בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • לזמן הזה - יום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
14 דק' קריאה
יום העצמאות עם הרב צבי יהודה
כמדומני שבפעם הראשונה שהייתי ביום העצמאות בישיבת "מרכז הרב" עם הרב צבי יהודה, זה היה בבניין הישן, כנראה בשנת תשי"ד. היו שם בין שלושים לארבעים איש ואולי בהמשך הערב התווספו עוד כמה אנשים, אבל לרב צבי יהודה זה לא היה משנה אם היו שם שלושים, עשרה או חמשה אנשים או גם אם הוא עצמו, הרב צבי יהודה, יהיה שם לבדו. השמחה, ההתרגשות שלו, הפנים הזורחות באור כזה, במובן מסוים הייתה לפנים שלו הארה כמו ביום הכיפורים. הייתה לו שמחה והארת פנים כזאת, כך שלא היה משנה אם מספר הנוכחים היה מעט או רב. וכנראה כשדיבר, דיבר לעוד אנשים מלבד אלה שהיו נוכחים, ואולי דיבר לא רק לאנשים. הדברים שלו חזרו מדי שנה בשנה, נאמרו ונקבעו ופעלו את פעולתם. בשנים הראשונות היו כאמור בישיבה עשרות מעטות ואחר כך התרבו ספסלי בית המדרש והישיבה גדלה ועברה לבניין בקריית משה.
אחרי המסיבה בישיבה היינו יוצאים לרקוד ברחובות העיר. זו הייתה פשרה שנעשתה עוד לפני שהגעתי לישיבה. בהתחלה הרב צבי יהודה רצה ביום העצמאות להיות רק ברחובות העיר יחד עם כל הציבור, אך התלמידים ביקשו: אולי נעשה מסיבה בישיבה ואחר כך נצא. אז הוא הסכים לפשרה. "חציו לד' וחציו לכם". כשיצאנו הוא הוביל אותנו ואמר: "הולכים לבית הנשיא". יצאנו מהישיבה ב-12.30 בלילה והרחובות היו עדיין מלאים ושוקקים, והרוקדים הצטרפו אלינו. מעשרות נהיינו מאות ואנחנו במרכז הרוקדים. הגענו לבית הנשיא והרב צבי יהודה ביקש למסור לנשיא שאנחנו נמצאים פה. זה היה בסביבות שתיים בלילה. אמרו לנו השומרים: "אנחנו לא יכולים, איך נעיר אותו עכשיו?". והרב צבי יהודה חוזר: "בבקשה למסור שאנחנו פה". השומרים אומרים: "אנחנו לא יכולים לדפוק על הדלת, התפקיד שלנו הוא לשמור בחוץ". הרב צבי יהודה לא ביקש מהשומר: "תמסור שהיינו פה", אלא רק: "אנחנו נמצאים פה". לא חשוב אם נלך מכאן, אנחנו פה.
בשנה הבאה התחלנו שוב לרקוד והרב אומר: "הולכים לבית הנשיא". אמרנו לרב: "אבל הנשיא ישן". זה לא היה משנה לו. יכול להיות שהרב צבי יהודה אפילו לא רצה שהנשיא יתעורר, כי ההליכה שלו לא הייתה לאישיות הפרטית, בשעתו זה היה בן צבי, אלא ההליכה שלו הייתה אל המוסד של הנשיאות, כשהנשיא ישן זה לא היה משנה לו כל כך, כי בהליכה שלו הוא רצה לבטא את היחס שלנו אל מוסד הנשיאות.
