בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 94

אמנות ההקשבה

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

תשע"ו
4 דק' קריאה
משנכנסה ארצות הברית למלחמה, אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941, התברר לה שהיא עומדת בפני אויב שאין היא מבינה את תרבותו. הממשל פנה אפוא אל רות בנדיקט, מגדולי האנתרופולוגים במאה העשרים, שתסביר לו את היפָּנים. וכך עשתה. אחרי המלחמה היא פרסמה את הגיגיה בספר ושמו "החרצית והחֶרב". אחת התובנות המרכזיות בספר היא ההבדל בין תרבות בושה ותרבות אשמה. בתרבות בושה, הערך העליון הוא הכבוד. בתרבויות אשמה, זהו הצדק. הבושה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בציפיות שיש לאחרים מאִתנו. האשמה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בדרישות המצפון שלנו עצמנו. הבושה היא מפני הזולת; האשמה מכוונת פנימה.

פילוסופים וביניהם ברנרד ויליאמס הראו כי תרבויות בושה הן בדרך כלל ויזואליות. הבושה עצמה ענייָנה כיצד אדם נראה, או חושב שהוא נראה, בעיני הזולת. כשחשים בושה, הדחף המיידי הוא להיות בלתי־נראה, או להימצא במקום אחר. האשמה, לעומת זאת, פנימית הרבה יותר. אי אפשר לברוח ממנה אל השקיפות או אל המסתור. מצפונך מלווה אותך בכל אשר תלך, ונוקף בך גם כשאינך נראה לעין איש. תרבויות אשמה הן תרבויות של האוזן, לא של העין.
מתוך ידיעת הניגוד הזה נבין את סיפורו של החטא הראשון. הכול עניין של הופעה, של בושה, של מראית ושל עין. הנחש אומר לאישה, "כִּי יֹדֵעַ אֱ־לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". וזה אכן מה שקרה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם". התורה מדגישה את מראהו של העץ: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ה–ז). רגש המַפתח בסיפור הזה הוא הבושה. לפני האכילה מהפרי היו "שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (ב, כה). אחרי האכילה הרגישו בושה וניסו להסתיר את גופם. כל הרכיבים בסיפור – הפרי, העץ, העירום, הבושה – הם מן הרכיבים הוויזואליים הטיפוסיים לתרבות בושה.

היהדות, לעומת זאת, מאמינה שאלוהים נשמע ולא נראה. מיד לאחר החטא מסופר על אדם וחוה – "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ־לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". כשה' קורא לאדם, אדם עונה לו – "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". שימו לב לאירוניה המחושבת, ההומוריסטית אפילו, שבמעשה בני הזוג. הם שמעו את קול ה' מתהלך בגן – ומיד "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ־לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (ג, ח–י). אבל אי אפשר להתחבא מפני קול. התחבאות פירושה ניסיון שלא להיראות. זוהי תגובה מיידית ואינטואיטיבית לרגש הבושה. מאשמה אי אפשר להתחבא – והתורה היא הדוגמה העילאית לתרבות אשמה, לא תרבות בושה. האשמה אינה נוגעת למראית עין, אלא רק למצפון, לקול ה' שבלב האדם.

חטאם של אדם וחוה בגן עדן היה הליכתם אחר עיניהם ולא אחר אוזניהם. מעשיהם נקבעו על־ידי מה שהם ראו, על־ידי יופיים של העץ ופריו, ולא על־ידי מה שהם שמעו, קרי קולו של אלוהים המצווה עליהם שלא לאכול ממנו. התוצאה הייתה שהם אכן קנו דעת טוב ורע, אבל מהסוג הלא נכון. הם רכשו את מוסר הבושה, ולא את מוסר האשמה; את מורא המַרְאִית במקום את צו המצפון. עניינה של אתיקת האשמה נתון לקול הפנימי האומר "זה טוב" ו"זה רע" באותה בהירות שהוא אומר "זו אמת" ו"זה שקר". לעומת זאת, אתיקת בושה עניינה המוסכמה החברתית. הטוב והרע שלה הם עניין של עמידה או אי־עמידה בציפיות של אחרים.
חברה שיש בה תרבות בושה מטמיעה ביחיד את ערכיה באופן המבטיח שאם יפר אותם יחוש מבוכה קיצונית, כלומר בושה; זאת, משום שיהיה ברור לו שאם יתפסו אותו הוא יאבד את הכבוד שלו ולא יוכל לשאת את פניו. מוסר היהדות הוא היפוכו של המוסר הזה, מפני שהיהודים אינם מתאימים את עצמם למה ש"כולם עושים".

הדרמה של אדם וחוה נסבה לא על תפוחים, לא על יצרים, לא על חטא קדמון ולא על "נפילה" – כל אותן פרשנויות שהמערב הלא־יהודי נתן לה. היא נסבה על דבר־מה עמוק יותר. היא דיון על סוג המוסר שאנו נקראים לחיות על פיו. בגן העדן עמדה בפני אדם וחוה הבחירה האנושית הארכיטיפית בין מה שהעיניים רואות (העץ ופריו הטובים למראה) לבין מה שהאוזניים שומעות (קולו המצווה והמתהלך־בגן של אלוהים). הם בחרו באפשרות הראשונה, ועל כן חשו בושה, לא אשמה. זוהי צורה אפשרית אחת של "דעת טוב ורע"; אך מנקודת מבט יהודית, זוהי הצורה הלא נכונה.

היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!". כדי ללמוד להקשיב – לאלוהים וגם לזולת – נדרשים תרגול, התמקדות, ויכולת להשקיט את הנפש. הראִייה מציגה לנו את יופיו של העולם שה' ברא, אולם ההקשבה מחברת אותנו אל נפש האחר, ולפעמים אל נפש "האחר הגדול", אלוהים: כאשר הוא מדבר איתנו, קורא לנו, מְזַמֵן אותנו אל שליחותנו בעולם.
אם תשאלו אותי איך למצוא את אלוהים, אענה: למדו להקשיב. הקשיבו לשירת העולם: לרינת הציפורים, לאוושת העלים, לדכי הגלים ולאנחתם. הקשיבו לשירת התפילה, למוזיקת מזמורי תהילים. הקשיבו מעומק לבכם לאהוביכם ולאוהביכם. הקשיבו לדברי אלוהים שבתורה, ושמעו אותם מדַברים אליכם. הקשיבו לדיוניהם של חכמי הדורות המנסים לשמוע את הרמזים המצטלצלים מן המילים הקדומות.

אל תהיו מוטרדים ממראיתכם בעיני אחרים. עולם המראות הוא עולם כוזב של מסכות, מסווים והסתרות. ההקשבה אינה קלה. אני מודה: היא קשה לי עד היום, עד מאוד. אבל רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום.
הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il