השופט השלישי- פרק י"ג

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

2 דק' קריאה

בפרק הזה מעמיק אדמו"ר הזקן עוד קצת בהבנת מדרגת הבינוני. ראשית, הוא מדקדק בלשון הגמרא על הבינוני: "זה וזה שופטן". הפירוש הפשוט הוא שבניגוד לצדיק ולרשע, שבנפשו של כל אחד מהם יש רק שופט אחד המנחה את התנהלותה, הרי אצל הבינוני יש שניים – יצר טוב ויצר רע. אדמו"ר הזקן מדייק: אף אחד מהצדדים אינו מושל בנפש, אלא רק שופט אותה בלבד. דמיינו הרכב משפטי שדן בשאלה מסוימת, ושני שופטים נחלקים בדעותיהם. זה אומר כך וחברו אומר להפך, ואין איש מהם יכול לפסוק את הדין עד שיבוא השופט השלישי – המהווה לשון מאזניים – ויכריע ביניהם.
תמונה זו היא שיקוף נאמן לחיי הבינוני. המאבק תמידי, ההכרעה אינה נראית באופק, והתקווה היא שיבוא השופט השלישי – עזר אלוהי שנשלח לטובת הבינוני כדי להטות את הכף לטובתו. העזר הזה אינו אות שמימי אלא סגולה אלוהית שמעוגנת בטבע הנפש בדמות כוחו של האור לנצח את החושך. בהערת אגב נאמר רק שאף שחייו של הבינוני אינם קלים כלל, יש בהם קרבה מיוחדת לאלוהים. מי שבכל צעד צריך לתלות עיניים בשמים ולצפות לישועה, הופך את נוכחות ה' לעובדה קרובה ומוחשית מאוד בחייו.
בנוסף, מקדיש אדמו"ר הזקן כמה שורות לסגירת קצוות שנותרו פתוחים עוד מפרק א', שם הועלו השאלות הבאות: מדוע המשנה מדריכה את האדם לראות עצמו תמיד כרשע, בעוד הדבר עלול לגרום לו לעצבות ולמנוע אותו מעבודת ה'? וכיצד היה רבה מסוגל לומר על עצמו שהוא בינוני, כאשר ידע היטב מהי מדרגתו?
על השאלה הראשונה: הבינוני אינו רשע ובוודאי שאינו צריך לחשוב על עצמו שהוא רשע. ההדרכה היא שיהיה בעיניו "כרשע", כלומר: ישים לב לכך שהרע שבו עודנו קיים ואף מתחזק מיום ליום, ומשום כך לא ישלה את עצמו שניצחונו המעשי הופך אותו לצדיק – שזוכה להרוג את יצרו הרע.
ועל השאלה השנייה: רבה אכן נקט ענווה יתרה בעצמו כשאמר שהוא בינוני, וכך גם משיב לו אביי תלמידו: "לא שביק מר חיי לכל ברייה!" (אינך מותיר חיים לאיש, שכן אם אתה בינוני הרי ביחס אליך הכול רשעים). אמנם, לאחר מה שלמדנו על הבינוני קל יותר להבין כיצד ניתן להתבלבל בין המדרגות. כלפי חוץ, אין הבדל בין הצדיק והבינוני. מי שעסוק יומם ולילה בלימוד התורה ונפשו משתוקקת לדבקות בה' יכול עדיין להיות בינוני, שהרע שבנפשו קיים – אך כפוי להיות במצב של שינה. רק בוחן לבבות הוא ידע מהותו של מי טובה בתכלית ומהותו של מי מעורבת טוב ורע.
דיון חשוב נוסף שנערך בסוף הפרק עוסק במידת האמת שיש בעבודתם של הבינונים. בדרך כלל, המדד לאמת הוא ההתמדה: תופעה שמתמידה היא אמת, ואילו תופעה שאינה מתמידה – אינה אמת (ולכן נחל שמימיו אינם זורמים כל ימות השנה נקרא נחל אכזב, מלשון כזב). לפי זה, אהבת ה' המתעוררת בלבו של בינוני בעת התפילה אינה אמת. נכון שהוא מרגיש כעת שהוא אוהב את ה', אך לאחר התפילה ירגיש אחרת. אדמו"ר הזקן טוען שלא כך הדבר, מידת האמת קיימת בכל מדרגה לפי עניינה. מה שלגבי צדיק אינו נחשב לאמת, לגבי בינוני – נחשב גם נחשב. זו האמת של פנימיות הנפש, זה המצב שאליו הבינוני מגיע בכל זמן שבו יפנה את מוחו ויהרהר בחייו מתוך הרצינות הראויה והמאמץ הדרוש, ולפיכך זוהי גם האמת שלו.