כך היה גם בשמחת תורה. היינו רוקדים אל בית הרב הראשי. פעם עברנו ליד בית כנסת ישורון, אמרו לנו: הרב הראשי נמצא בישורון, כנסו פנימה. אומר הרב צבי יהודה: לא, רוקדים לבית הרב הראשי. הרב ממשיך ואנחנו הולכים אתו. זה היה שכשהרב ניסים היה הרב הראשי, קראו לו מבית הכנסת הביתה כי רקדנו עד לבית שלו. ולמה הרב צבי יהודה נהג כך? כי אילו נכנסו לישורון לא היינו יודעים למי באנו. "ישורון" היה אז בית הכנסת המרכזי והיה שם ציבור מגוון ורחב. הרב רצה שידעו שאנחנו הולכים אל הרבנים הראשיים, וברור שאם אנחנו הולכים אל ביתם זאת אומרת שהלכנו אליהם. וזה לא היה משנה אם בסופו של דבר נפגוש אותו או לא נפגוש אותו, כי זה היה עניין ידוע שישיבת "מרכז הרב" מבטאת את היחס אל הרבנים הראשיים, ובשמחת תורה שזו שמחתה של תורה הולכים אל הרבנים נושאי התורה (ראה לנתיבות רבנו, עמ' 42).

אין הדבר תלוי אלא בנו
עסקתי בימים האחרונים בדבריו של הרב צבי יהודה, שבהם אנו פוגשים את המהות המיוחדת של הדרך שלנו. שאלו את הרב אנשים דתיים, אנשי אמונה:
האם מותר לנו, בתור יהודים דתיים, לתמוך בדרישה למדינה יהודית? ותהי תשובתי: לא מותר הוא לנו אלא מחויבים אנו בזה. לשאלתך: והלא אין לנו הבטחה שהמדינה תתנהג על פי התורה, עניתי: יש לנו הבטחה מוכנה (לנתיבות ישראל א, מאמר יא).
הרב צבי יהודה מבאר את הדברים. יש לנו הבטחה שהמדינה היהודית תהיה מדינה דתית, אנחנו לא צריכים לבקש ממישהו אחר את זה, לא מהגויים ולא מיהודים שלא מעוניינים בזה. ממי אנחנו צריכים לקבל את ההבטחה - מאתנו. אנחנו צריכים להחליט שהמדינה תנהג כמו שהיא צריכה לנהוג וכשאנחנו נחליט ככה זה יהיה, אין הדבר תלוי אלא בנו. מאתנו אנו צריכים לדרוש הבטחות, מעצמנו, לא מאחרים. היהדות הדתית, יהדות התורה, צריכה להבטיח לעצמה והיא צריכה להיות בטוחה בזה שהיא תפעל ותקום ותיצור, ושהמדינה שתקום תהיה מדינה של תורה שתפקידה לפעול לקרוב הרחוקים. אנחנו בטוחים בזה, עונה הרב, מפני שאנחנו נפעל לכך ואז יתקרבו הרחוקים. אנחנו בטוחים בסייעתא דשמיא שהקב"ה יסייע לנו בדבר הזה. אנחנו בטוחים בזכות קדושת ארץ ישראל ובזכות קדושת מצוות ישוב ארץ ישראל. כן, כל הסיבות הללו מספיקות בהחלט להיות בטוחים שהמדינה הזאת בסופו של דבר תהיה מדינה של תורה והרב ראה שכך זה יהיה. אמנם זה לוקח זמן, אך זה לא משנה. לכיוון הזה מתקדם המהלך ובסופו של דבר כך יהיה.

בשביל ישראל, התורה והארץ
במאמר המופלא הזה הרב צבי יהודה מסביר שלוש סיבות למה אנחנו צריכים לתמוך בהקמתה של המדינה. אומר הרב שאנחנו צריכים לתמוך בהקמת המדינה בשביל שלושה דברים שבקדושה: בשביל ישראל, בשביל התורה ובשביל הארץ. כל אחת מהסיבות הרב צבי יהודה מסביר בשתי צורות: צורה אחת לאנשים פשוטים או לתפיסות הפשוטות וצורה אחת לעומקם של דברים.
