בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
8 דק' קריאה
חז"ל מחשיבים את יעקב אבינו ע"ה כבחיר האבות, שהשלים את עצמו יותר משאר האבות, עד שהגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא, כך אומרת הגמ' (בבא מציעא דף פד עמוד א) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון), והיופי מסמל ניקיון מחטא.

המיוחד ביעקב שמראה את השלמות שבו, היא העובדה שזכה להעמיד מבניו את עם ישראל, ושנים עשר בני היו שבטי י-ה, שמאברהם יצא פסולת, הלא הוא ישמעאל ובני קטורה, מיצחק יצא פסולת, הלא הוא עשו, וזה מראה שעדין לא השלימו בקרבם את מדרגת ישראל, רק יעקב אבינו הייתה מיטתו שלימה, שכל בניו נכללו בתוך עם ישראל. וזה מראה שיעקב השלים את דמות ישראל ששורשה בדמות האדם שבכסא הכבוד, וכך אנו מוצאים שחז"ל אמרו, שדמות דיוקנו של יעקב חקוקה על כסא הכבוד של מעלה, בדמות אדם שבה (ד' החיות אדם אריה נשר שור). וכך מפרשים במדרש את חלום יעקב, שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם, וז"ל (בר"ר פרשה סח):
"עולים ויורדים ביעקב מעלים בו מורידים בו ... את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלן עולים ורואין איקונין שלו יורדין ורואים אתו ישן".

ראיתי מפרשים "אכן יש אלוקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי", "אכן" - ראשי תיבות: אריה, כרוב (שמוזכר בספר יחזקאל במקום שור), נשר, ועל זה אומר יעקב "ואנכי" כלומר שדמותו היא דמות האדם שעל הכסא ומשלימה לד' החיות, ואת המעלה הזאת, אומר יעקב, "לא ידעתי"!

עוד מצאנו שהקב"ה יחד שמו במיוחד על יעקב, וקרא לו בשמו,
"אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? - שנאמר בראשית ל"ג ויקרא לו אל אלוקי ישראל".

ויתרה מזאת אמרו חז"ל, שאברהם אבינו ע"ה ניצל מכבשן האש בזכות יעקב, וז"ל (בר"ר פרשה סג):
"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: אברהם לא נוצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו, משל לאחד שהיה לו דין לפני שלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף וצפה אותו השילטון באיסטרולוגיאה שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נישאת למלך, אמר כדיי הוא להינצל בזכות בתו, כן אמר הקב"ה כדיי הוא אברהם להנצל בזכותו שליעקב הה"ד לכן כה אמר י"י אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב) יעקב פדה את אברהם".

מה היא מעלתו המיוחדת של יעקב?
מובא בגמ' (פסחים דף פח עמוד א):
"ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב ישעיהו ב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב וגו', אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר בראשית כב אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר בראשית כד ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר בראשית כח ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

"אברהם קראו הר" - הוא הגיע לשיא מעלתו בעקדת יצחק בהר המוריה, ואז נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה וגו'". מעשה ארואי זה דומה להר גבוה משום שהוא מרומם מכל המציאות הטבעית, וכן דמו חז"ל את ההתגברות על היצר כמעשה קשה, כמו לעלות על הר גבוה, "צדיקים נדמה להם כהר" (סוכה נא עמוד א). נאמר "אחד היה אברהם" יחיד ומיוחד בדורו, ונקרא "אברהם העברי" מפני שכל העולם היה מעבר אחד והוא מעבר אחר באמונתו בבורא עולם, וגם זה מזכיר אדם העומד על הר גבוה, ומבשר את בשורת האמונה לעולם.

"יצחק קראו שדה" - מעט מאד ידוע לנו על מעשיו של יצחק, לא מסופר עליו כמו שמסופר על אביו, שהיה מכניס אורחים, לוחם מלחמות, מתפלל על קיום העולם אפילו הם רשעים. אלא שחפר בארות, וזרע את השדה והוציא מאה שערים, שזהו אומד למעשרות, וברמז נאמר שהתפלל "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואמרו חז"ל "אין שיחה אלא תפילה", שיצא להתפלל "בשדה", ומדברי חז"ל משמע שהתפלל בהר המוריה, זה שקראו אברהם הר, קראו יצחק שדה. עד כדי כך העלימה התורה את מעשיו, שהאבן עזרא רצה לומר שאף יצא לעקדה בעל כורחו, ואור החיים הק' אומר שלכן התורה הדגישה "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", לומר שגם יצחק צדיק כאברהם. ולפי זה נראה, שיצחק הצטיין בקיום חיי המעשה השדה, "מאמין בחי העולמים וזורע". ולכן אהב את עשו שהיה "איש שדה", והעריך את כשרונות המעשה שלו, (כשמו עשו - עשוי). וזה מתאים ליצחק שמידתו "גבורה" שענינה התגברות על היצר בכל הקשור לחיי המעשה.

לפי זה יובן מדוע דוקא יצחק עתיד ללמד זכות על ישראל, כפי שמובא בגמ' הבאה (שבת דף פט עמוד ב):
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב ישעיהו סג כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם שמות ד בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים ישעיהו סג אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

יצחק עושה חשבון עם רבונו של עולם, עד כמה מועטים הם חיי האדם, ועד כמה הוא קשה לדרוש מבני אדם שעסוקים בחיי מעשה, ויש לדרוש זאת מבני עליה והם מועלים, כמותו שמסר נפשו על קדוש השם. וזה מתאים ליצחק, שהוא עצמו עסק בדרך ארץ, והבין את הקושי של העוסקים בחיי המעשה.

