- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות מעשיים – הרב נעם דביר מייזלס
אדם שקיבל חשבונית מחברת החשמל, מצא בה לטענתו טעות, אך כל נסיונותיו לשכנע בכך את נציגי השרות עלו בתוהו. לכן הוא מבקש לתבוע את חברת החשמל בבית משפט, אולם הוא יודע שאסור לתבוע בערכאות אלא כאשר מקבל לכך היתר מבית דין, לאחר שהנתבע מסרב להתדיין בבית הדין.
התובע שואל האם הוא מחויב לתבוע תחילה את החברה בבית דין, ורק לאחר שתסרב, יקבל מבית הדין היתר לתבוע בבית משפט, או שמא, כיון שידוע לכל שהחברה לא תסכים לנהל דיון בבית הדין, יוכל לגשת ישירות לתביעה בבית המשפט על סמך אומדנא זו.
תשובה
אין לגשת לערכאות בטרם מוצתה האפשרות לנהל דיון בבית הדין. ואם יתנהל דיון בבי"ד, יהיו תנאי הדיון על פי חוקי ההתקשרות שביניהם המקובלים במציאות שוק העבודה ובמצב החוקי.
ישנה מחלוקת אם אף כשישנה אומדנא ברורה שהנתבע יסרב לבוא לדיון בבית הדין נדרש לקבל היתר מבית הדין. אך אם ידוע שסרב מכבר באירועים שונים לקיים דיון בבית הדין, וכל שכן כשידוע שנהליו אינם מאפשרים לו לקיים דיון בבית דין, ניתן לסמוך על כך ולתבוע ישירות בבית משפט.
דיני ממונות מעשיים – הרב נעם דביר מייזלס (3)
הרב אבישי נתן מייטליס
2 - גביית קנס המעוגן בחוזה
3 - תביעת חברות ורשויות בערכאות
טען עוד
מותר להגיש תלונה למבקר החברה או לנציבות, שכן רק מבקש בכך לשמור על נוהל תקין. אך לא יוכל לתבוע בבית משפט שיאכפו את הנהלים ללא קבלת היתר מבית הדין, שכן יש בכך שררה.
נימוקי הדין
איתא בגמ' במסכת גיטין בדף פח: 'תניא, היה ר"ט אומר, כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם, ולא לפני עובדי כוכבים... ולא לפני הדיוטות'. וכן הוא במדרש תנחומא פרשת משפטים סי' ג: 'מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהעכו"ם דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם, תלמוד לומר, אשר תשים לפניהם לפני ישראל ולא לפני כותים', וכן פסק הרמב"ם הל' מלכים פכ"ו ה"ז. וכן דייק הסמ"ע בסי' כו מהפסוק 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם': 'אפילו המשפטים עצמן שדנין דייני ישראל, לא ישמע על פיהן לדון לפניהן'.
את יסוד ההבדל בין מערכות המשפט, באר התנחומא שם על פי משל: 'משל למה הדבר דומה; לחולה שנכנס הרופא לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום. נכנס אל אחר, אמר לבני ביתו, הזהרו שאל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני. אמרו לו, לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה את אומר אל יאכל. אמר להן, החולה הראשון אינו של חיים לפיכך אמרתי להם אל תמנעו לו, כלומר בין יאכל ובין לא יאכל ימות. אבל זה שהוא של חיים, אמרתי אל יאכל דבר פלוני שלא יכביד את חוליו. וכן חוקות עכו"ם שנא' כי חוקות העמים הבל הוא, וכתיב וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. אבל לישראל נתתי להם מצות וחוקים טובים, שנא' ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'.
ובאר הרמב"ן שמות כא, א שהעומד לפני הדיינין כעומד לפני ד', כנאמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. 'והגישו אדוניו אל האלוקים'. 'עד האלוקים יבא דבר שניהם'. על כן יש לעמוד לפני הדנים על פי דבר ד': 'ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים... לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין'. והרחיב המהר"ל בגבורות ה פרק סו לבאר: 'תכלית היציאה ממצרים שהוא יהיה לישראל לאלוהים, כי מאחר שהוא לאלוהים להם, צריכים לקבל משפטיו. כי לכל אלוהים יש משפט'. ובגור אריה משפטים כתב: 'המביא משפטו בערכאות של ע"ז, יוצא ממשפט אלהי ישראל ונכנס תחת משפט אלהי נכר. כי כל אלהות יש לו הנהגה, ומביא את משפטו בערכאות מייקר הנהגת אלהות אחר'. ולכן נסמך עניין המשפט למתן התורה מסיני.
בטעם הדין שאין לילך לדון בפני הערכאות אף ברצון שניהם, כתב רש"י בשמות ריש פרק כא: 'שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים - כשאויבינו פלילים (שופטים אותנו) זהו עדות לעלוי יראתם' (במקום שיראו שצורינו גדול משלהם, הניגש לדון בדיניהם גורם להם להבין שעבודתם גדולה). וכ"כ בשו"ת הר"ן סי' עג: 'שהעושה כן מייקר אמונתם', ובשו"ת הרא"ש כלל סח סי' יג. בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רצ באר שאף שדנים כדיננו, יש בכך ייקור אמונתם בעצם הגישה לפניהם: 'שהרי הוא עלוי דתם על תורתנו'. ובדרשת ר"י אבן שועיב משפטים כתב: 'העושה זה, נותן כבוד למשפטן וכאלו אין משפטינו ישרים'.
הרי שנזכרו שני טעמים באיסור זה - חילול השם וייקור אמונתם. נפק"מ בין טעמים אלו; א. לפי הטעם של ייקור אמונתם, יש להמנע מלהתדיין בערכאות אף אם הבעל דין הינו גוי. ב. אף דיני חבלות אסור לגשת לפניהם, הגם שלא דנים זאת בזמן הזה בבית הדין (הריב"ש בסי' רטז התיר ללכת לערכאות כשאין בי"ד של ישראל, וכ"כ בשו"ת הרמ"א בסי' פח, וכ"כ בשו"ת פרי הארץ חו"מ סי' יג ובלחם רב בסי' סא סק"ו). ג. ר' חיים פלאג'י במשא חיים מערכה ד ס"ק כג סבר שלפי טעם זה של יקור אמונתם, יש להמנע מלהתדיין אצלם משום האיסור להנות מע"ז, ויהרג ואל יעבור על כך. וכן נראה שהבין בכסף הקודשים בסי' כו שסבר שאין לצרף את התובע בערכאות למניין, שהוי כאביזרייהו לע"ז. ויתכן לתלות שיסוד המחלוקת בין שני הטעמים תלוי בגירסתם בגמ', אם גורסים 'עכו"ם' או 'גויים'.