הסיבה הראשונה: בשביל ישראל. הכוונה היא ראשית כל לפיקוח נפש. זו מצווה מן התורה ברורה ומפורשת, להציל את חיי נפשות היהודים הנמצאים בסכנה גופנית בגולה. מדינת ישראל תוכל לקלוט לתוכה את כל הפליטים ואת כל אלה שנמצאים בארצות מצוקה, וזה המקום היחידי שיכול להבטיח את קליטתם ואת ישועתם הקרובה של כל אלה. הרב לא מדבר רק על סכנה גשמית אלא גם על סכנה רוחנית. מבחינה רוחנית הפיזור וההתבוללות עושים שמות ביהודים בגולה וכשיבואו היהודים לארץ ישראל, כאן הם לא יתבוללו. כצל'ה הביא לכאן פעם יהודי חרדי מאנגליה. אמרתי לו: דע לך שמדינת ישראל הצילה שלושה מיליון יהודים מהתבוללות. אילו השלושה מיליון יהודים היו במקום אחר, חלקם היה נטמע בנישואי תערובת. אמר לי אותו יהודי: גם כאן יש התבוללות! אמרתי לו: פה בארץ ישראל אין שבעים אחוז של התבוללות, זאת אומרת שהמדינה כבר פעלה את פעולתה המחזקת לביסוס היהדות. זה במישור הפשוט. אבל כשהרב צבי יהודה אומר "בשביל ישראל" הוא מתכוון גם למשהו הרבה יותר עמוק. הרי המהות של ישראל זה לא פיקוח נפש פרטי של עוד יהודי ועוד יהודי, אלא אנחנו מדברים על המציאות של ישראל. הקיום הכללי של האומה. אמנם גם אם מדינת ישראל תציל אפילו יהודי אחד זו כבר סיבה להקים את המדינה, וודאי שהיא לא הצילה לא אחד לא שניים, אלא הצילה אלפים ורבבות הצלה נפשית גמורה, אך זה במישור הפרטי. יש עוד גובה, עוד הסתכלות על מציאותה הכללית של האומה הישראלית, שהקב"ה הבטיח את קיומה, וקיומה עומד ומובטח, אבל אף על פי שקיומה של האומה מובטח ועומד אנו צריכים להשתתף עם הקב"ה בפעולותיו ולפעול עם א-ל ועם הבטחתו להקים את האומה בכללותה. זו הסיבה מבחינת עם ישראל.
הטעם השני: מבחינת התורה. אין כל ספק שארץ ישראל מסייעת ללימוד התורה, שכיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה, ב). ואם כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה, אז כיוון שחזרו ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה. והדברים באים לידי ביטוי גם במדיניות, שכאן בארץ ישראל יש לנו אפשרות לקיים תורה ומצוות שאין לנו במקומות אחרים. אז רק מהשיקול של קיומי תורה ומצוות פרטיים, שיקול פשוט של יותר תלמוד תורה ויותר קיום מצוות, ודאי שיש צורך לתמוך בהקמתה של המדינה כדי שנהיה כאן בארץ וכדי שהתורה תוכל להתקיים בכל חלקיה, וכל פרטי מצוותיה ששייכים לכאן ולא שייכים למקומות אחרים. אך הרב לא מסתפק רק בדברים הפשוטים הללו אלא שוב מתרומם ומדבר על התורה במובן הכולל שלה, במהותה הכוללת, כי עניינה של התורה היא שהיא המקור של כל המציאות. היא המקור של ישראל ועל ידי קיומה של התורה בכללותה, שיכולה להופיע רק בארץ ישראל, כל העולם מתקיים. ועכשיו שהדברים מתקדמים, יש היכי תמצי של מציאות ולכן זו השעה לפעול למען הקמתה של המדינה. לנו הדברים מאוד פשוטים ואף על פי כן אני חוזר עליהם כי לפני יומיים פנו אלי תלמידים שרוצים ביאור על מהותו של היום, מפני