בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

קדושה ועבודת ה'

השאיפה אל הקודש, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, שליח ציבור, התכוננות לתפילה, יצרא דעריות, מעלות ונפילות, כוחה של תשובה, נטיעות בארץ ישראל.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט' אייר תשנ"ט
12 דק' קריאה
השאיפה אל הקודש
קראנו השבת שתי פרשיות, אחרי-מות וקדושים. בתחילת פרשת אחרי-מות יש אזהרה לא לבוא בכל עת אל הקודש. לבוא, אבל לא בכל עת. בתחילת פרשת קדושים נאמר "קדושים תהיו", בואו בכל עת אל הקודש.
השאיפה צריכה להיות אל הקודש, אל קודש הקודשים, אבל צריך לעלות במדרגות מַעֲלָה אחר מַעֲלָה כסדר המידות. מהזהירות אל הזריזות, אל הנקיות, אל הפרישות, וכן הלאה במעלות המידות, עד אל הקדושה. הקדושה היא השיא, היא היותר עליונה שבסדר המידות. קדושה היא נבדלות, התרוממות למעלה נישאה כל כך, עד שאומר הרמח"ל 1 , שאי אפשר להגיע למדריגה זו בלי "סיעתא דשמיא". כל המדרגות עד הקדושה, השגתם תלויה בעבודת האדם, כמובן, בצרוף סיעתא דשמיא להשתדלותו, אבל ע"פ התאמצותו של האדם. לעומת זאת, במדריגת הקדושה, לא האדם משיג אותה, והקב"ה עוזרו, אלא, האדם יכול להיות רק בבחינת "פיתחו לי פתח", 'והתקדשתם', ואחר כך בא רבש"ע, ומרומם את האדם למדרגת הקדושה. ישראל שואפים למדרגה העליונה הזאת, לא פחות! והם מתאימים למדרגה הזו, מדרגת הקדושה.

אסור להתפרץ אל הקודש בלי הכנות. לכל דבר שבקדושה, שאדם עומד לעשות, הוא צריך להכין את עצמו, ורק אז הוא בשל לדבר, ומותר לו לגשת אל הקודש. אל יחשוב האדם ש'קפיצת מדריגות' היא תמיד טובה. אם הוא לא מטוהר ומקודש, הוא לא מתאים למדרגה שאליה הוא רוצה לעלות, ואין זו עליה אלא נפילה. צריכים להיזהר לא לקפוץ מדרגות בלי הכנה.
חז"ל אומרים, שלשני בני אהרן היו שאיפות מאד מאד גדולות, ומפני שהם לא בנו את סדר העליה באופן נכון, אלא קפצו מדריגות בטרם עת, הם נשרפו מהקדושה, שעדיין לא היו מסוגלים לעכל אותה.

"בזאת יבוא אהרן אל הקודש"
"בזאת יבוא אהרן אל הקודש" (ויקרא טז, ג). "ר' יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים. חבילות חבילות של מצות יש בידו. בזכות התורה - 'וזאת התורה' (דברים ד). בזכות מילה - 'זאת בריתי' (ישעיה נט). בזכות שבת - 'אשרי אנוש יעשה זאת' (ישעיהו נו). בזכות ירושלים - 'זאת ירושלים' (יחזקאל ה) וכו' 2 ".
כהן גדול, הנכנס לקודש הקודשים, איננו איש פרטי שצריך להיות בסדר באופן פרטי, כניסתו היא שליחות של האומה! כל האומה נכנסת באמצעותו אל הקודש! הוא מיצג את האומה כולה בעבודת ה', ולכן הוא צריך לבוא עם כל הצדדים של המעלות המיוחדות של ישראל.

המדרש מונה צדדים שונים של שלמויות. בראש ובראשונה זכות התורה. ישראל ואוריתא חד הוא. זה ענינם של ישראל. אחר כך, בזכות המילה שמבטאת את הסגולה העצמית של ישראל, הסגולה שבטבע. בזכות השבת, המבטאת את קדושת הזמנים, והיא השורש של כל קדושת הזמנים, ובזכות ירושלים - קדושת המקום. השייכות של ישראל לקדושת המקום של ירושלים, עומדת תמיד. אע"פ שמדובר כאן באהרן הכהן, שהיה במדבר, הוא בא אל הקודש עם זכותה של ירושלים.
ישראל מקודשים מכל הצדדים. קדושת הזמן, קדושת המקום, הקדושה העצמית וקדושת התורה - ייעודם של ישראל. אהרן, בבואו לייצג את כלל ישראל לפני ולפנים, בא עם כל העוצמה והשלמות הזו.