הנתיה"מ בסי' כו סק"ד הביא מדברי האורים ותומים שכתב בטעם האיסור: 'משום דמראה כאילו תורת משה אינה אמת חס ושלום ואין בידו להוציא הדין לאור השמש, ולכך הולך לפני עכו"ם שבקיאים בטוב דתי המלכות המוטבע על פי שכל אנושי 1 '.
בגודל חומרת האיסור לפנות לערכאות על פני בי"ד של ישראל, כתב בתנחומא שם: 'שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם, כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנא' כי לא כצורנו צורם, ואויבינו פלילים... אמר הקב"ה לישראל, אם עשיתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני עו"ג, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו', וכתיב ציון במשפט תפדה וגו', וכתיב כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא'. כתב הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין פכ"ו ה"ז: 'כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה', הביאו הטור בסי' כו והשו"ע שם סעי' א. וראה במשנ"ב בסי' נג ס"ק פב שנפסל להיות ש"ץ.
המהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' אלף כב כתב שגזרו הקדמונים להחרים את הפונה לערכאות: 'כל הרבנים וחכמים וצרפת ובכל הארץ הסכימו וגזרו בחרם, ובנדוי ובשמתא ובשם מיתה ובגזירת יהושע בן נון שלא יביא שום אדם עם חבירו בדיני גוים, או שלא יכופו ע"י גוים מאומה'. גם הריב"ש בתשובה בסי' קג כתב שיש להחרים ולנדות למי שמחזיק ביד ההולך לדון בערכאות, וכ"כ המהרי"ק בסי' קנד והתשב"ץ ח"ד סי' ו. וכן סבר בשו"ת הרמ"א סי' נב ובהגהה בסי' כו סעי' א בשם הרי"ף שהוא בר נדוי. וכן הוא הלשון במהרש"ם אבעה"ז סי' קלא: 'יש הסכמה בחרם גמור בכל אלות הברית מכל גאוני ישראל, רבני צפת ורבני קושטא ורבני סאלוניקי, לבל יהין שום בר ישראל לתבוע בערכאות בדיני ירושות וכתובה'. והלבוש נקט בסי' כו סעי' ב להחרים רק לאחר התראה. אומנם ברמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ח ה"ה ובשו"ע בסי' שפח סעי' א נראה שאין לנדות שרירותית את ההולך לדון בערכאות, אא"כ דנים שם שלא כדין ישראל, כלומר שמנדים רק משום מסירת הממון לגויים, כדין מי שהעמיד אנס: 'בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על קרקע או על מטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן ומסרה ביד גוים, מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה, ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין בישראל'. המרדכי ב"ק קצה הביא בשם מהר"ם שר' יואל קבל על ר' אפרים שפנה לערכאות להכריחו על דין היהודים: 'ראוי למתוח אותו על העמוד, כי הלך בערכאות כותים', אף שהערכאות פסקו לפי הדין.
אומנם אם פנה לערכאות בשוגג ולא ידע שכרוך בדבר איסור, כתב במהר"ם אלשיך בסי' כו שאינו בדין לייסרו.
קיבלו על עצמם לדון בערכאות
נחלקו הראשונים והפוסקים בדבר היכולת לקבל על עצמו את דין הערכאות;
אין לילך לערכאות גם בהסכמה מראש - שיטת הרי"ף, הרא"ש, הר"ן, הרשב"א, הרמ"ך, הט"ז וברכ"י
הרשב"א ח"ו סי' רנד, הובא בב"י בסוף סי' כו הוסיף שאף אם רצו לנהוג כמשפט הגוי הרווח, הוי גזל: 'נראה לי דאסור, לפי שהוא מחקה את הגוים. וזהו שהזהירה התורה, לפניהם ולא לפני גוים. ואף על פי ששניהם רוצים בכך, והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל', וסיים ופרט את חומרת הניגש לדון שם: 'ללמוד מזה לילך בדרכי הגוים ומשפטיהם, חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה. וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה, מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו'. ובשו"ת יחוה דעת, ח"ד סי' סה כתב: 'ובאמת שאפילו במקום שנהגו להתדיין בזה אצל הערכאות, מנהג כזה אותיות גהנם הוא. ואין לסמוך עליו כלל... כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן לה'. על יסוד האיסור ניתן לעמוד בדקדוק לשון הגמ' בגיטין: 'אי אתה רשאי להיזקק להם', הרי שעצם ההתייצבות לדין בפניהם נאסרה.
הברכי יוסף חו"מ סי' כו הביא מדברי הרמ"ך בחי' בסוף גיטין שכתב: אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם ולהביא דין של ישראל לפניהם. וכ"ש אם דין הוא שיצא בדיניהם זכאי התובע ובדיני ישראל יצא חייב, שאסור הוא להביאו לפניהם מפני שני דברים. האחד, מפני שעובר בעשה דכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם, ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואחד, מפני שגוזלו לנתבע כשנוטל ממנו בדיניהם שלא בדיני ישראל. ואע"פ שהתנה הנתבע על עצמו בשעת הלואתו שיהא רשאי להוציא ממנו ממונו בין בדיני ישראל בין בדיני עכו"ם, אע"פ כן עובר בעשה אם מביא דינו לפני דייני העכו"ם, והו"ל מתנה לעקור דבר של תורה. מיהו אינו גזלן, דכיון דתנאי ממון הוא שניתן למחילה, תנאי קיים, ואע"פ שנטל ממון שלא כדין ישראל, אלא כדין העכו"ם, מה שנטל נטל ואינו חייב להחזיר'.