"יעקב קראו בית" - יעקב אבינו הפנים את מידות אבותיו בתוך ביתו פנימה, את מידת החסד לאברהם, ואת מידת הגבורה של יצחק, ומידתו היא "תפארת" שמאחדת את שתי המידות הנ"ל. יעקב הוא הבריח התיכון המבריח מקצה לקצה, ולכן מידתו נקראת גם "אמת", בגלל האיזון האמיתי שבא, זו הסיבה שמהאבות יצא פסולת, מאברהם יצא גם ישמעאל שנדחה מביתו, ומיצחק יצא עשו שנדחה מביתו, ורק יעקב מיטתו שלימה שלא היה פסול בזרעו.

אנו מוצאים שזו הייתה תפילתו של יעקב, שלא תצא פסולת מזרעו, כפי שנאמר "והיה ה' לי לאלוקים", ופרש"י "בראשית פרק כח פסוק כא):
"והיה ה' לי לאלוקים - שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (פסוק טו) אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (שם יז ז) להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך".

ואחרי זה "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים", משום שיבנה בית שלם של בנים שכולם מאוחדים באמונתם, ממילא יהיה מסוגל לבנות בית אלוקים.

החשש הזה היה בגלל שיעקב יחד בביתו כוחות שונים, ע"י שתי נשיו רחל ולאה, שהיו בעלי מידות שונות "קורות מפולשות", כביכול מקבילות זו לזו, וגם "העולם" היה אומר על רחל ולאה "גדולה לגדול (לעשו), וקטנה לקטן", וכשקבל יעקב את ברכות עשו, זכה גם בלאה. ואעפ"כ הצליח יעקב לאחד בביתו את שתי הכוחות האלו.

וכך פרשו חז"ל את הסמליות של אבני המקום, (בר"ר פרשה סח):
"ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אמר: שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים אמר, אברהם יחד הקב"ה שמו עליו, יצחק יחד הקב"ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי, וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, רבנן אמרי: מיעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת".

לפי כל אחד מן הפרושים משאלת לבו של יעקב הייתה לאחד את הכוחות שבביתו, לפי הפירוש הראשון, לחבר את י"ב שבטי י-ה, לפירוש השני, לחבר את המידות של שלושת האבות, את החסד לאברהם עם הגבורה ליצחק, ליצר את מידת התפארת ליעקב. ולפי הפירוש האחרון, לחבר את מידות שתי נשיו.

וכך אנו מוצאים בסוף ימיו של יעקב, שהוא בודק את בניו את הם שלמים באמונתם, וז"ל (בר"ר פרשה צח):
"אלעזר בן אחוי אמר: מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה א"ל (דברים ו) שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלוקינו ה' אחד אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נוהג בנו ה' אלוקינו ה' אחד".

וצריך להבין, מדוע חשד בבניו שהם חולקים ח"ו על הקב"ה? אלא נראה להסביר, שרצה לבדוק אם עדין יש ביניהם מחלוקת, שאם הם חלוקים ביניהם, ואינם יכולים להתגבש לעם אחד, בכל כורחך שהם גם חלוקים על הקב"ה. מפני שהקב"ה הוא הסיבה לאחד את חלקי האומה, שאב אחד לכולנו, ובאחדותם מתגלה שיש בורא עולם אחד "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

לפי זה מובן אמרם ז"ל (סנהדרין דף יט עמוד ב):
"לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים. והיינו דכתיב ישעיהו כ"ט לא עתה יבוש יעקב וגו' לא עתה יבוש יעקב - מאביו, ולא עתה פניו יחורו. - מאבי אביו".

לכאורה אברהם עשה מעשה נשגב של מסירות נפש, כשנפל לכבשן האש על אמונתו, ואעפ"כ צער גידול בנים שהיה לו בזה שיחד את בניו מי"ב שבטים לאמונה בא-ל אחד היא מעשה גדול יותר שרק לשם כך היה כדאי אברהם להינצל.

נראה לפי זה לבאר את המדרש הבא, על פי מידות האבות: (בר"ר פרשה ח)
"א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח".

חסד אומר יברא -בזכות אברהם, צדק אומר יברא - בזכות יצחק, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים - ובגלל זה יעקב אבינו מסתגר בתוך אהלו "איש תם יושב אהלים" ועוסק בתורה, וכשבקשה אותו אמו לצאת מן האהל ולקבל את ברכת עשו "מטל השמים ומשמני הארץ" לא רצה ללכת עד שאמו הכריחה אותו באומרה לו שכך קבלה בנבואה, "וילך וייקח ויבא לאמו, אנוס וכפוף ובוכה" (בראשית רבה (וילנא) פרשה סה), אולם הקב"ה חשבה לטובה שיקבל ברכות עוה"ז, וזה דומה כאילו "נטל אמת והשליכו לארץ", ויעקב קבל את הברכות הגשמיות והכניס בהן את מידת האמת שלו, ועל זה נאמר "אמת מארץ תצמח".

וזה הפירוש שיעקב קראו למקדש בית, שהצליח לבסס את ביתו משפחתו שמכולם יצא בית ישראל, וזה מעשה חינוכי יום יומי שחשוב לפני הקב"ה יותר מעקדת יצחק, שהיה מסירות נפש חד פעמית. וכן יעקב מאחד את המידות הקיצוניות: חסד וגבורה והן אצלו במידת התפארת, תורה ודרך ארץ, ולכן דרכו מבוססת יותר ונקראת בית, שיש לו מחיצות ומחבר את כל מה שבתוכו לאחד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il