגמ’ במסכת תענית (דף כט עמוד א): "וכתיב (במדבר י"ד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות". וכך מצאנו במדרש במדבר רבה (פט"ז ד"ה ותשא כל): "ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שכה"א (תהלים קו) 'וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות' ".
ויש מקום לשאול וכי על בכי מיותר, טפשי ואף זדוני ככל שיהיה, יש מקום לעונש כה חמור שקבע את גורלו הקשה של עם ישראל למאות ואלפי שנים?
המהר"ל בספרו נצח ישראל (פ"ח) מפרש זאת. הוא עומד שם על ההבדל בין היחס ליציאת מצרים שמהווה עד היום מאורע מכונן ובסיס למצוות שהן "זכר ליציאת מצרים", לבין היחס לארץ ישראל ממנה התנתקנו בגלויות השונות.
וכך אומר שם המהר"ל: "כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ... כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ... ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד". ובהמשך מוסיף המהר"ל: "ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל".
אותה בכיה של חינם מבטאת את הניתוק המהותי מארץ ישראל. אותו חטא "קטן" גרם לכך שעמנו לא הצליח לבנות בארץ ישראל בנין של קבע לדורות עולם. הבכי הלא מוצדק גילה אם כן את הפגם השורשי שהביא לתוצאות הקשות כל כך.
מפעל ההתישבות בארץ ישראל ובנינה של מדינת ישראל מבטא ללא כל ספק את חידוש הקשר של עם ישראל לארצו, וכפי שכבר כתב ר’ יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו סי’ סו): "ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה". קשר בסיסי זה קיים, אך הוא זקוק לחיזוק.
וכך אומר הרב זצ"ל בספרו ‘אורות’ (אורות ישראל פ"ו ה): "אמנם באחרית הימים כשיתעוררו ישראל לאהבת א"י, ותהיה תשוקת האומה גדולה אליה, יהיה נקל לקדש את הרוח, מפני שרעיון הקדושה קשור הרבה בא"י, כמו שעצם הקדושה בפועל נעוצה בה".
ארצנו הקדושה אליה הגענו לאחר שנות גלות כה רבות, מבקשת את תיקונה השלם. אנו כולנו צריכים לחזק יותר ויותר את הקשר לארץ, ולהתחבר אליה הן במעשי המצוות שלנו, והן באהבה ובקשר לנופיה ולמראותיה. את אהבת הארץ צריכים אנו לפתח. הטיול השיטוט והנופש בפינות החמד המצויות בארץ ישראל יעמיק גם את הקשר הרוחני לארצנו.
היו מגדולי ישראל כמו הרב זצ"ל שביטאו את הקושי לסבול את אוויר חוץ לארץ. צריכים להגיע כנראה לדרגה רוחנית מיוחדת כדי לחוש בסלידה מאוויר ארץ העמים. אולם דומה שגם פשוטי עם מסוגלים לחוש בחוסר נעימות ובהפרעה מסוימת בהיותם בנכר.
יהי רצון שנזכה לראות בהעמקת זיקת עם ישראל כולו לארצנו, ושנזכה כולנו לקיים את דברי המשורר בתהלים (קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". מי יתן ויתקיימו בקרוב דברי ר’ יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".

מגד ירחים