בעל התרומות שער סב, ד כתב בשם תשובת הרי"ף שאף לוּ יעשו קניין להתדיין בערכאות, בטלה קבלתם כיון שהינה כנגד דין תורה, ומה גם שהוי קניין דברים ואינו חל: 'יכול לחזור ואינו חייב ואינו רשאי לילך עם בעל דינו אל הגוים, ולא מבעיא כה"ג דקא עקר מצוה... אלא אפילו לדבר הרשות, מאי דקנו מאיניש במילתא דעבוד, קנין דברים הוא ואית ליה למיהדר'. וכן סברו בשו"ת הרא"ש כלל סח סי' יג ובשו"ת הר"ן בסי' עג שאף שקיבל בעל השטר את דייני הגויים, אסור לילך לדון שם. וכן פסק השו"ע בסי' כב סעי' ב: 'אם קבל עליו עובד כוכבים לדיין, אפילו קנו מיניה, אין הקנין כלום, ואסור לידון לפניו'. וכן פסק השו"ע בסי' כו סעי' ג-ד: 'המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום, ואסור לידון בפניהם... שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העו"ג, אינו רשאי לתבעו בפניהם'. וכן נקט הט"ז שם: 'דאפילו אם רוצה זה שידונו לו ישראל באותו זכות שיש לו בדיני גוים אין שומעין לו, דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה', וכ"כ הט"ז בסי' סא סעי' ו. וכן נקט בערוך השולחן סי' כו, ד.
בטעם הדבר בארו הראשונים שהמקבל על עצמו את דין ההדיוטות, סבר וקיבל ואין גזל בידו, אולם אם מקבל על עצמו את דין הגויים, אינו מתקן את האיסור שנאסרה כל עמידה בפניהם – אף בהסכמה.
מותר להתדיין בערכאות אם קיבלו על עצמם - שיטת בעל התרומות שבטור, הסמ"ע והראנ"ח
הטור בסי' כו הביא שיטת בעל התרומות שאם קיבל על עצמו חיוב שבו בית דינם מחייב יותר מאשר בית דיננו, יוכל לדון בערכאות על פי מה שקיבל על עצמו מתחילה. וכן מבואר בדברי הסמ"ע בסי' כו ס"ק יא שהבין שסבר הרא"ש הר"ן ואין חולק: 'אבל אם יש למלוה זכות בזה, אין בידו כח לחזור בו, דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני גוים'. וכן סבר הסמ"ע בסי' סא ס"ק יד שאם קיבל על עצמו מעבר למחוייב בדין תורה, חייב בכך. והט"ז תמה על פה קדוש של הסמ"ע שיאמר כך.
ביסוד ההיתר לפנות לערכאות כשיש לו שם זכויות יתירות, כתב הראנ"ח בספר מים עמוקים חלק ב' סי' נד: 'כשמפסיד זכות הוה ליה כמו 'קרית לחברך ולא ענך' (כפי שהותר לילך לשם כשבעל הדין אלים), שמותר ללכת בפני דיינים שלהם שלא להפסיד זכותו. ומ"מ כל שקבל בפירוש לדון כפי דיניהם ויש לו זכות כפי הדין ההוא, י"ל דלכולי עלמא תנאי ממון הוא ואין לאחר קנין כלום'. ועל הטענה שהוי מתנה על שכתוב בתורה, כתב בספר אולם המשפט בסי' כו: 'דדוקא גבי תנאי דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, בעי דוקא שלא יהיה מתנה על מה שכתוב בתורה... אבל גבי קנין מהני אפילו שלא ככתוב בתורה'. לשיטתם נמצא, שחברה שהתחייבה ללקוחותיה להתדיין בבית משפט על תנאי תשלום שבהם יש להם זכויות יתירות מדין תורה, מחוייבת בכך, ויוכל לגבות מהם בבית משפט (לקמן נראה שרק לאחר היתר מבית הדין). וכ"כ הגר"א וייס בחוברת דרכי הוראה ח"ה עמ' קא.
קיבלו על עצמם פסקי החוק, האם בי"ד מחויב בכך
המרדכי בסנהדרין רמז תרפו בשם המהר"ם מרוטנבורג הרחיב היתר הפנייה לערכאות: 'בא מעשה לפני רבי מאיר באחד שאמר נאמן עלי אותו נכרי וקנו מיניה, וכשהרגיש שהיה מטה דבריו וקבל שוחד רצה לחזור בו. ופסק, דלא מצי הדר ביה'. הב"י בסי' כב הבין שהמעשה היה שקיבל על עצמו גוי כעד, אולם לא יוכל לקבל על עצמו גוי כדיין בשל האיסור לעמוד בפניהם. ואילו הש"ך בסי' כב ס"ק טו הבין שהיתר המהר"ם נסב על קבלת גוי לדון, שאז יהא רשאי לדון בפניו (הוכיח זאת, מכך שמיירי שהרגיש שנטל שוחד, עובדה שלא מצויה בעדות, אלא בדיין). וכן הבין הרמ"א בסי' כב סעי' ב שניתן לקבל אף דיין ולא יוכל לחזור בו מכך. אלא שבעוד הרמ"א סבר שרק לאחר פסק הדין לא יוכל לחזור בו: 'אם כבר דן לפניו, לא יכול לחזור בו'. הש"ך שם חלק וסבר שאף טרום הדין לא יכול לחזור בו מקבלתו.
ונשאלת השאלה, אם אסור לקבל דיין, מדוע תועיל קבלתו? הישועות ישראל בסי' כב סק"ז יישב את הרמ"א שמהני קבלתו בדיעבד: 'ודאי המתחייב ומשעבד גופו לעבור על דברי תורה לא מהני. ואם מחייב עצמו לעשות מלאכה ביום האסור ודאי לא מהני. ודוקא במקח שנעשה באיסור נחלקו הפוסקים דאיסורא דעבד עבד, אבל המשעבד גופו לעבירה ודאי לא מהני, דשעבודא של התורה קודם... ועיקר כוונת הרמ"א נראה שאם נתחייב בקנין לשלם כפי מה שיאמר הדיין הכותי, ודאי חל הקנין. אלא דמ"מ בית הדין כופין את התובע שלא יעבור על דברי תורה ולא ילך בערכאות של עכו"ם... במקבל בקנין שישלם כפי מה שיגזור עליו שופט עובד כוכבים, בית דין כופין את הנתבע שלא ידון עמו, ולא יתחיל החיוב על הנתבע. אבל אם עבר ודן, מחוייב לקיים הפסק דכבר קבל עליו בקנין'. הרי שאף לחולקים על הסמ"ע דלעיל, מחוייב לפסק ולממון שקיבל על עצמו, בכך שקיבל על עצמו את הערכאות.