שליח ציבור
פנה אלי אדם שרגיל להתפלל בנוסח מסוים, וכשהוא ניגש להיות ש"צ בבית הכנסת בישוב, רוצים שיתפלל, בנוסח המקובל בישוב. לאדם זה יש קושי לשנות מהנוסח הרגיל שלו, זה מבלבל אותו, ולכן הוא רוצה להתפלל בנוסח שלו. אמרו לו, שיתפלל בנוסח שלו, אבל את הקדושה יגיד בנוסח של הציבור. שאלתו היתה, האם אפשר להגיד קדושה בנוסח של הציבור, ושמונה עשרה בנוסח אחר?
עניתי לו, שהעובר לפני התיבה צריך לדעת, שהוא לא מתפלל תפילה פרטית. הוא שליח של הציבור, ולכל ציבור יש את הסדר שלו ואת הנוסח שלו. לכן, כאשר אתה מיצג את הציבור, אתה צריך להתפלל לפי הנוסח של הציבור. במקום שכל אחד ניגש לפי הנוסח שלו, זה בסדר, כך הציבור רוצה, אבל במקום שהציבור מאד מוגדר, אדם צריך לדעת שכך הוא מתפלל.

שמעתי בשם רב גדול, שאדם הניגש לפני התיבה ב'חיוב', במשך השנה, את ה'קדיש יתום' הוא יכול לומר לפי הנוסח שלו, ולא לפי הנוסח של הציבור.
אני מאד התפלאתי. קדיש יתום אינו קדיש פרטי, שאדם אומר בביתו לכבוד רבש"ע, ע"מ לזכות את נשמת הנפטר. קדיש זה דבר שבקדושה, ואפשר לאומרו רק בציבור 3 . אדם האומר קדיש בציבור, לא הוא האומר קדיש, הציבור אומר קדיש. העובדה שהוא המייצג את הציבור ולא אחר, זו זכות מיוחדת, העומדת לנפטר, הגורם לאמירת הקדיש. לאחר שאדם נפטר, נחסרה כאן הופעה מסוימת של עבודת ה' בעולם, ובנו משלים את החסרון הזה ע"י אמירת קדיש, התחזקות בתפילות, מעשים טובים וכו', ע"מ להשלים את החסר, ולהרבות כבוד שמים, שנתמעט כתוצאה מזה שאדם נפטר, ואינו יכול לעשות מצוות. האומר קדיש, לא אומר בשם עצמו. זה דבר ציבורי. הוא צריך להרגיש את עצמו שליח ציבור.
אדם, שעובר לפני התיבה באופן קבוע, צריך ללמוד הלכות תפילה ולהתכונן לתפילה. להיות ש"צ זו אחריות. לא מספיק לדעת לנגן טוב, שיהיה נעים לשמוע אותו, גם זה חשוב, אבל צריך לדעת לכוון טוב. צריך לדעת להוציא את הציבור, להרים את הציבור בתפילתו.
שליח ציבור צריך לדעת, שאם הוא מתפלל יפה - תפילת הציבור מתרוממת, ואם הוא חוטף, בעיקר במקומות מסוימים, התפילה לא מתרוממת, נשארים למטה.