שהם שמעו שמועות שיש מפקפקים בעניין הזה ולא בטוח שהטעם הזה שאומר הרב צבי יהודה שייך לימינו בגלל המצב הרוחני. לכן ארצה לספר, שכשבאנו לבית אל אמרו לנו השכנים בירושלים: מה אתם הולכים לשם? זה לא יתקיים, חבל על ההשקעה, חבל על המאמצים והכוחות, הקראוונים האלה היום כאן מחר שם. עכשיו הם כבר לא אומרים כך, ארץ ישראל מתקיימת ונבנית, מתפשטת וקבועה וקיימת. הדבר הכי קבוע זה ההתקדמות של הגאולה. אין דבר יותר קבוע מזה. גם אז היו כאלה שאמרו על המדינה שלא תוכל להתקיים. וודאי שמדינה בלי תורה לא יכולה להתקיים. אבל מדינה עם תורה יכולה להתקיים והמדינה הולכת ומתקדמת בהתבססותה של תורה וכל שורשה וכל עניינה וכל מהותה הוא מתוך עניינה של התורה. אמנם אנו לא רואים את זה בנגלה, אבל כל השאיפה לארץ ישראל וכל החפץ של תחיית האומה, כל כולו הוא תורה. אין לזה משמעות ואפשרות אחרת. העולם לא יכול להתקיים בלי תורה, עם ישראל בוודאי לא יכול להתקיים בלי תורה וגם מדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלי תורה. אבל מדינת ישראל מתקיימת מתוך תורה ואדרבה קיומה של המדינה מורה על קישורה העמוק עם התורה, ואם התורה הולכת ומתחזקת כנראה שכח התורה הוא המוביל ומחזק ובונה ומתוך כך המדינה הולכת ומתחזקת. וכך אכן הדבר.
הטעם השלישי שאומר הרב צבי יהודה הוא בשביל ארץ ישראל. גם את הטעם הזה אפשר להסביר בצורה פשוטה. יש מצוות יישוב ארץ ישראל הכתובה ברמב"ם (הלכות מלכים ה, ו-יב ועוד) וברמב"ן (ספר המצות, הוספות, עשה ד). אמנם יש המזכירים את דברי ה"מגילת אסתר" (על דברי הרמב"ן שם), אך ממתי כל הציבור נוהג לחפש את הקולות בדברים שיש מחלוקות? מכל מקום גם אם יש מחלוקת בשאלה האם זו מצווה מדאורייתא, אין חולק שיש בזה מצווה דרבנן. אמנם יש כאלה שאומרים שאין מצווה לעלות אלא אם האדם נמצא בארץ היא מקיים מצווה, זה נמצא באגרות משה (אבן העזר א, סימן קב) וכבר העירו על זה, אבל אפילו אם נגיד שזה כמו מצוות ציצית שאין חיוב ללבוש ציצית, אבל אם לובשים מקיימים מצווה, אז אולי לא נלבש ציצית כי האדם לא חייב, למה צריך לעשות בגד מלאכותי של ארבע כנפות? לך בבגדים נורמליים. אבל לכל אדם פשוט הדבר שבלי בגד של ארבע כנפות האדם לא הולך. על מצוות יישוב הארץ הרב צבי יהודה מדבר מהבחינה הפשוטה. אבל הדברים הרבה יותר עמוקים. לא רק מהסיבה הזאת שיש יישוב בארץ ישראל, ואנו מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ, אלא שעניינה העמוק של ארץ ישראל הוא שבארץ ישראל מופיע התפקיד של כלל ישראל והתורה, וממילא יש השפעה לכל העולם כולו. מאבן השתייה שבארץ ישראל הושתת העולם (יומא נד, ב) והיא הבסיס של כל הקיום. בארץ ישראל נמצא עם ישראל העוסק בתורה ופועל בדרך שעם ישראל צריך לפעול. הרי כל קיומו של העולם על זה מתבסס, מתעלה ומתקדם. כשמדברים בסגנון הזה של הכלל זה לא תמיד מובן, אבל אין לנו ברירה. הגיעה שעת התחייה וצריך להתרומם ולהסתכל במבט הזה הכללי.

