בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רחל אמנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
5 דק' קריאה
פרשת ויצא מתארת הליכותיו של יעקב אבינו בגלות עד שובו ארצה, ולפי הכלל שאמרו חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", יש ללמוד מכאן הוראה כיצד אנו נצא מן הגלות לשוב ארצה. מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה ע,י):
"ויאמר להם יעקב אחי וגו', ר' יוסי בר חנינא פתר קריא בגלות ויאמר להם יעקב וגו', מחרן אנחנו, מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור, הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג, ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום, באיזו זכות, והנה רחל בתו באה עם הצאן, הה"ד (ירמיה לא) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקוה לאחריתך וגו'".

רצונם לומר, הגלות היא בריחה מפני ה', לחו"ל שאין השכינה שורה שם כמו בארץ ישראל, למצב של הסתר פנים, (כיונה הנביא הבורח מלפני ה' ופרשו חז"ל שברח לחו"ל), וזה בגלל הנתק שנוצר בין הקב"ה וישראל, כביכול אין שלום ביניהם, ומה יחזיר את השלום? זכותה של רחל.

יש לציין שבמדרש (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה כד), מובא שירמיהו פנה אל האבות שיתפללו על בניהם, למשה רבינו ואהרן הכהן, שהנהיגו את ישראל, אולי תועיל תפילתם, אולם הקב"ה לא נענה להם, עד שבאה רחל אמנו ובקשה על בניה כי איננו, ולה נאמר " כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקוה לאחריתך וגו' ".

מדוע שמע הקב"ה דווקא לקול בכיתה של רחל, יותר מכל שבעת הרועים של האומה?
נאמר במדרש הנ"ל:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני מישיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב (שם ירמיהו ל"א) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם ירמיהו ל"א) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

לכאורה מה הרבותא במעשיה של רחל, שמסרה סימנים לאחותה, יותר ממעשי האבות שמסרו נפשם על קדושת השם? נראה שהקב"ה שמע לרחל בגלל שגמל לה מידה כנגד מידה, ולפי פשוטו, הואיל והיא לא קנאה באחותה, גם הוא ינהג בבניו לפנים משורת הדין, וכביכול לא יקנא להם, ובעומק יותר, הרי החורבן בא בגלל שנאת חנם, ורחל מכפרת על כך בזה שהראתה הקרבה אישית למען אחותה.

מסרה סימנים - סימן בעלמא או סימן שבמהות?
מה משמעות מסירת הסימנים, האם יש כאן עניין תכני של סיסמא מזהה, או שיש כאן עניין שבמהות? הפסוק אומר "ויהי בבקר והנה היא לאה", אומר "גור אריה" להמהר"ל מכאן שבערב היא הייתה רחל! וזה מפני שסימנים דאורייתא.

וצריך להבין את דבריו, מה לי אם "סימנים דאורייתא", אבל הרי הם נתגלו כסימנים מטעים, ואינם מבטלים את המציאות שהיא הייתה לאה? נראה לומר שרחל למדה את לאה מה שיעקב אוהב לראות בבת זוגו, את המידות הטובות שראה בה, שבגלל זה אמרו עליה שהיא בת זוגו של יעקב, "יפת תואר ויפת מראה", יופי של מעשים טובים, כשם שהיה יעקב יפה תואר וזיו איקונין שלו כשל אדם הראשון קודם החטא, יופי של צדיק, ובלילה לאה דברה בקולה של רחל, שהתאים ל"קול קול יעקב", ורק בבקר כשראה יעקב שרמתה אותו, ראה שהיא לא כרחל, כי רחל הצדקת לא הייתה מרמה אותו. וירא ה' כי שנואה לאה" אמרו חז"ל במדרש שעשתה כמעשה השנואים (עשו), "ויאהב את רחל מלאה" - היינו שאהב את רחל בגלל ענינה של לאה, שמסרה סימנים ללאה, וראה בכך יופי רוחני נדיר של הקרבה עצמית.

רחל ולאה שתי בחינות רוחניות
מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה ע,טו):
"וללבן שתי בנות, כב' קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה שבת, וקרבן בנה של זו דוחה שבת, מלחמת בנה של זו דוחה שבת, ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת, לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות, לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל, (אסתר ו) בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ושם הגדולה לאה, גדולה במתנותיה כהונה לעולם ומלכות לעולם, דכתיב (יואל ד) ויהודה לעולם תשב וגו', וכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד, ושם הקטנה רחל, קטנה במתנותיה יוסף לשעה, שאול לשעה, ושילה לשעה, (שם תהלים עח) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר".

עוד אמרו חז"ל על ההבחנה בין תכונותיהם של שתי האמהות: (בראשית רבה (וילנא) פרשה עא)
"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה, רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימין ישפה יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד, שאול (ש"א =שמואל א'= י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, על כן קראה שמו יהודה, בכל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלסין, ותעמוד מלדת, א"ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה בניה".

פלך שתיקה - הוא מידת הצדיק המתגבר על יצרו, כח של התאפקות, כפי שראינו בבניה של רחל.
פלך הודיה - הוא מידת התשובה, הנובעת ממידת השפלות, והכח לתקן את כל המעשים.

מתי נפקדה רחל?
נאמר בתורה "ותקנא רחל בלאה", וכי אפשר שקנאתה בה, לאחר שמסרה לה את הסימנים? אלא שקנאתה במעשיה הטובים, אמרה אילו לא הייתה צדקת לא הייתה יולדת בנים ליעקב (רש"י). "ויזכר אלהים את רחל", ופרש"י (בראשית פרק ל פסוק כב):
"זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט (קרובות דר"ה שחרית) האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה":

היינו כשרחל עמדה באותו מצב של לאה, שחשבה שהיא צדקת ממנה, ובגלל זה היא עלולה לפול בגורלו של עשו, אז היא הייתה כביכול "שנואה" כלאה, וזה הכשיר אותה לקבל את מידתה של לאה שתפסה פלך הודיה, שהקימה עולה של תשובה, וכך גם היא זכתה לפרי בטן. (ואפשר ללמוד מכאן, שאילולא במעשה של רחל שמסרה סימנים לאחותה לא הייתה זוכה לפרי בטן, וא"כ מה שנראה כאילו במסירת הסימנים היא מאבדת את חלקו של יעקב זה דווקא חזק וקשר אותה עמו להיות אחת מהאמהות!).

ומאידך לאה גם היא מתגלית כאן בפנים חדשות, עד עתה היא רודפת אחרי יעקב לזכות לבנים ממנו, ואינה מוותרת לאחותה במשכבו של צדיק, אולם כאן היא מתפללת שתלד בת את דינה כדי שגם אחותה תזכה לבן, והרי זה כמסירת הסימנים לאחותה!

נמצא שכאן הגיעו האמהות לשלמות האחדות ביניהם, כאשר כל אחת מהם מוסרת לאחותה את סימניה, היינו מידותיה הטובות. ובזכות אחדות זו שבאה במסירת הסימנים לאחותה נזכה להיגאל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il