אצלינו מתחילים תפילת ערבית בדיוק בזמן, וכשמתחילים לומר 'והוא רחום', חלק מהציבור רק מתחיל להתארגן. אם הש"צ מוכשר - תופס מהר, הוא מתפלל מהר, ומגיע ל'אוהב עמו ישראל', כאשר חצי מהציבור עוד לא סיים את הברכה, ואז הוא אומר לבד את קריאת שמע בכוונה עצומה. אחר כך כל אחד אומר לבד 'שמע ישראל', וכל התפילה נראית בהתאם. אם הוא יחכה כמה שניות כדי לשמוע שהציבור סיים את הברכה, ורק אחר כך יסיים, וכל הציבור יתחיל יחד את קריאת שמע, הכל יהיה אחרת. נוכחתי בזה הרבה הרבה פעמים. בשחרית הבעיה פחותה, מפני שאומרים פסוקי דזמרה, ויש התכוננות יותר ארוכה, אבל בכל זאת צריך להתחיל כולם ביחד.
בבית הכנסת יש מנינים אחד אחרי השני, ולפעמים אדם רואה שיש ששה מתפללים ועוד כמה שמניחים תפילין, והוא מתחיל לרוץ. אחר כך לא מתחילים יחד את תפילת שמונה עשרה, ואולי ל'מודים' כולם מגיעים יחד. מה הוא רץ? מי שלח אותו? שליח ציבור הוא שליח של הציבור! עליו לזכור את מי הוא מייצג.

אנשי קודש הנמצאים באומה, העוסקים בצד הרוחני, בעומק של אמונה, בעומק לימודה של תורה, בתפילה ובהתקדשות, הם בבחינת כוהנים בישראל. אותם אנשים צריכים לדעת, שיש להם תפקיד כמו לכהן. כאשר הם עולים במדרגות, הם לא עולים רק לעצמם, הם מיצגים את האומה כולה. אדם, הנמצא במדרגה רוחנית מיוחדת, היא לא פרטית שלו אלא היא ביטוי של מעלות האומה המופיעות בו, וכשהוא מתעלה, הוא בשליחות האומה כולה.
מעמד השליח נותן כח עצום ועוצמה מיוחדת במינה, מצד אחד. ומאידך, מטיל אחריות גדולה מאד. הוא לא אדם פרטי, ההתעלות שלו נוגעת לרבים, ולכן היא צריכה להיות במלוא השלמות, במלוא ההִתקנות, ולצורך כך יש לבוא מוכנים.

התכוננות לתפילה
התכוננות לתפילה צריכה להיות לא רק בצורה החיצונית, של החשיבות, תשומת הלב וכד', אלא התכוננות רוחנית. כהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, לא מתרומם בעצמו בלבד. הוא מיצג את כל האומה, ובכניסתו, כביכול, כל האומה מתעלה למדרגה חדשה, עליונה. לכן הוא צריך לבוא עם כל הזכויות של ישראל: זכות התורה, זכות המילה, זכות הארץ - ירושלים וכו', ועם כל ההכנות והבסיסים הללו, עם כל הזכויות של ישראל, הוא יכול לעלות אל הקודש.
אדם המתכונן לתפילה, אפילו חושב רק זמן קצר לפני התפילה, שהוא הולך כעת לקבל על עצמו עול מלכות שמים, עם כל המשמעות של זה, מפנה את ראשו מדברים אחרים, מכל טרדותיו, וממלא מחשבתו בענין התפילה שהוא עומד לפניה, כל התפילה מקבלת משמעות אחרת.

בני ישיבה, הנמצאים כל היום באווירה רוחנית, עלולים לחשוב, שדווקא מי שבא לתפילה מהעבודה, מתוך טרדות שונות וכל מיני עניני חול המעסיקים אותו, דווקא הוא, בבואו ללמוד ולהתפלל, צריך לפנות את מחשבתו מכל הדברים שהיה עסוק בהם עד עכשיו, ולעבור לעולם חדש. אבל הנמצאים כל היום בעולמה של תורה, ועוברים מתלמוד תורה לתפילה ומתפילה לתלמוד תורה, המעבר לא כל כך חד וקיצוני, וצריך פחות הכנה. אבל אין הדבר כך. כל דבר שאדם הולך לעשות, צריך להתבונן בו ולהתכונן לקראתו. ויותר מזה. דווקא הנמצאים במדריגה של קודש, נדרשת מהם רצינות ואחריות גדולה יותר.
מהמילים הראשונות של הפרשה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש... בזאת יבא אהרן אל הקדש" (ויקרא טז, ב-ג) אנו למדים, שצריך לבוא עם ההכנה הראויה- בזמן המתאים, ועם הדברים המתאימים. כל אחד ואחד לפי עניינו וייחודו. והמגמה - לעלות אל הקודש, להיות קדושים - "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקכם" (ויקרא יט, ב). התביעה והשאיפה לעלות, להיות קדושים, חוזרת הרבה פעמים בפרשיות שלנו, ובתורה כולה. עצם התביעה מאתנו, אומרת, שזה מתאים לנו. ולא רק שזה מתאים לנו, אלא אנחנו כאלה! צריך כל הזמן לשאוף ליותר ויותר, ולדעת שטבועה בנו המידה הזאת.