תקומת המדינה גרמה מהפכה בישיבות
יש אנשים שעושים גמילות חסדים פרטית. אם למישהו קשה עוזרים לו, אם לעוד מישהו קשה עוזרים גם לו. זו באמת מצווה גדולה של גמילות חסד. אבל אם אתה עושה מעשה כללי שמתוך זה כל המציאות משתנה, לכולם נעשה טוב מזה, זה משהו אחר, זה סדר גודל אחר לגמרי. תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. כל כבודם וביטחונם של עם ישראל עלה, כל עשיית המצוות של יהודים בכל העולם כולו השתנתה ביום תקומת המדינה. הגאווה, הביטחון וההתעוררות הלאומית הביאו לחזרה בתשובה. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עד תקומת המדינה היה מהלך של הידרדרות של היהדות החרדית והיהדות הציונית, היה תהליך של מדרון חלקלק, תהליך של חילון. אמנם מבחינת הציונות החילונית הייתה עלייה עד תקומתה של מדינת ישראל, אבל מבחינת היהדות היה המצב קשה מאוד עד תקומת המדינה, ומהיום שקמה המדינה התחיל השינוי לחול בעם ישראל בארץ ישראל, הכול השתנה.
בזמן תקומת המדינה היו רק שתי ישיבות לציבור הדתי: ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה שלמדו בה כמה עשרות ובמדרשיה גם כן למדו עוד כמה עשרות. בשנת תש"י הייתה מסיבת חנוכת הבית לבית המדרש של ישיבת פוניבז'. נסענו מכפר הרואה למסיבת חנוכת הבית כמו כל הישיבות בארץ ישראל שנסעו, כולם נכנסו לבית המדרש של ישיבת פוניבז' ולא היה צפוף. האולם היה גדול, רחב, והיו הרבה תקוות שפעם הוא יתמלא. כל הישיבות כולן היו כל כך קטנות במספר תלמידיהן.
ממילא גם לא היו פערים גדולים בהשקפת העולם. ההתעצמות של עולם התורה גרמה לכך שכל גוון קיבל עוצמה גדולה מאוד והוא מאוד בולט בייחודיותו. היום עולם הישיבות הוא כמו גזע שמתפצל לענפים, לעלים, לפירות, לכל מיני גוונים מפורטים, אך עד תקומת המדינה הייתה מפולת רוחנית, משבר רוחני בכל העולם היהודי ומתקומת המדינה חל שינוי של המצב הרוחני של עם ישראל בארץ ישראל. הרעיון פשוט מאוד. השאיפה הציונית התמלאה ברגע שקמה מדינת ישראל. הציבור שזו הייתה שאיפתו היחידה מבלי לחשוב מה יהיה התוכן של המדינה, אלא עצם ההצלה ועצם היציאה לחרותנו הייתה מטרתו העיקרית - ברגע שקמה המדינה הוא השיג את המטרה ונשאר אצלו חלל ריק. אך הציבור שהיה לו זיק רוחני כל שהוא, שעדיין לא איבד את הזיק הזה, הוא התחיל להתעורר ומאז חל שינוי ומהפכה עצומה. נפתחות ישיבות וכוללים וישנם אברכים רבים. המהלך הזה הולך וגדל, הולך ומתעצם בכל חוגי היהדות הדתית בארץ ובחוץ לארץ והכול קשור במאורע הזה: תקומת המדינה. זו תקומת העם על שתי קומותיו: הגשמית והרוחנית. ו"הא יומא דקא גרים", ביום הזה, יום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.
חביבים ישראל
בשנים הקודמות הזכרתי את דברי ילקוט איכה (רמז תתרלח; איכה רבה בובר, ג, כ):
"זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" (איכה ג, כ). תני ר' חייא: משל למלך שהלך לחמת גדר ונטל בניו עמו. פעם אחת הקניטוהו ונשבע שאין נוטלן עמו, והיה נזכר עליהם ובוכה ואומר הלואי הוו בני עמי, אף על פי שמקניטין אותי. הדא הוא דכתיב: "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיה ט, א), אמר הקב"ה: הלואי הוו בני עמי כמה שהיו במדבר אף על פי שמלינין עלי. ודכוותיה: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה" (יחזקאל לו, יז), אמר הקב"ה: הלואי היו בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה.
