- פרשת שבוע ותנ"ך
- קדושים
זהו שממשיך אבן עזרא, שחובתם של האחרים קיימת גם לגבי שמירת השבת. יש להזהיר כל אדם, גם מי שאינו בן משפחה, שישמור את השבת, ולכן גם שם מובאת המצוה בלשון רבים: "תשמורו".
ביאור נוסף: כשהבן קטן, עלינו להזהירו ולחנכו לשמירת השבת מדין חינוך; אחר שהוא גדל, עלינו להקפיד עליו שישמור את השבת כבר-חיוב. לכן אמרה התורה בלשון רבים: "תשמורו" – כנגד שתי תקופות השמירה הללו.
" יש לדייק: התורה פותחת את מצות מורא אב ואם בלשון יחיד: "איש", אך מסיימת בלשון רבים: "תיראו"! כתב על כך אבן עזרא: "ואמר 'תיראו' לשון רבים, כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו. וכן בשמירת השבת". בתוספת הסבר: לאב ולאם לא נעים להזהיר את הבן על קיום מצוה זו ולומר לו: כבד אותנו! יְרא מאיתנו ! לכן מצוה זו מוטלת על אחרים, שרואים את הבן שאינו מכבד את הוריו. הם צריכים להזהירו על כך. מצות שבת סמוכה למצות מורא אב ואם (ראה רש"י ורשב"ם), ומכאן שיש להקיש מהאחת על השניה.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם"
בזוהר הקדוש (ח"ג ויקרא פ"ז ע"ב) נדרש הפסוק כך: "מפני שיבה" – דהיינו: לפני השיבה, עוד בטרם יזקין האדם – "תקום" – קום ועסוק בתורה! אל תאמר: עכשיו אני עסוק, כשאצא לפנסיה אעסוק בתורה; אלא כבר עכשיו, לפני הזיקנה, לְמד תורה. אם תעשה כך, תזכה ל"והדרת פני זקן".
אדם גר במקום מרוחק מבית הכנסת. היצר הרע משכנע אותו שאין לו זמן ללכת עד לבית הכנסת, ולכן הוא מתפלל ביחידות בביתו. הוא אומר לעצמו: כשאצא לפנסיה ולא אהיה טרוד בענייני העבודה אוכל ללכת להתפלל בבית הכנסת. אבל כשהוא יוצא לפנסיה, כבר אין לו כוח ללכת ברגל עד לבית הכנסת... אם מתרגל האדם כבר בצעירותו ללכת בכל יום לבית הכנסת, אזי גם בזקנותו ימשיך לעשות כן.
בעניין זה ראוי להביא את דברי הרה"ג המקובל האלוקי חכם שמעון אגסי זצ"ל על הפסוק בתהלים (קי"ט, ס'): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך". לכאורה ישנה כאן כפילות: אם "חשתי" ודאי ש"לא התמהמהתי"? הוא ביאר זאת כך: רואים אדם שרץ לבית הכנסת. מה פשר ריצה זו? אפשר לפרש את ריצתו מחמת שהוא מאחֵר לתפילה, ואפשר לפרש את ריצתו כחיבוב מצוה, בכך שהוא מקדים לבוא לבית הכנסת. על כך אמר הפסוק: "חשתי", רַצְתִּי, לא מחמת שאני מאחֵר, אלא "לא התמהמהתי" כדי להזדרז בעשיית המצוה.
הקמת מדינת ישראל – 'שלב חשוב בתהליך הגאולה'
שאלה: היום אנחנו חוגגים ומציינים ארבעים שנה למדינת ישראל. האם למדינה זו התפללת?
הרב אליהו: הדבר החיובי והיסודי בהקמתה של מדינת ישראל הוא קודם כל הסרת שלטון זר בארצנו. לכך התפללנו. אבל כלל עם ישראל התפלל גם לגאולה שלימה ואמיתית דהיינו לתקופה שבה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לכך, לצערנו, טרם הגענו. התפללנו ואנו שואפים, שלא תהיה מחלוקת בעם ישראל, גם לכך למרבה הצער טרם הגענו. אבל, כל זה לא מעיב על השמחה אמיתית שזכה לה דורנו כשאין עלינו שלטון זר, נמשיך להתפלל ולקוות לבואו של המשיח במהרה.
שאלה: בתפילה לשלום המדינה אנו אומרים: 'אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו'. האומנם מדינת ישראל צועדת בשביל הגאולה?
הרב אליהו: כל התקדמות היא שלב בתהליך הגאולה. הקמת מדינת ישראל היא שלב נוסף מתהליך זה. כבר חז"ל לימדו אותנו בסוף מסכת סוטה על השלבים בגאולה. אם אפשר היה לעבור ולדלג על כל השלבים היה טוב מאוד. אבל, אין זה כך ולא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לגאולה השלימה. שלב אחד חשוב עברנו והוא הקמת מדינת ישראל .(ראיון בעיתון ' הצופה –' מוסף ' ד – חג אייר תשמ ח" . מאת: שלום צוריאל )
שאלה: האם המחלוקת המתמשכת בעניין ההלל בברכה ביום העצמאות אינה מבטאת למעשה מחלוקת בקרב היהדות לגבי מעמדה של מדינת ישראל?