יצרא דעריות
בשתי הפרשיות של השבת מופיעה פרשת עריות. זו הדרישה, אולי הקשה ביותר, מפני שיצרו של אדם תוקפו 4 . יצרא דערוה, הוא היצר היותר קשה והיותר חזק שבאדם. ישנם פסיכולוגים האומרים שהוא ממש מקיף את כל מהות האדם, וזהו שורש של כל המידות. על כל פנים, הוא תופס מקום באופיו של האדם באופן מאד חזק.
התורה תובעת להתמודד עם היצר הזה ולנצח. לא להכשל. ואם התורה תובעת מאתנו לנצח - אנחנו יכולים. "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך" (דברים ז, יד), אנחנו עם קדוש, יש לנו נפשות כאלה וכוחות נפשיים כאלה, שאנחנו יכולים לעמוד במשימה ולנצח.

התורה דורשת מאתנו, לא רק שלא נהיה עוברי עבירה בפועל ממש, אלא שאפילו לא נהרהר. עד שאמרו חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה 5 ". ר' חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים 6 ' אומר, שאם אדם מהרהר הרהור עבירה, זה יותר גרוע מטיטוס הרשע, שהכניס זונה לבית קודשי הקודשים, ועבר בה עבירה 7 . מפני שלבו של האדם, הוא קודש הקודשים הנשמתי, הרוחני, וזה יותר עליון מקודש הקודשים הגשמי, העשוי עצים ואבנים.
וכי יש דברים יותר גרועים, חילול ה' יותר נורא ממעשהו של טיטוס הרשע?! אלא, אמרו חז"ל על חורבן הבית: "קמח טחון טחנת, בית הרוס הרסת 8 ". לא טיטוס החריב את בית המקדש. ברגע שישראל לא היו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, והקדושה פסקה בית המקדש ירד מערכו, והריסתו שווה להריסת בית הרוס. שורש ההריסה נעוץ בקלקול הקודש הפנימי של ישראל, שבגללו לא היו ראויים לארץ ישראל ולבית המקדש. לכן ההרהורים בלבו של אדם, חמורים ממעשהו של טיטוס הרשע.
אדם צריך לעבוד הרבה מאד, לא רק על תחום המעשה, אלא, גם על תחום המחשבה הפנימית. שהלב יהיה טהור. נקי מדברים שליליים, וממולא בתוכן חיובי - לב טהור.

מעלות ונפילות
ראשית כל, צריכים לדעת, שעם ישראל בכללותו ובפרט אנשי בית המדרש, נמצאים במדריגה רוחנית של קדושה וטהרה. מדריגה נפלאה מיוחדת במינה. בני תורה מקיימים בפועל את הצווי - "והייתם קדשים כי קדוש אני", הם קדושים. הם במדריגה מיוחדת.
אמנם יכולים לחשוב ולומר: זה לא מדויק, יש לפעמים... מי נקי, צדיק, כזה מזוכך, שלא נכנסים בו אף פעם הרהורים לא טובים ומחשבות לא טובות, האם יש כזה אדם? כל אחד חושב, 'אולי יש כאלה אנשים, אבל אני, לצערי, לא כזה. את עצמי אני מכיר, אני לא מאה אחוז'. נכון שיש תמיד מה לתקן, אבל צריך לשמור על הפרופורציות. צריכים לדעת, שגם בן ישיבה, החושב, שהוא פחות טוב בענין הזה, הוא במצב מעולה מאד.
אדם היושב בישיבה ולומד כל היום, נמצא במדרגה רוחנית גבוהה, ועליו לשמוח ולהיות מאושר בזה. על גבי זה, צריך לשאוף הלאה, להתקדם עוד, אבל לא בעצבנות. נמצאים במדרגה בסיסית גבוהה מאד, ורוצים לעלות יותר. זה צודק מאד, לשאוף לעלות ולהתקדם כל הזמן, אבל חייבים לדעת מה כבר השיגו, ולשמוח בזה, והשמחה הזו נותנת כוח גדול מאד להתמודד, מפני שבסה"כ אני בסדר.