המשל כל כך ברור: לפעמים הבנים מרגיזים את ההורים, קורה, אבל יותר טוב שיהיו בנים מרגיזים מאשר שלא יהיו בנים. ירגיזו פה ושם אבל צריך אותם, הרי אי אפשר בלי בנים. כך הקב"ה. "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה". אומר הקב"ה שיבואו כמו שהם, הרי אי אפשר בלעדיהם. יש עוד קלקולים, לפעמים הם מקניטים, אבל אלו סיבות קטנות וצדדיות, צריך להחיות את עם ישראל, הוא חביב על הקב"ה למרות הכול. חביבים ישראל. אז זה המדרש כבר רומז לנו שיכולה להיות אפשרות שהקב"ה יחזיר את עם ישראל בכל מצב רוחני שלהם.
נזכיר מדרש נוסף (ילקוט תהילים רמז תתסו; מדרש תהלים קז, א):
"הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר" (תהלים קז, א-ב). למה "אשר גאלם מיד צר"? זהו שאמר הכתוב: "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא). למה "למעני למעני" שני פעמים? אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי, שלא יתחלל בגוים, הדא הוא דכתיב: "וידעתם כי אני ד'". אף מאדום איני עושה אלא למען שמי, שנאמר: "ויושיעם למען שמו" (תהלים קו, ח). אמר רבי הונא הכהן: הוא שמשה מוכיחן בסוף משנה תורה: "לא בצדקתך וביושר לבבך" (דברים ט, ה). הרי שאמר הקב"ה: לא עשיתי, לא בזכות אברהם יצחק ויעקב, אלא בשביל שמי הגדול. אמר דוד: הואיל ובשביל שמו עשה, נקלס להקב"ה: "הודו לד' כי טוב. יאמרו גאולי ד'", אלו ישראל. וכן ישעיה אומר (לה, י; נא, יא): "ופדויי ד' ישובון", לא פדויי אליהו ולא פדויי המשיח, אלא "ופדויי ד'".
שימו לב: הקב"ה לא תולה את גאולת ישראל אפילו בצדיקים הכי גדולים! מי יכול להיות יותר גדול מהאבות, אליהו או המשיח? אך לא נאמר פדויי אליהו ולא פדויי המשיח אלא פדויי ד'. "למעני למעני אעשה", הקב"ה גואל את ישראל למענו, ואם זה למענו אז זה לא תלוי במעשיהם של ישראל אלא זה עניין אלוקי, הקב"ה גואל את ישראל למענו כמו שהיה ביציאת מצרים למען שמו שלא יתחלל בגויים. אנחנו צריכים להודות לקב"ה שזכינו להכיר בטובה האלוקית הזאת, להודות שאנחנו יכולים להודות לקב"ה. הקב"ה זיכה אותנו שאנו מכירים בטובה ומודים לו.
"ענני ד' ענני" (מלכים א יח, לז) אמר אליהו בהר הכרמל. אומרת הגמרא: "ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם" (ברכות ו, ב). גם אנו מבקשים מהקב"ה: עננו שתתחיל הגאולה ועננו שידעו ויכירו שזו גאולה, יכול להיות מצב של תחילתה של הגאולה, של השלבים של הגאולה והיא לא מוכרת. כמו שיכולה לרדת אש מן השמים ולא יודעים שהקב"ה עושה את האש הזאת, וחושבים שאולי זה מעשה כשפים של אליהו, ולכן צריך שוב לבקש: "עננו" שגם הנס יוכר. והקב"ה נענה ועננו, הקב"ה עזר לנו שאנו זכינו להכיר בנס, בניסה של גאולה, אמנם אין מי שלא מכיר בכך, אבל זו זכות שההכרה הזאת תבוא לידי ביטוי בהודאה, בפה מלא ובלב מתרומם, וזו זכות לראות את הטוב האלוקי שהקב"ה עשה אתנו שציפינו ובקשנו והתחננו ובכינו וכאבנו והתייסרנו כל כך הרבה דורות שנגיע אי פעם לשעה הזאת, לימים האלה, למציאות הזאת, כמו שהיא. אמנם אנו רוצים יותר אבל כל כך היינו רחוקים ממה שאנחנו עכשיו, וכעת מתוך המציאות שלנו פה בארץ אנו מבקשים להתרומם עוד מדרגות. ואם יש עדיין מדרגות נוספות לעלות, האם לא צריכים להודות על מה שיש, על הגדולה הנפלאה של מה שהושג? וגם כשיהיו עוד מדרגות אנחנו נכיר את גדלותן של המדרגות הבאות ונודה על המדרגות שזכינו להן.