וכן כתב באורים ותומים סק"י שבית דין של ישראל ידונו לו עפ"י הזכות שיש לו בדיני או"ה למרות שאין היתר ללכת לדון שם, וזה לשונו בסק"ד: 'היה חיוב על בית דין של ישראל לפסוק לו כפי הזכות של דיניהם, דזהו הוי תנאי ממון ולא איסור, דלא אתייקר שם עבודה זרה'. והגדיר זאת הגר"א לביא שליט"א: 'לאחר קבלת הקנין, הגורם המחייב את הצדדים הוא הקנין, בכך אין קבלת סמכות חוק הסותר דין תורה, אלא קבלת סמכות הקנין'.
כן נראה שהבין הנתיה"מ בחי' סי' כו סק"י שהסכים לדינא לדעת הסמ"ע ביחס להתחייבות הממונית, אך לא להיתר להתדיין בערכאות: 'אבל אם יש למלוה זכות, אין בידו כח לחזור בו, דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו, לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני עכו"ם, ודייני ישראל ידונו זכות בזה. סמ"ע'. וכן חזר הנתיה"מ בסי' סו ס"ק לד וכתב: 'אם קיבל עליו בשט"ח שמקבל עליו כל דין שהוא דין גויים, שיכולין הישראל לדון כל זכות שיש בדיני הגויים יותר מדיני ישראל, כיון שקיבל עליו לחייב נפשו בזה'.
כך כתב הלבוש בסי' כו סק"ד: 'הנושא אשה במקום שנוהגין בהרבה עניינים לדון על פי ערכאות... לא יוכל אבי האשה או יורשיה לומר, שהכל יודעים שאנו הולכין אחר ערכאות שלהם... והוי כאילו התנה שינהוג גם הוא כן, חלילה לומר כן לעקור דבר תורה שהבעל יורש את אשתו. ודאי אם הותנה כן מתחלה כל תנאי שבממון קיים, אבל לנהוג כן מן הסתם הואיל ונוהגין כן בין הערכאות, ודאי הוא איסור גמור, לפי שהוא מחקה את הגוים וכל כיוצא בזה, והתורה אמרה לפניהם ולא לפני גוים, ואע"פ ששניהם רוצים בכך'.
וכן סבר בספר אולם המשפט בסי' כו: 'לא שייך בזה כלל מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמ"ש התוס' בכתובות נד. דודאי יכול אדם להתחייב מה שלא חייבתו תורה, וכן יכול למחול מה שזיכתה לו התורה ע"ש, וה"נ רשאי להתחייב בכל מה שירצה... אין זה כלל כנגד מתנה על מה שכתוב בתורה. דלא אסרה תורה להתחייב בכל מה שירצה כמ"ש התוס' בכתובות הנ"ל, אלא שלא חייבתו תורה. אבל לעשות זה מנהג בישראל שידונו תמיד כדיני עכו"ם, זה ודאי נגד התורה כמו שהאריך הרשב"א בזה'. הרי שאין לקבל את דינם כחוק, אך יש לפסוק על בסיס התנייתו שקיבל את תנאי דינם.
ברם בעל כנסת הגדולה בספרו בעי חיי חו"מ ח"א סי' קנח הבין מדברי הרשב"א דלעיל שלא נאסר רק לגשת לדון בפני הערכאות, אלא אף לקבל את פסקם ודינם: 'מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י בח"מ סי' כו מוכח דאפילו להתנהג בדיני עכו"ם אע"פ שאינו הולך לפניהם אסור... הנה תשובה זאת קוראה בגרון, שאפילו שלא ילכו לפני הערכאות לנהוג להתדיין כדין עכו"ם אסור גמור הוא'. וכן סבר בערוך השולחן בסי' כו סעי' ד וחלק על דעת התומים והנתיבות, וסבר שאין בקבלתו ולא כלום ואין לבי"ד לפסוק כזכויותיו שבערכאות: 'ואפילו אם יש לאחד מבע"ד ויתור זכות בדינם מבדיני ישראל אין זכותו כלום, ואסור אף לב"ד שידונו לפי דינם של הגוים'.
לסיכום: ישנה מחלוקת אם רשאי לקבל על עצמו לילך לערכאות אם יזכה יותר בדינם, אולם אם מקבל את פסקם, מחוייב בכך, ולא יוכל לחזור בו. ונחלקו התומים, הנתיה"מ והלבוש כנגד כנה"ג והערוך השולחן אם ביה"ד צריך לדון עפ"י חוקם. ומו"ר הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א אמר שניתן להתחייב בזכויות שבדינם, מלבד כשסותר את דין תורה, כדין ירושה וכדו'. וביה"ד יפסוק על בסיס זכויות אלו שקיבל על עצמו.
השואל ומשיב תנינא ח"ב בסי' עט התיר פנייה לערכאות רק בענייני שטרות. מפני שאם היה מוכר לגוי יכל לדון בפניהם, ולכן לעולם יכול להתדיין שם.
וראה בשו"ת אגר"מ ח"ב סי' טו ובשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' סו אם להעדיף ערכאות על פני עביד איניש. ואכמ"ל.
דינא דמלכותא
לגבי הסברא שמותר לדון בערכאות משום שהוא דינא דמלכותא, כתב הרשב"א ח"ו סי' רנד, הובא בב"י בסוף סי' כו: 'שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא, טועה. וגזלן הוא... ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה... חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם'. ובאר הרשב"א בהמשך הב"י שם שיסוד דין דינא דמלכותא לא נאמר אלא: 'במאי דאיכא הורמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, כי כמו שיש לנו משפטי מלוכה כמו שאמר שמואל לישראל כך בשאר האומות דינים ידועים יש למלכות, ועליהם אמרו דדיניהם דין. אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל'.
וכן באר המאירי בב"ק בדף קיג:: 'כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו... אע"פ שהוא כנגד דינין שלנו, דין הוא ואסור לגזלו, או לעבור על מה שתקן... ולא אמר דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקות בהם מתורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים כנגד דינין שלנו, אינן בכלל זה, שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם מעתה'.
כן הוא הלשון בלבוש בסי' כו אות ד: 'הא דאמרינן בכל מקום דינא דמלכותא דינא ואזלינן בתריה, לא אמרו אלא בדברים שהם מדיני המלכות ואין נוהגין כן בערכאותיהן, כי כמו שהיה לנו משפטי המלוכה בזמן מלכי ישראל כמו שאמר שמואל לישראל כשהושיב להם מלך, כך יש בין האומות דינים ידועים למלכים שיש למלך הנאה בהם או כבוד וכיוצא בזה, ועליהם אמרו דינא דמלכותא דינא. אבל דינים שדנים בין הערכאות דנין הם מעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שלהם, ואותם אין לילך אחריהם, שאם כן בטלת ח"ו כל דיני ישראל. ואפילו במקום שהולכין במנהגי הערכאות בהרבה עניינים, אינם יכולין לכוף לדון כמנהגם בכל דבר מן הסתם'.