כוחה של תשובה
אדם שכשל, ח"ו, בהרהור אסור וכד', אסור לו לעולם ליפול ברוחו. אנו מאמינים בכוחה של תשובה. רבש"ע נתן לנו את האפשרות ואת הכח לתקן הכל. אפילו דברים, שכתוב שמאד קשה לתקן אותם, אין פרוש הדבר שאי אפשר לתקן. אין דבר שאי אפשר לתקן, שהוא מעבר לכח התשובה. התשובה ניתנה אדעתא דהכי, שאדם שחטא - יתקן, מפני שזה סדר העולם. אי אפשר לעמוד מבלי להכשל 9 . האדם בנוי מחומר ורוח, מכוחות נפש עליונים ותחתונים, וכל הזמן יש התמודדות בין הכוחות הללו. בהתמודדות הזו יש הרבה הצלחות, ויש גם כישלונות, וכדי לתקנם ניתן כוח התשובה.

אדם צריך לדעת שיש לו את כח התשובה. לא שיכשל ח"ו, על דעת, שיכול אחר כך לחזור בתשובה, שהאומר אחטא ואשוב, אחר כך מפריעים לו לשוב 10 . אבל צריך לדעת שיכולות להיות נפילות, ואין לפחד מהם, מפני שאפשר לתקן. אדם השב בתשובה ורוצה לתקן, רבש"ע מקבל את תשובתו, ומטהר ומנקה אותו מכל שמץ לכלוך.
ההסתכלות הזאת הכרחית, ראשית כל מפני שהיא נכונה, וגם מפני שיש לה תועלת. ולתשובה מידית יש תועלת מיוחדת במינה.
לא בכדי, חכמינו תקנו, להגיד שלוש פעמים ביום את ברכת 'הרוצה בתשובה' וברכת 'סלח לנו'. הם תכננו שאדם יכשל שלוש פעמים ביום, שחרית מנחה וערבית?! אדם אמר בשחרית 'סלח לנו', ואחר כך עשה תשובה. מדוע צריך לחזור על זה גם במנחה ובערבית?! אלא, בסדר המציאות, אדם לא יכול להישאר כל הזמן בגובהו השלם. יש נפילות, וממילא, כל הזמן יש צורך להתחזק בתשובה, לתקן ולעלות. לכן אסור לאדם לירא מחולשות בתחום הזה, ובכל תחום.
הדברים הללו מאד פנימיים, בתוך תוכו של האדם, ו'ליבא לפומא לא גליא'. לא נוח לאדם לשוחח עם אחרים על הכישלונות שלו בינו לבין עצמו, הוא משאיר את הכל 'בפנים', וזה עלול לגרום דכאון מאד גדול, ומהדיכאון, הדרך קצרה לנפילה כללית בכל ההתקדמות הרוחנית. זו דרכו של היצר הרע האומר לאדם: 'אתה מתפלל, לומד, מברך, מקיים מצוות וכו', אבל מה שווה כל ההתקדמות שלך, לעומת החולשה הזו?! הכל מוכתם ומקולקל!' האדם חושב שהמוסר הזה נכון, ואומר לעצמו: 'באמת, איך אני יכול ללמוד? קודם צריך להיות בסדר, ואני לא מאה אחוז'. להיות בסדר זה קשה, ולכן באה חולשה בלימוד. האדם כבר שכח מה הסיבה שבגללה עצר, וכך, מתוך 'צדקות' לכאורה, הוא עלול ליפול, ומזה עלולה להשתלשל נפילה כוללת בכל המהלך הרוחני שלו.

