בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
בסוף מלחמת העולם השנייה התברר שהנאצים הארורים רצחו את רוב היהודים באירופה.


כוחות בעלות הברית ניהלו מלחמה עיקשת נגד הצבא הנאצי, והצליחו לדחוק אותו לתוך גרמניה.
הנאצים נסוגו בכל החזיתות, וגם בעת תבוסתם לא נתנו ליהודים מנוחה.
הם לקחו אותם לגרמניה, למסע של מאות קילומטרים. חלקם הלכו ברגל ואחרים נסעו ברכבות.
במחנה ברגן בלזן בגרמניה, לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסייה בתוך חודש פי שלושה. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מהצרות שאפפו את יושביו. המחנה היה מחולק לאגפים, ובאחד מהם היו גם חיילים רוסים שבויים.
בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה והכריזו: "אנחנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים, ואנחנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, לכן הבאנו לכם לחמניות טריות".
הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי ניתן לתיאור. אחד היהודים כמעט לא אכל במשך חמש שנים, וכל מחשבתו הייתה נתונה רק לשאלה אחת: כיצד יוכל להשיג אוכל. אם היה נשאל באותו רגע "מה אתה מעדיף - להשתחרר או לאכול לחמנייה?", היה מבקש לחמנייה. מוחו נעשה אטום והוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד אוכל.
היהודי האומלל עמד בתור, וכאשר הביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו לחמניות רבות. התעורר בלבו חשש, שמא בדיוק כאשר יגיע ייגמרו הלחמניות. מחשבה זו גרמה לו לדפיקות לב מואצות, וזיעה קרה ניגרה מגופו מרוב פחד.
התור התקדם. שישה אנשים היו לפניו. הוא הביט וראה שנותרו שבע לחמניות, מה שאמר שהוא יזכה באחרונה. האנשים התקדמו לאט לאט, ובאמת הוא הצליח לקבל את הלחמנייה האחרונה.
הוא היה מאושר. הנה בידו לחמנייה! אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין בכך שליד החייל הנאצי מונחים סלים מלאים לחמניות. מיד עלתה בדעתו מחשבה, שאם יש כל כך הרבה לחמניות, מדוע לא לקחת אחת נוספת, הרי הנאצי בוודאי לא יזהה אותו בתוך כל כך הרבה יהודים!
ואז, כשהנאצי שאל "מי הבא בתור?", אמר "אני" וקיבל לחמנייה נוספת. בידיו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה המאושר באדם.
לפתע הרגיש יד לופתת את צווארו וקול מאיים לוחש באוזניו: ״ראיתי אותך, יהודי". הוא הסתכל לראות מי הדובר. זה לא היה חייל נאצי אלא חייל רוסי שבוי. הבריון הרוסי תפס בו בחוזקה ופקד: ״תן לי את הלחמנייה השנייה!״.
היהודי חשב לעצמו: הוא הרי אסיר כמוני, ומה פתאום שאתן לו?!
״לא אתן לך!" אמר בנחישות.
תפס אותו הרוסי, ויחד עם שני בריונים רוסים נוספים הכניסו אותו לתוך צריף האסירים, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות נוראה. כאשר היו בטוחים שנפח את נשמתו, נטלו ממנו את שתי הלחמניות והלכו.
היהודי הרגיש את צלו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו. הוא נשא את עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו עליי למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת..."
וכך, כשהוא מלא טענות כלפי מעלה כרימון, איבד את הכרתו.
כשהתעורר משנתו ראה את השמש זורחת, ולא הבין איך ייתכן הדבר. במשך חמש שנים לא ראה שמש כשהתעורר, שכן הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בוקר למסדר, ומי שלא קם בזמן, לא זכה לקום יותר. "אז איך ייתכן שאני ישן בעוד השמש זורחת?!" ניקרה בראשו השאלה.
לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן. הם ברחו, השתחררנו מהם, ברוך השם. אבל למה שורר כזה שקט מסביב?! הוא הביט מסביבו וראה שכולם שרועים ארצה ללא רוח חיים. מיד קלט מה אירע: הלחמניות שחולקו לאסירים היו מורעלות!
אז הבין שהקדוש ברוך הוא דאג שייקחו ממנו את לחמניותיו בכוח. אמנם הוא סירב לתת אותן, אבל קיבל מכות רצח כדי שיוכל להמשיך לחיות...



על פי הספר 'בצדק תשפוט' מאת הרב חנוך טלר בהוצאת פלדהיים

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il