נס העלייה מרוסיה
כך הוא סדר גאולתם של ישראל. כדי שתוכר עומק הגאולה, שהיא תובן או שיהיה אפשר לקלוט אותה, היא חייבת לבוא בשלבים, כדי שנראה עד כמה גדולה היא הגאולה השלימה, עד כמה אדירה היא וכמה שלבים עוד צריכים להתקדם - וכל שלב הוא נפלא שבנפלאות. אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו אי אפשר להספיק להודות לקב"ה על כל הטובה שגמלנו. אמנם כבר עברו כמה שנים. הודינו והתלהבנו והתרוממנו, אבל יש הרבה אנשים שבשנים הראשונות היו יותר מלאי שמחה והתלהבות והיום נראה להם כאילו אנחנו דורכים במקום, ואומרים: יש כל כך הרבה קשיים. אבל זו שוב פעם אותה בעיה של "ענני ד' ענני". הקב"ה מקדם אותנו שלב אחר שלב. מה היה יכול להיות יותר גדול מזה? אילו היו אומרים לנו לפני כמה שנים שבעוד שלוש או ארבע שנים יעלו מאתיים אלף יהודים לארץ ישראל מרוסיה? הרי זה היה נראה לנו כמו חלום. עברה שנה, עלו אלפי יהודים וממשיכים לעלות. זה לא נס? אמנם צריך לשלם עליו בייסורים, בהקרבה מסוימת. אך המחיר נמוך. התופעה החדשה הזאת עצומה ואדירה בגדולתה, אי אפשר היה לתאר אותה. כל המהלכים הפוליטיים הולכים ומשתפרים כל הזמן. הקב"ה הולך בתוך האומה וכוחות הקודש, הכוחות הבריאים, תופסים את המקום המרכזי, את המנהיגות של המדינה. לא יכולה להיות ממשלה יותר טובה ממה שיש היום. אין אפשרות כזאת. ומי שמלאים בתלונות הבעיה היא אצלם, ואמנם יש חולשות פה וחולשות שם ויש צורך בתיקונים, אך החולשות הן במבקרים, באלה שלא רואים ומכירים בנס.
כל יום עוד בתים מתרוממים ועוד יסודות נחפרים, ומכשירים עוד שטחים ביש"ע ובכל ארץ ישראל. הדמות שלנו והעוצמה שאנו משדרים הם הגורמים לייאוש הערבי. אולי זה יכעיס את האמריקאים שאנחנו נתקדם, וככל שאנחנו נתקדם זה יכעיס אותם עוד יותר, אבל זה דבר הגיוני, פשוט וטבעי. ככל שהמציאות שלנו בארץ תהיה יותר איתנה, הגויים יחששו שעוד מעט הם לא יוכלו לשנות את המצב, ותתעורר התנגדות גדולה יותר. זה טבעי מאוד. אז צריכים לראות את ההתנגדות כתגובה למה שקורה, לא כמה שקורה בפועל. מה שקורה זו היצירה. הארץ נבנית, מתחזקת, מתבססת ויש תגובה של התנגדות ויש תסיסה של זעם, של ייאוש ושל כעס מצד אלה שלא רוצים שעם ישראל ישוב וייבנה בארצו. אם יש קשיים סימן שאנחנו מתקדמים, אם יש עוד התנגדות זה סימן עוד יותר גדול להתקדמות. כך צריך לראות את המציאות. אם רואים שההתנגדות היא דווקא להתיישבות, זאת אומרת שההתיישבות זה הדבר הכי חשוב שצריך לעשות. לפי ההתנגדות של השונאים שלנו, אנו יכולים לדעת איך צריך לנהוג ובמה להתחזק. זאת המציאות. ב"ה אשרינו מה טוב חלקנו. אנו הולכים ונבנים, הולכים ומתקדמים משנה לשנה ומפרק לפרק.