כל זה, אינו סברה בעלמא. הנסיון מוכיח, שלא מעט אנשים נשברו משום שהציק להם הכשל, וזה גרם לירידה כוללת. זה לא רצונו של ריבונו של עולם! אין הדרכה כזאת בתורה! אין שום הצדקה, שאם אדם נכשל בדבר מסוים, שהכישלון יתפשט על דברים אחרים. צריך לבודד את הבעיה, ולטפל בה. לא מנצחים אותה היום - ינצחו אותה מחר, לא מחר - מחרתיים. בינתיים צריך להתקדם במה שאפשר. להתקדם בשמירת שבת, בלימוד תורה, בתפילה, במעשים טובים בן אדם לחברו, בן אדם למקום, בעוד זהירויות, בעוד הידורים וכו'. להתקדם! החולשה כואבת, אבל לא לתת לה לעצור את ההתקדמות. צריכים לראות אותה בפרופורציות נכונות. ההתקדמות היא בכוונה, לכתחילה, ולכן יש לה ערך גדול ועצום, לעומת הכישלונות שהם בדיעבד. צריך לדעת להגדיר את החולשה, ולהשאיר אותה בתחום שלה בלבד, ולא להרוס את הכל בגלל חולשה בודדת.

ישנם סוגים שונים של חולשות. אדם צריך להגדיר בדיוק באיזו נקודה יש לו חולשה, לסמן את הנקודה ולעבוד עליה, אבל זה לא נוגע לשאר התחומים. יש הרבה תחומים בעבודת ה', תרי"ג מצוות, ואם אדם מרגיש שבמצוות מסוימות, עוד אין לא את הכח לנצח לחלוטין, ינצח בינתיים בשש מאות ועשר, בשש מאות, ולא בכולם. לא שח"ו הוא לא מקבל עליו את כל המצוות, אבל יש לו קושי זמני. חשוב מאד להדגיש את זה, מפני שאנשים, בסתר ליבם, לפעמים טועים וניגשים בגישה מוטעית לחלוטין, וחושבים שביקורת עצמית זה דבר מאד אמיתי וישר, ולכן אסור להתעלם מהחסרונות, וקודם שהולכים להיות בסדר בכל התחומים, צריכים לתקן את התחום הזה. זה לא נכון! פשוט לא נכון!
אני לא נותן חלילה לגיטמציה להיכשל. אלא, שאני לא רוצה שחולשה מסוימת, שעדיין אין כח להתגבר עליה באופן מוחלט, שהיא תתפתח ותתפשט לתחומים נוספים.
אפשר לנצח כל קושי! לפעמים בזמן קצר, ולפעמים זה לוקח הרבה זמן, יש מלחמה שנמשכת ימים, יש שבועות, יש חודשים ויש שנים, אבל בסוף מנצחים! לכל אדם מישראל, יש את הכוחות לזה, יש בו את התכונה הבריאה של קדושה, שיכולה להתגבר על החולשות, וככל שיותר קשה, השכר יותר גדול.

נטיעות בארץ ישראל
על הפסוק: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג), אמרו במדרש: "ר"י ב"ר סימון פתח: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' (דברים יג, ה) - וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו 'בים דרכך ושבילך במים רבים' (תהילים עז, כ), ואתה אומר אחרי ה' תלכו?! 'ובו תדבקון' - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו 'כי ה' אלהיך אש אוכלה', (דברים ד, כד), וכתיב 'כורסיה שביבין דינור' (דניאל ז, ט) (כסאו שביבי אש,) וכתיב 'נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי' (דניאל ז, י) (נהר אש יוצא מלפניו,) ואתה אומר ובו תדבקון?! אלא, מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' (בראשית ב, ח), אף אתם, כשנכנסין לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד 'כי תבאו אל הארץ' 11 ".

המדרש אומר לנו, שאע"פ שרבש"ע אש אוכלה הוא, יש דרך להידבק בו. יש דבר מסוים, שאם עושים אותו, ממש נדבקים בשכינה! מהו? נטיעת עצים בארץ ישראל. חז"ל לא מפרשים לנו למה זה כל כך גדול, אבל זו הדרך.
אין דבר אחר שאפשר לקיים בו "ובו תדבקון"?! מדוע לא אמר המדרש, שצריך כל היום להתפלל, לעסוק בתורה, בגמילות חסדים וכד', לאחוז במצוה רוחנית, שיותר רואים בה את הדביקות ברבש"ע. אמנם לא בטוח שהמדרש הזה שולל דברים אחרים, אבל הוא דיבר דווקא על נטיעה בארץ ישראל. זה המעשה שעל ידו מקיימים את הצווי "ובו תדבקון".