הב"י בסי' סח ובאבקת רוכל סי' פא הביא את דברי הרב המגיד בהל' מלוה ולוה ריש פרק כז: 'דעת הרמב"ם ורוב הגאונים לפסוק... ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא, הני מילי במה שהוא תועלת המלך בענייני המסים שלו ומה שהוא מחקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין'. וכ"כ המהר"י קולון שורש קפז, בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' קמב ד"ה 'יקרתו הגיעני', שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מה ד"ה 'בדבר מה', זרע אברהם חו"מ סי' יג והחיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' ד.
רש"י בדניאל פרק ג פט"ז הטיב לבאר את גבול סמכות המלכותא: 'אמרו לו דניאל חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר, אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניו' וגולגליו' אתה מלך עלינו, אם לכפור בהקב"ה, נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה'. מקורו בויקרא רבה לג, ו ושם הלשון: 'את וחד כלב שוין עלינן כחדא'.
מעמדן של בתי המשפט אינו כמעמד הערכאות שבסוריה
הגמ' בגיטין בדף כג. התירה להתדיין ב'ערכאות שבסוריא'. בביאור הגדרתם, כתב רש"י: 'שלא היו בקיאין בדין תורה'. כן באר בחידושי הר"ן בסנהדרין שם בפירוש א', שמינו דיינים שאינם יודעים דין תורה.
השו"ע בריש סי' ח כותב על גודל חומרת העמדת דיין שאינו הגון. והרמ"א שם סייג וכתב שהדברים אמורים רק במקום שניתן למנות דיין הגון כנדרש, ועל כך הביא הרמ"א את דין ערכאות שבסוריא: 'ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים... וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה'.
יסוד הדברים מובא בב"י שם בשם הרשב"א ח"ב סי' רצ: 'שנשאל על עיירות שאין בהם מי שיודע אפילו אות אחת ואנו צריכים להעמיד להם דיינים לדון ולפשר על כרחן של בעלי דבר, ואם לא נעמיד נמצאו הולכים בערכאות של נכרים ורבו האונסים. והשיב, שורת הדין אי אפשר להעמיד דיינים שאינם מומחים שלא מדעת בעלי דינים, אלא שהמומחין לבית דין שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר, והוא שבקיאין בדינים... לפי צורך השעה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים'. הרי שהיתר זה לדון בערכאות אינו מתמיד אלא רק בעת הצורך, כפי שכתב הרדב"ז הל' סנהדרין ב, ז. כן כתב האורים ותומים בסי' כב: 'אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראוים לדון העם, חס ושלום למנות דיינים חסירי מדע וכאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה', והעושה כן ראוי לנזיפה ונידוי כי פוגע בכבוד התורה ומעקל הדין, ופשיטא דאפילו יחיד יכול למחות'.
החזו"א בחחו"מ בחי' למס' סנהדרין סי' טו אות ד ד"ה 'יש' באר שהיתר הפניה לערכאות שבסוריה הוא תקנת ציבור, אך הבדיל בינם לבין קבלת מוסד חוקי מסודר שאינו של תורה: 'ואף על גב דליכא ביניהם דיין שידין ע"פ משפטי התורה ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה וע"ז נאמר "אשר תשים לפניהם" ולא לפני הדיוטות'. מבואר מדברי החזו"א הללו דאמנם אפשר לעשות להושיב דיין שאינו בקי בדיני התורה שישפוט ויחליט ע"פ דעתו ושיקול שכלו, אך הוא מדין פשרה, כלומר שהדיין מחליט על פי אומדנא שלו את הכרעת הדין, אך אינו פוסק על סמך חוק שכך הוא הדין המוחלט והברור. אבל לחוקק חוק ולומר שבמקרה כזה זהו הדין המוחלט, אסור, שכן בכך עוקר את דיני התורה הק'. והמשיך שם עמ' קפד וכתב: 'ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט עפ"י חוקים בדויים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה אין הסכמתם ממש, ואם יכופו על זה משפטים גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורת משה'.
וכן כתב הרב הראשי הגרי"א הרצוג התורה והמדינה כרך ז עמ' ט-י: 'כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים... ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן'. עוד כתב ראה במאמרו של הרב פרופ' אליאב שוחטמן, הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל, שנתון המשפט העברי טז-יז עמ' 200 הערה 22: 'אני אינני מסכים למינוי שופטים כאלה שידונו מאומד דעתם, ואין צריך לומר על-פי חוקים ונימוסים שלא מן תורתנו הקדושה. ובאמת זה יהיה הרבה יותר גרוע משופטים בעלי-בתים הדנים לפי שכלם וחוש היושר שבהם... וזוהי פשוט הרמת יד בתורת משה מצד הציבור ומלכות ישראל בארץ ישראל, ותורתנו הקדושה שמן השמים מה תהא עליה? אין לך עלבונה של תורה והריסה פנימית גדולה מזו'. וכ"כ מו"ר הג"ר אברהם שפירא תחומין ח"ג, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו, עמ' 239. ובשו"ת יחוה דעת להגר"ע יוסף ח"ד סי' סה בעמ' שיג-שיד וביבי"א ח"ב חו"מ סי' א. וכן פסקו בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמוד טז: 'אין חילוק בין אם הולך לערכאות של גויים או שהולך לביהמ"ש של יהודים שדנים עפ"י חוקי הגויים שלא עפ"י תורתינו הקדושה, דכיון שהוא דן עפ"י חוקות הגויים הרי הוא מקיים ואויבינו פלילים ועושה עילוי ליראתם, וכמש"כ הסמ"ע דמדהניח דיני ישראל ודן בדיני עכו"ם מראה כאילו תורת מרע"ה ומשפטיו אינו אמת ח"ו'.
