מקור היתר היציאה למלחמת רשות (חלק ז')

מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "משפט כהן" דן בשאלה שעוררנו בשבועות האחרונים, והיא הא כיצד מותר לצאת למלחמת הרשות ולצורך כלכלי לסכן נפשות מעם ישראל?

והוא מסכם את הנושא (עיין שם ע' שכז) בדרך זו. ההוצאה למלחמה היא חלק מדיני המלוכה וכיון שהתפקיד של המלך הא לדאוג לצרכי העם, כולל להיבטים הכלכלים, הרי שכל פעולה שהיא לתועלת הציבור ולרווחת העם נכנסת תחת הכותרת ההלכתית "למיגדר מילתא"- כלומר לתיקון המצב. במקרה שכזה ולצורך כזה יש כח ביד המלך "לעקר דבר מן התורה".

משמעות העניין היא שגם הלכות פיקוח נפש נדחות באופן זמני. ההיתר הוא אך ורק ל"צורך שעה", כלומר כהחלטה "אד הוק" באופן חד פעמי, לפי הצורך באותה השעה ולפי העניין, ולא כקביעת הלכה לדורות. לפי זה ההיתר לצאת למלחמת מצווה ולמלחמת רשות מקור אחד לו - סמכות המלך.
אלא שבזה חלוקה מלחמת הרשות ממלחמת מצווה שבה יש לקבל את רשות הסנהדרין לפני היציאה למלחמה. רשות זו מהווה מחסום נוסף ומכריחה את מקבל ההחלטה- המלך להיות זהיר יותר ולפעול בשיקול דעת לחומרא.

מסביר מו"ר הגרש ישראלי זצ"ל את הסברא שעומדת בבסיס הלכה זו וז"ל: "ונראה עוד להטעים הדבר, כי במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העיניים (של המלך כנציג בציבור) ולא ישגיחו על הפרט (על הסכנה הנשקפת לאדם הפרטי=הבודד). וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה"וחי בהם" נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר "וחי בהם" הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה, (אז) קיים ועומד הצו האישי על כל אחד ואחד, והוא צריך לשקול זאת מבחינת "וחי בהם" הפרטי שלו" (עמוד הימיני סימן יד סע' ד).

עדיין השאלה על פירושו של רש"י שהסביר כי הפניה לסנהדרין קודם למלחמת הרשות משמעותה בקשה שיתפללו על הלוחמים עדיין איננה ברורה וטעונה הסבר.