עבודת האדמה בארץ הקודש, נטיעת עצים בארץ ישראל - יש בה בחינה מיוחדת של דביקות ברבש"ע. הוצאת הכוחות של הארץ מן הכוח אל הפועל, זו השתתפות עם רבש"ע בבריאתו של עולם לא רק בדברים רוחניים, אלא גם במציאות הגשמית. השבוע חגגנו את יום עצמאותנו, יום חזרתנו לעצמאות בארץ ישראל. העמקנו בהתבוננות בעניינה של העצמאות, מדרגתה הרוחנית, מדרגת הקודש שלה.
בברכת 'אהבת עולם' לפני ק"ש של שחרית, בתוך הברכה על לימוד התורה - 'ותן בלבנו בינה, להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות וכו'', אנו מוסיפים: 'ושבור עולינו מעל צווארנו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו וכו''. לא בכדִי בקשה זו הוכנסה כחלק מהברכה הקודמת לק"ש. בק"ש מקבלים עול מלכות שמים, וכדי לקבל עול מלכות שמים, צריך להשתחרר מעול גויים. כל עוד אדם נמצא תחת עול גויים, זה ממעט את יכולתו לקבל עול מלכות שמים באופן שלם. רק כשאדם משתחרר מעול גויים, כשעם ישראל משתחרר מעול גויים, רק אז הוא יכול לקבל עול מלכות שמים שלמה. אין עול שחוצץ ועומד בינו לעולו של מקום. ההולכה קוממיות לארצנו תגרום, שנוכל לקבל עול מלכות שמים שלמה.

ב"ה, צעדנו כבר צעדים גדולים בדרך הזאת, אבל יש לנו עוד צורך להתחזק ולהתעצם. להיות עצמאיים לחלוטין, באופן שגם לחצים של עמים אחרים, לא ישפיעו על דרכנו, וכיוצא בזה. אבל בכ"ז, צריך לראות מה היה מצבינו בעבר ללא עצמאות, ומה מצבינו היום, ולהודות לרבש"ע. ישנם אנשים שומרי תורה ומצוות, שלא מרגישים כך. לא מבינים את מעלת בואנו לארץ, והשחרור מעול גויים. הם עדיין חיים בגלות, ואת המצווה הזאת הם מזניחים.
"ובו תדבקון" - דרך הדבקות ברש"ע, היא ע"י עבודת קרקע בארץ ישראל. אם יבוא אדם ויאמר כהדרכה מוסרית, להדבק בקב"ה ע"י נטיעת עצים, יגידו - רפורמי, ציוניסט, מתקדם. לנטוע עצים בארץ ישראל זו דביקות ברבש"ע?! אבל המדרש אומר דווקא את זה.

אנו מתפללים שנזכה להמשכם של מהלכי הגאולה, שלפי כל הסימנים, מתקדמת מהר. אין אלטרנטיבות לגאולה. אין מעומדים מתאימים חוץ מהגואל עצמו, ולכן אין ברירה אלא שתהיה גאולה שלמה.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה, שישבור ה' עול גויים מעל צווארנו, ונקבל עול מלכות שמים שלימה. אמן.


^ 1 מסילת ישרים, פכ"ו. "עניין הקדושה... תחילתו השתדלות וסופו מתנה"
^ 2 ויק"ר כא, ו.
^ 3 עיין מגילה כג, ב.
^ 4 עיין קידושין סג, ב.
^ 5 יומא כט, א.
^ 6 שער א, ד.
^ 7 עיין גיטין נה, ב.
^ 8 איכה רבתי א, מג. "אלא אמרה ירושלם לבת בבל אילו ממרום לא עשו בי מלחמה את היית יכולה להלחם בי, אילו ממרום לא שלחו בי אש את היית יכולה לי, אלא אריא קטילא קטלת קימחא טחינא טחנת קרתא יקידתא אוקידתא לכך אמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה"
^ 9 עיין קהלת ז, כ.
^ 10 עיין מסכת יומא פ"ח מ"ט
^ 11 ויק"ר כה, ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il