ודווקא שדנים עפ"י החוק הכתוב, אך לקבל את הערכאות כבוררים פסקו בבי"ד באשדוד תיק תשמ"ב992/, פד"ר כרך יג, עמ' 331 שמותר, כיון שהחזו"א ודעמיה הגדירו שהאיסור נובע מכך שמקבל מערכת חוק שאינה של תורה, אך לא נאסרה קבלת דין שנעשית על סמך שכל השופט, שכן פסקו לא מבוסס על מערכת חוקית. וכן עולה מחידושי הר"ן בסנהדרין כג. שיסוד היתר פניה לערכאות שבסוריה, מפני שדנים מרוחב דעתם, ולא בהתאם לחוקה. ויש לדון בהיתר זה, שכן יש בפסיקתם שררה. וצ"ת.
אולם המאירי בסנהדרין בדף כג. באר את הגדרת הערכאות שבסוריא: 'שלא היו בקיאין בדין תורה, אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים'. ולדבריו, אף קבלת מערכת חוק יהיה מותר.
בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סי' פב הביא מכתב מרבה של ירושלים הג"ר צבי פסח פרנק לעו"ד שחמק מבי"ד בתואנה שניתן לגשת לבית משפט אזרחי: 'וכל הדברים הללו נאמרים ג"כ על יהודי ששופט ליהודים בדיני הגוים שלא ע"פ תוה"ק, ובודאי השופט הזה הוא בכל זה, שהוא רשע ומרים יד בתורת משה. וזה גרוע מגוי. שהגוי אינו מצווה לדון דוקא בדיני ישראל, אבל יהודי זה אף על פי שחטא ישראל הוא, ומצווה על כל דיני התורה. כי בישראל אפילו המלך בעצמו מוזהר לשמור ולקיים כל דברי התורה, ואין דבר בעולם שיצא ח"ו ממסגרת התורה הכתובה והמסורה לנו מסיני'. וסרב לקבל את דברי העו"ד: 'זכינו להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וגואלו ובתי המשפט המה של מדינת ישראל, ולא יתכן שההולך לדון אצלם הוא מרים יד בתורת משה' והשיב לו: 'וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משיעבוד הגוים, וכי בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו. ולמה לא ישתומם להושיב שופטים שפנו עורף לתורתנו ואינם נרתעים להושיב שופטים בורים וריקים מתורה ויראת שמים על עם ה', למה לא יזעק מרה הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאחרי החסד והרחמים שפקד ד' את עמו לתת להם שארית בארץ אבותינו, תיכף כשבאו לסדר בתי משפט געלה נפשם בתורתנו הקדושה אשר כל מי שטעם טעם תורה מימיו הרי יודע שכל דברי התורה מתוקים מדבש ונופת צופים, והוא סוד קיומנו בגלותנו הממושך. והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה"ק ולברור דוקא חקות הגוים אשר בדו מלבם... זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים יד בתורת משה, ומרה תהי' אחריתו של המחזק אותם'.
בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' רסג כתב: 'וממילא דלא זו בי"ד חילוני אזרחי, אלא גם עירי', אם שבק בי"ד של תורה שהי' יכול להכריע ע"פ משפטי ה' אמת ומתדין במקום חילוני ה"ה בכלל איסור הנ"ל'.
תלונה למבקר ולפקיד
יסוד האיסור לילך לערכאות הינו ההכרה במעמד המשפטי שלא מבוסס על אדני התורה ודבר ד'. אולם להתלונן על הנהלים ואכיפה על שמירת הסדר, אינה בכלל האיסור.
כן הורה בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' רסג: 'אם ישנם חוקי עזר בעיר שנתקבלו כמנהג מדינה ולטובת התושבים אם אפשר לפסוק בבי"ד טוב, ואם א"א לפסוק ע"פ בי"ד יש מקום לפנות להעיר להתנהג כפי מנהג המקום המקובל, ובדרך כלל אין העירי' פוסקים ממש אלא כופים לקיים מנהג המדינה, וכ"ז אם נראה שמנהג זה כבר נתקבל ע"ד כולם, ואין ע"פ התורה טעם שלא לפסוק כן'. והמשיך: 'לאחר שעירי' אישרה תכנית בניה האם רשאי אחד מן הדיירים או מן הנוגעים בדבר לפנות לועדת ערור שהיא מקבלת את הטו"ת ומחליטה ושופטת ביניהם, אם זה נחשב כפניה לערכאות, יראה דודאי עליו להציע לצד השני להתדיין בבי"ד ולקבל דע"ת והוא בכלל בין איש ובין אחיו ובין גרו. אבל אם אחד מן הצדדים אינו מקבל בשום אופן דע"ת אחרי שהבי"ד כבר דנו בזה, או שאנשי חוק האזרחי לא יקבלו בענין זה פסק ביד"צ והצד השני מפסיד אם לא יערער בועדת הערער שיש להם כח נגד אישור העירי', פשיטא דאין ע"ז איסור הליכה לערכאות. וכ"ז שאינו עושה זה להיצר רגליו של השני'.
הציץ אליעזר חלק יא סי' צג אות ג התיר לסדר תביעה ולפנות לפקיד הממונה על התחום: 'שלא התנו בחוקה שפקיד המוסמך ידון ויכריע לפי מערכת חוקים קבועים משלהם בערכאותיהם, אלא מסרו לידו הסמכות להכריע ולפסוק בכל סכסוך של שכני בית משותף כפי מומחיותו ושיקול דעתו'.
קבלת רשות מבית הדין לדון בערכאות
איתא בגמ' בב"ק בדף צב: 'אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך (רש"י: 'להוכיחו ולא ענך'), רמי גודא רבה שדי ביה (רש"י: 'כותל הפל עליו. כלומר, הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים')? א"ל יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד'.
כתב הרא"ש שם פ"ח סי' יז: 'מכאן פסק רב פלטאי ז"ל, ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים, כדי להוציא את שלו מתחת ידו'. ונחלקו הפוסקים בדעתו;
א. הגידולי תרומה שער סב סי' ג ובשערי צדק ח"ב סי' כ בארו בדעת הרא"ש שאף נקיטת רשות אין צריך אם סרב להתדיין אצל ישראל, וכשאינו יכול להוציא את שלו בדיננו.
