למי מותר ולמי אסור לצאת למלחמה (חלק ו')

אף על פי שהבאנו, בשיעורים האחרונים, ארבע הוכחות כי היה מקום לומר שיתכן מצב שבו עם ישראל יצא למלחמה ויחזור ללא נפגעים, לכן צריך רשות הסנהדרין במלחמת מצווה כדי שהם יתפללו שאכן זו תהיה תוצאת הקרב אין הדבר עומד במבחן כל המקורות. סתם מלחמה כוללת נפגעים משני הצדדים. לכאורה הדבר מפורש בכתובים שהרי התורה מזהירה שלש פעמים:

רש"י במקום אכן מפרש פסוקים אלה בדרך מיוחדת וז"ל:

משמע מרש"י כי אין הכרח כי יהיו הרוגים במלחמה אלא שאם מי מחוזרי המלחמה יעבור על ההלכה ויצא לקרב כדאי הוא שימות ח"ו. אם כן, התורה באה ללמדנו לשיטתו כי החזרה של אלה שהתורה מנתה איננה רשות אלא חובה ואסור להם לצאת לקרב. מסביר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כי ההיגיון הפנימי של הלכה זו מלמדנו כי היוצא לקרב חייבים להיות כל מעייניו מרוכזים בהצלחת העם במלחמה. לכן כל מי שיש חשש שלא יצליח להתרכז במשימה עקב טרדותיו כגון השלמת תהליך חתונה וכדומה עלול לפגוע גם בדבקות חבריו למשימה חייב לחזור לביתו (עמוד הימיני סימן יד סוף סעיף ג). נדגיש ונאמר כי בעל ספר החינוך (מצווה תקכה) מסביר את הפסוק הפוך מדבריו, לדעתו החשש פן ימות במלחמה הוא החשש של החוזר וכדי שחששו לא ישפיע על חבריו התירה לו התורה שלא להשתתף במלחמה. למרות כל האמור עדיין קשה מההלכה המופיעה במסכת כתובות שם מצאנו:

לפי רש"י שם, (עיין שם גם בתוס') החשש הוא "שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו", ואם כן, קיים כמובן החשש, וחוזרת השאלה איך הותרה מלחמת הרשות שמסכנת נפשות לצורך הרווחה כלכלית. בשיעור הבא נמשיך לברר את הסוגיא.