הבא להרגך השכם להרגו"

לאחרונה התעורר בשיח הציבורי דיון, וכאילו הועמד לבירור עקרון מוסרי נעלה, אשר נזרקה בו תמיהה - האם הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" אין בו משום זלזול וביטול ערך חיי האדם? והאם אין הוא מעודד שפיכות דמים, חלילה? הענין מחייב תשובה לתמהים.

המקורות
הגמ' [ברכות נ"ח ע"א וסנהדרין ע"ב ע"א] אומרת: "והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו". היכן אמרה תורה דבר זה? רש"י [ברכות שם] מפרש שהכוונה לדין הבא במחתרת, גנב החותר תחת יסודות הבית במטרה לגנוב ממון, אך כיון שיודע הגנב שבעל הבית ישתדל בכל כחו להציל את ממונו ויעמוד כנגדו, מוכן הגנב להרגו אם יתנגד לו, ולפיכך נחשב הגנב כבא על עסקי נפשות, דהיינו להרוג, וכאן אמרה תורה "הבא להרגך השכם להרגו". המאירי [סנהדרין שם, בשם מדרש תנחומא] מפרש שהתורה אמרה בפרשת פנחס: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם". כלומר, המדינים אשר מתמידים להצר לכם, הם לפי המידע האלוקי כמו "פצצה מתקתקת", כמו רוצח העומד להרוג בכל עת, וכאן אמרה תורה "הבא להרגך השכם להרגו". עוד למדנו במשנה [סנהדרין ע"ג ע"א] שהרודף אחר חברו להרגו, מצילים את הנרדף בנפשו של הרודף. מתוך המקור הזה נולד המטבע הלשוני-הלכתי "רודף", המגדיר כל מי שמאיים להרוג, לחסל חיים, בשם תואר זה.

המסר העולה מן ההוראה של "השכם להרגו"
העקרון של "הבא להרגך השכם להרגו" הוא עקרון תורתי ["והתורה אמרה"]. ונשאלת השאלה: מה צורך יש לתורה ללמדנו עקרון שכלי פשוט הנראה נכון וישר עפ"י הסברה, ובלשון הגמ' בכמה מקומות: למה לי קרא, סברא היא! התשובה לכך: עוון שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל [שבת ל"ג ע"א], ומשום חומר איסור רציחה ותוקף השפעתו השלילית על ארצנו ועמנו, היה מקום לחשוב שמא לא הותר להרוג את הרודף עד אשר יתחיל במעשה הרציחה ממש. לכן באה התורה והזהירה אותנו: "הבא להרגך השכם להרגו", קדושת החיים וערכם העליון מחייב את ההגנה עליהם, ואדרבה, המאיים במעשה על חיי זולתו, איבד בכך את זכותו לחייו הוא, ומצוה להרגו על מנת להציל נפש הנרדף. אמור מעתה אין כאן הוראה שמשמעותה "קלות בלחיצה על ההדק", אלא יש כאן הקפדה על מצות הצלת נפשות ושמירה של החיים [ראה רמב"ם הל' רוצח פ"א הל' ו'-ט'] .

קיומו של הישוב היהודי בארץ ישראל, קרי מדינת ישראל, לצערנו, תלוי כל הזמן, מאז מלחמת השחרור ועד היום, בקיום הצו המוסרי של "הבא להרגך השכם להרגו". מלחמת ששת הימים, היא דוגמה קלסית של מימוש העקרון של "השכם להרגו". אירופה הנעדרת כל חוש מוסרי ואשר אדמתה רוויה דם יהודי מדורות - זעמה על כי ראשונים היינו להכות באויבינו. נשיא צרפת שארל דה-גול קרא לנו "עם חוצפן ושתלטן". וזכור לטוב אפרים קישון ז"ל במאמרו הנפלא במעריב "סליחה שנצחנו", שהזכיר לכולנו שבדברים של פיקוח נפש של האומה, אין לשמוע לעצת גוים ואין להתחשב בדעת העמים, כי בנפשנו הוא. הנסיון המר של מלחמת יום הכיפורים מלמדנו על חשיבות הכלל המוסרי של "השכם להרגו". אם נאמנים היינו לכלל הזה, כמה נפשות מקדושי וטהורי ישראל היו חיים עמנו היום. ההגנה על החיים כאן בארץ ישראל, מורכבת היא מיסוד האמונה בעקרון קדושת החיים, ויסוד האמונה בזכותנו לחיות בארץ ישראל. החולק על כך, הרי הוא מזלזל ומקל בשתים אלו.

העקרון של "השכם להרגו", כמו כל עקרון מוסרי אחר, יישומו בעולם המעשה חייב להיות בצמוד להוראתו המקורית. לא כל הערבים הגרים ביהודה ובשומרון הם בבחינת "רודפים" עלינו לכלותנו. שריפת הבית בדומא, היתה ענן שחור שהעיב על שמיה הטהורים של ארצנו הקדושה. המשתתפים במעשה נפשע זה, הם בבחינת "רודפים" המסכנים את הישוב היהודי בארצנו, ואינם גואלי ארץ כי אם יורדי דומה. וכל אלו השמחים עמהם, שותפים גם הם במחשבה ובדיבור לתיעוב זה.

לסיום
הבה נחזק איש את רעהו ונתחזק יחדיו באמונה העמוקה כי החיים קודש הם, וזכותנו לחיות בארצנו קודש היא, ובהגנה על זכות זו, כנגד כל המתקוממים נגדנו, אנו מקיימים את מצות השעה הזאת ומצות הדור הזה, וכל הבא להרגנו נשכים להרגו, כי כך צוותה תורתנו הקדושה וכך גם מחייב השכל הישר אשר לא נתבלבל מחמת המצוקה והלחץ. אם חלילה לא נעמוד על נפשנו כנגד הקמים עלינו, או אז יסור ממנו צלם אנוש, כי בזנו לחיים, ואף נאבד את עצמנו לגמרי, ביאוש שלא מדעת. הציווי העליון של "וחי בהם" [ויקרא י"ח, ד'] ולא שימות בהם [יומא פ"ה ע"ב ורמב"ם שבת פ"ב ה"ג] מלמדנו את הערך העליון של החיים והחובה להשתדל ולהתאמץ, להגן, לקיים ולשמור עליהם בכל עוז ותוקף.