כן מבואר בכסף הקודשים סעי' ב שאם ישנה אומדנא ברורה שלא יבוא הנידון להתדיין בבית הדין, רשאי מעיקרא לפנות ולתבוע אותו בערכאות, ללא שקיבל היתר מבית הדין לפנות לערכאות: 'מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עולה, והוא ממונה בעירו, או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבדה"צ דעם בני ישראל, והיא אומדנא הידועה לרבים... י"ל ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל חבר אין צריך התראה'. וכן כתב בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רסא שנהגו לפנות לערכאות ללא היתר מבית הדין. וכ"כ התשב"ץ ח"ג סוסי' ו שניתן לתבע גוי בערכאות כשידוע שלא צאית דינא. והגדיל לומר בכלי חמדה פרשת משפטים שמותר לילך לערכאות, שכשם שהותר מדין עביד איניש דינא לנפשיה לחבול בחברו במקום הצורך, כן הותר להתדיין בערכאות כשיש צורך. ולכאורה יסוד סברתו, שכשאין אפשרות לדון עפ"י דין תורה, לא נאסר לפנות לערכאות, שכן לא ייקר שמם כשפנה אליהם מתוך אילוץ.
ב. בשו"ת הרמ"א בסי' נב סבר שרק אם קיבל רשות מדייני ישראל התיר ר' פלטוי לדון בערכאות, ובלא קבלת רשות, אסרו ללכת לערכאות כלל. וכן סבר בשו"ת הרמב"ן סי' סג והצריך לילך לבי"ד ישראל אף כשהנתבע אלים. המהרש"ל ב"ק פ"ח סי' סה באר שבסתמא נטל היתר מטובי העיר, והלך לשם שיכופו אותו על דין ישראל. ולא חילקו אם ישנה אומדנא מלכתחילה שלא יבוא לדון עם ישראל.
כשיטה זו סבר הרמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ו ה"ז שאם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין.
בטעם הדין שמהני היתר זה, כתב החת"ס ח"ה חו"מ סי' ג: 'דאלו ברשות ב"ד, אפילו לשפוט בפניהם. משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם ב"ד שנתנו לו רשות. אלא ב"ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב"ד ישראל יכולי' לכופו'. כיון שביקש רשות נזקף הדין על שם דייני הישראל, ואין בכך יקור הגויים. ובאורח משפט סי' כו הבין שנדרש היתר מבית הדין מלכתחילה, שכן הם צריכים להפקיר את ממון הניגש לדון בערכאות. ואילו המהרש"ל בב"ק פ"ח סי' סה סבר שיש לקבל היתר בשל תקנה הנהוגה בישראל שלא לדון בערכאות, אלא ע"י רשות.
אומנם המהרי"ל דיסקין פסקים ותשובות קצרות סי' יג כתב שדי שיפנה לחכם שיורה לו היתר לפנות לערכאות, ולא הצריך בית דין שיתיר לו פניה לשם (הגר"א וייס בדרכי הוראה ח"ה הקשה מכך שהצריכו שני עדים שהנתבע אלים בכדי להתיר פנייה לערכאות, הרי שדרוש בי"ד בדווקא). נראה שהבין שיסוד האיסור מבוסס על כך שלא ייקר ויתן כבוד לערכאות וזה מתקיים כשקיבל היתר מחכם. אך בשו"ת המהרש"ם ח"ד בסי' קה הצריך לקבל היתר מבית דין בדווקא.
לדברי החת"ס אלו, אכתי יש להצריך לפנות תחילה לבית הדין, בכדי שיחשב הדין על שם דייני ישראל, ולא על שם הגויים. כן מבואר בבאר אליהו, שהקשה כיצד חובטין ע"י גויים: 'כיון שב"ד מצווין אותו שיחבוט אותו במצוותם הרי שלוחו של אדם כמותו, והוי כאילו חבטוהו המומחין בעצמן, אבל נוכרי דלאו בר שליחות הוא י"ל שבאמת א"א שיחבוט גם ע"פ ב"ד, דסוף סוף הוי שלא לפניהם, ושליחות אין כאן שאין שליחות לגוי. וצריך לומר, דכיון שנתנו רשות לתובע לקבול בערכאות, הוי כאילו אמרו להם ב"ד של ישראל שיכופו אותו'. וכן נקט במנחת אשר דברים סי' ג ובדרכי הוראה ח"ה עמ' קב. וכ"כ במנחת יצחק ח"ט סי' קנה, ב שאין להתיר לתבוע בערכאות אלא ברשות בי"ד, הגם שישנה אומדנא ברורה שיסרב לדון בדין תורה. וכ"כ בתשובות והנהגות ח"ג סי' תמד לגבי תביעת חברת ביטוח. וכן אמר לי מו"ר הגרז"ן גולדברג שליט"א. ואפשר שגם ערערו על הנחת יסוד שישנה אומדנא ברורה שלא יבוא לדין תורה. וכן פסקו בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמוד טז: 'היכא דמוחזק לן הנתבע כאדם דלא ציית דינא ואין סיכוי אפי' קל שבקלים שיבוא לדיני ישראל, כעובדא דידן, נראה דיש לתת לתובע היתר לדון בערכאות של גויים, עפ"י מש"כ בכסף הקדשים מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עוולה והוא ממונה בעירו או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבד"צ והוא אומדנא ידועה לרבים'.
מסתבר שחברה שהודיעה בעבר לבית הדין שהיא מסרבת להתדיין במסגרת בתי הדין, והכריזה שאינה מקבלת את סמכות בית הדין כפוסק בענייניה, אזי וודאי יוכל לגשת לערכאות מבלי להזדקק לקבל היתר אישי מבית הדין, ויסמוך על הדעה הראשונה, שהתירה פניה לערכאות כשהנתבע סרבן אף בלא קבלת היתר מערכאות. כן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קפג שאין לסמוך על אומדנא בלבד, אך אם ישנה וודאות שלא יבוא לדין, ניתן לסמוך על כך. ובוודאי כשמבקש לתבוע חברה שלא רשאית על פי נהליה להתדיין בבית דין, הוי כסרבן, שהותר לתבוע אותו בערכאות. וכן כתב בפתחי חושן ירושה עמו' לג שיכול לתבוע את חברת הביטוח לקבל את המגיע לו, כיון שעל דעת כן התחייבו מכבר. ולכתחילה יציע להם לדון בדיני ישראל. אולם הגביל השבט הלוי ח"י סי' רסג היתר זה למצב שהוא מסרב לדין באופן עקרוני בלבד: 'אבל עלינו לדעת דזה רק באופן דלא איכפת לזה מה שפסקו לו בי"ד ואין מחשיב פסקיהם לקיים דבריהם דאז באמת פשיטא דל"צ רשות בי"ד, אבל הרבה פעמים קרה דהלה אינו רוצה לקיים בטענו שהבי"ד לא ירדו לסוף טענותיו, ומבקש מהבי"ד להתחשב ברצונו לעיין עו"פ בטענותיו ומה שנתחדש עוד, בזה פשיטא דצריכים באמת רשות בי"ד ללכת לערכאות'.
מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א הציע לקבל היתר פנייה לערכאות באופן קל ופרקטי; כל שלושה יהודים יכולים להחשב בי"ד של הדיוטות, ולזמן אליהם לדיון את הנתבע. לכן יכנס התובע שלושה יהודים, וישבו יחדיו כמושב בי"ד, ויתבע בפניהם את המוסד שאותו מבקש לתבוע. השלושה ישמעו שיש בטענתו ממש כדי תביעה 2 , ויזמנו את המוסד אליהם לדיון עם התובע. ובאם נוכחו לדעת (והוסיף: שניתן להתקשר לנתבע ולשמוע ממנו 3 שמסרב לדין, ולא זקוקים להמתין ג' פעמים 4 שיזמנו אותו לדיון ולא יגיע, כדין השו"ע בסי' יא, א) שאותו מוסד מסרב לבוא בפניהם לדיון בבית דין, יוכלו לכתוב לאלתר לתובע היתר לפנות לבית משפט.
אם מותר ליטול את כל שפסקו הערכאות
יש לציין, שלאחר שהתביעה נדונה בבית משפט, מחוייב התובע לברר בבי"ד את זכותו לדעת הנתיה"מ בסי' כו סק"ב, ולא יוכל לקיים את פסק הדין ללא שיבחן את זכאותו עפ"י ההלכה (הגם שפסק הרמ"א בסי' כו שבי"ד לא נזקק לדין אחר שהלכו לערכאות, אין לבעל דין לגבות יתר על דינו). וכן כתב בהג' רעק"א בסי' כו בשם התשב"ץ, שאם נטל ממון עפ"י דינם מעבר לזכותו עפ"י דין תורה הוי גזל תחת ידו, ואם קידש אישה אינה מקודשת, ופסול לעדות ככל דיני גזלן. וכ"כ בשו"ת יכין בועז בח"ב סי' ט: 'וכן אני עושה מעשה בכל יום, שאחר שהערכאות דנין, אני משמיט הנדון עד שיחזור לד"ת'. הרי שמעבר לאיסור לעמוד בפני הערכאות, ישנו איסור להחזיק ממון שלא עפ"י דין תורה. אולם התשב"ץ ח"ג סי' סח והמהרש"ם ח"א סי' פט חלקו ע"כ וסברו שכיון שקיבל על עצמו את דין הערכאות, חייב עצמו בהיקף התשלומים שידרש, אף כשחורג מדין תורה.
הב"י בסי' יד הביא מחלוקת בדבר חיוב דמי הוצאות המשפט כשנצרך לדון בערכאות; הרשב"א נקט שיכול לגבות דמי הוצאות אלו, אולם הרא"ש סבר שלא יוכל לגבות דמים אלו, ככל דיני גרמא בנזיקין. הגר"א שם סק"ל תלה את מחלוקתם ביסוד דין חיוב בגרמא, לרשב"א כל שלא הזיקו בגוף הדבר, פטור, ואילו הרא"ש סבר כדעת הריצב"א שקנסו על כל היזקי ממון השכיחים. והביא השו"ע בסי' יד סעי' ה שתי דעות הללו, תחילה את הרא"ש ואח"כ את הרשב"א בשם 'יש מי שאומר'. והרמ"א הכריע כדעת הרא"ש (ואכן בסי' שפו, ג פסק כריצב"א לחייב קנס בהיזק שכיח) ובלבד שקיבל היתר מלכתחילה מבי"ד. וכ"כ האגר"מ בסי' חו"מ סי' כו ענף ח.
^ 1.ודלא כפי שכתב בספר נחלה לישראל לרבי ישראל משה חזן שרק חקיקה דתית נאסרה, שכן היא מייקרת שם הע"ז, אך חוק אזרחי של ערכאות נוכרים מותרת. והאו"ת הגדיר שכל שבכלל האיסור כל שדן בפני שכל אנושי. וכן סבר בשו"ת שמו משה לר"מ פרדו סי' ט. וכן נראה שהבין בשו"ת יכין בועז בח"ב סי' ט שגם פנייה לדון אצל דיין ישמעאלי בכלל האיסור, אף שאינו עובד ע"ז.
^ 2.הנתיה"מ בסי' כו סק"ג ובחידושים סק"ח והערוך השולחן סעי' ה הצריכו שבי"ד יברר את מהות התביעה, ולא יאפשרו לתבוע בערכאות אא"כ ברור החיוב. אך המהר"י בן לב ח"ג שאלה מח כתב בשיטת הרמב"ם שבי"ד יכול ליתן רשות לתבוע בערכאות, אף שלא התברר להם מהות התביעה, ודי בידיעתם שלא רצה לדון בבי"ד של ישראל. וכ"כ האמרי בינה וכן נקט האמרי בינה בסי' כו 'והנה בנתיבות', ודחה את דעת הנתיבות. הן מסברה דלא שבקת חיי, וארץ ניתנה ביד רשע. והן מצד המנהג: 'דסוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא, ונותנים בכל בי"ד רשות ללכת לערכאות'. וכן סבר הגר"י מקוטנא בישועות ישראל סי' כו.
^ 3.ראה רמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ה ה"ה ששליח בי"ד נאמן כשניים לנידוי, אך לא לממון. ברש"י בב"ק בדף קיב: בד"ה 'מהימנינן ליה'. מבואר בטעם נאמנותו: 'דלא משקרי בבי דינא'. וכסף הקודשים בסי' כו כתב שאם היה שליח בי"ד ממונה ע"י הקהל, לכו"ע היה נאמן.
^ 4.בספר מאזניים למשפט סי' יא סעי' א דייק מלשון מרן השו"ע שרק אם מבקשים לנדותו דרוש להזמינו ג' פעמים, ויסרב לכך. אך להכיר בו שאינו צאית דינא, די בפעם אחת שסרב לבוא לדין, בלא התנצלות הולמת.
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
סוד המנורה וסוד החנוכיה
איך עושים קידוש?
סוד ההתחדשות של יצחק
למה תמיד יש מחלוקת??
התלהבות ללא יין
הקשר בין ניצבים לראש השנה