ודאי שכולנו יודעים שהשנה הזאת שעברה עלינו היא אחת השנים הגדולות והמפוארות. הייתה תקופת מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים והעלייה מרוסיה, אלו שלושת התקופות המפוארות ביותר שהיו לנו ואנחנו עכשיו חיים תקופה מיוחדת ומשום מה אין את אותה התעוררות ושמחה של תחושת הגודל והעוצמה. הרי אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה אווירה של התרוממות רוח גדולה, ומדוע עכשיו אחרי העלייה הגדולה מרוסיה אין אותה התלהבות? אינני יודע למדוד את המדרגות ולהשוות ביניהן, הן כל כך גדולות שקשה למדוד זו לעומת זו. אבל על כל פנים המציאות הזאת של זרם העלייה של יהדות רוסיה לארץ ישראל זו מציאות מהפכנית שמרימה את האומה לא רק במובן הפרטי של יהדות רוסיה, אלא העולם נוכח שהעם היהודי שייך לארץ ישראל וארץ ישראל ועם ישראל זה דבר אחד. הרי זה טבעי שיהודי רוסיה עולים לארץ ישראל. למה לארץ ישראל ולא לכל הארצות? למה לא לאמריקה או לכל מקום אחר? כי יהודים שייכים לארץ ישראל! אשרינו מה טוב חלקנו, ואנחנו עצמנו צריכים מהיום הזה לקבל עוצמה חדשה, אמונה וכוח. עלינו לראות את מעשי ד' הטובים אלינו, ולהודות ולהלל ולשבח לקב"ה בכל פה וכמה שנשתדל להודות לקב"ה על כל הנפלאות שעשה עמנו, הלוואי שנאמר חד מאלף ומני רבבה ממה שאנחנו צריכים להודות ולהלל לקב"ה על כל הטובה אשר גמלנו.

לעשות מהפכה ביהדות הדתית
אנחנו צריכים לשאוף לעשות מהפכה ביהדות הדתית. אנחנו צריכים להאיר את אור האמונה השלם שאנו אמונים עליו בכל חוגי היהדות הדתית התורנית. ואנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים ללכת בכיוון הזה ונצליח לעשות את זה וזה יקרה בסופו של דבר. אין ברירה. זאת הדרך, זאת האמונה, זאת השלמות. כולם יגיעו לדרך הזאת. יהדות התורה שחסרה את הגודל הזה של האמונה חייבת להגיע לזה בסופו של דבר. ורחוקי התורה חייבים גם הם להגיע לדרך הזאת כי הדרך הזאת כוללת את הכול, היא השורש של הכול וכך יהיה בסופו של דבר. וכיוון שעלינו הדבר מוטל, עלינו לאסוף את כל הכוחות, לאמץ את כל הרצונות בתפילה ובהחלטה פנימית ובעוצמה פנימית. ללמוד מהעוצמה שהייתה לרב צבי יהודה, שכח הרצון הפנימי שלו ההחלטיות שלו, האמונה שלו, היא פעלה כל זאת, כך עלינו לפתח כוח רצון אדיר בעצמנו, כוח של אמונה גדולה, של ביטחון עצום, של תקווה גדולה, של שאיפות גדולות והעוצמה הזאת תלך ותפעל את פעולתה. בעז"ה נזכה אנחנו להיות שותפים עם הקב"ה בהשבתם של חלקי הציבור השונים לאמונה השלימה והגדולה עם הגאולה השלמה שנזכה לה במהרה בימינו בקרוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il