הרב אליהו: יש להבחין בין ציבור שמתנגד למדינת ישראל, לשלטון ישראל, ולצה"ל לבין ציבור שיש לו כבוד והערכה למדינה ולצה"ל. לגבי הראשונים הוויכוח כלל לא קיים. לגבי האחרים אין לוויכוח זה משמעות דתית ואי אמירת הלל אין פירושה רפיון באמונה לגבי מעמדה הדתי של . מקובל עלינו הכלל ההלכתי שבברכות יש לנהוג החמרה. מסיבה זו אנו מוצאים הבדלי נוסחים בין אשכנזים לספרדים לגבי אמירת הלל בברכה בסוכות ובפסח וכן בראש חודש. לפיכך מי שאומר הלל עם ברכה או בלי ברכה אין לזה שום משמעות. העיקר לשמוח ולהודות לקב"ה על הניסים שעשה לאבותינו ולנו.
מדינת ישראל - 'אור גדול'
שאלה: כיצד רואה הרב את המדינה הנצבת על סף שנת הבינה שלה?
הרב אליהו: אינני רוצה לראות צללים. אני רואה במדינה אור גדול. לא הייתה מעולם תקופה רבת אור כמו תקופתנו אנו במדינתנו. במדינה כיום מרכז תורני חשוב. ב"ה ישנן ישיבות רבות לסוגיהן, ישיבות רגילות, ישיבות הסדר, נוער נפלא, רבנים גדולי תורה. גם ההשפעה החינוכית של מדינת ישראל טובה, אם כי יש תופעות הטעונות טיפול ותיקון. תקוותי היא שאווירה של ארץ ישראל תשפיע לטובה.
רמז ליום העצמאות מן התורה:
באחת מדרשותיו סביב ענייני יום העצמאות, מצא הרב רמז ליום העצמאות מן הפסוק: "רצית ה' ארצך , שבת שבות יעקב" (תהילים פה', ב'), המלה "שבות" - קרי "שבית", וכתיב "שבות". "שבות" מלשון שיבה, תשובה. ובגימטרייה שווה 708 - רמז לשנת תש"ח (708). בשנת תש"ח השיב הקב"ה את "שבות יעקב" עם קוממיות ישראל במדינתנו.
יום העצמאות ויום ירושלים - 'סימני גאולה וודאיים' : הרב אליהו: 'הרבנות הראשית תקנה לומר הלל שאלה: האם צריך לומר הלל ביום העצמאות?, מהסיבות הבאות: יצאנו מעבדות לחירות, משלטון זרים לשלטון עצמאי שלנו, שערי הארץ פתוחים לכל יהודי וריבוי מוסדות התורה בארץ, עד שאפשר לומר שלא היה כדורנו בו יש כל כך הרבה ישיבות ומוסדות תורה וכו' – אלו הם סימני גאולה וודאיים. יה"ר שנזכה לביאת משיח צדקנו, ולגאולה שלימה, בב"א.'
יום העצמאות ויום ירושלים - 'חיוב על פי ההלכה להודות ולהלל, לשבח ולרומם את שם ה'
לגבי חגיגת יום העצמאות ויום ירושלים – אין כל ספק שבימים אלו נעשו לאבותינו ולנו ניסים ונפלאות, ואפשר לומר אפילו פלאי פלאות, שהרי רבים עמדו לכלותינו, ובאמצעים דלים הקב"ה סייע שניצלנו מהם, וידינו גברה על אויבינו. ברור הוא שניסים אלו שנעשו לנו, לא בזכותנו נעשו, אלא בזכות אבותינו ואבות אבותינו שצורפו כולם יחדיו. לפיכך ע"פ ההלכה כל מי שנעשה לו נס חייב להודות ולהלל, לשבח ולרומם את שם ה'. דוד המלך התקין פרקים מיוחדים בתהילים שייאמרו ע"י מי שנעשה לו נס. הספרדים נהגו לומר את ההלל בלא ברכה, ויש לאומרו לאחר קדיש תתקבל שלאחר "ובא לציון" ("שו ת הרב הראשי ח"ב עמ' 457.)
רוצים גאולה שלמה
פגישה בין שני ענקי עולם על המשיח
פעם הייתי נוכח בפגישה של שני גאוני עולם מהדור הקודם, כשהרה"ג בענגיס זצוק"ל, אב"ד העדה החרדית, בא לבקר את הרה"ג צדקה חוצין הזקן זצוק"ל, שהיה ידוע כירא שמים, חסיד, למדן וצדיק גדול. הרה"ג בענגיס דיבר אז בעברית הקרובה לאידיש, ומנגד הרב צדקה בעברית הקרובה לערבית. כיוון שכך, היה להם קשה לשוחח ביניהם, ואני העברתי את הדברים מזה לזה.
באותה פגישה שאל הרב צדקה את הרב בענגיס למה חכמים תיקנו להתפלל על משיח, הרי אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת! ענה הרה"ג בענגיס שיש הבדל בין תפילה לבקשה. והרה"ג צדקה לא קיבל תשובתו.
שאל הרב בענגיס: ומה כבודו אומר? אמר הרב צדקה לרב בענגיס: כשכבודו מתפלל "את צמח דוד," האם הוא חושב על המשיח או על הרמב"ם שלמד באותו יום? פחדתי לומר מילים אלו להרה"ג בענגיס. והרב צדקה לחץ עלי לומר וחששתי, וציווה עלי: תאמר לו משמי שכך אני אומר! ואמרתי: הרב אומר כך. ענה לי אז הרה"ג בענגיס: נכון! אנחנו לא חושבים שבאמת יבוא משיח.
כיוון שלא דורשים את ציון – מגיפה באה
במדרש שמואל ובילקוט שמעוני (שמואל ב' כד) כתוב על המגיפה בימי דוד, שמתו בה שבעים אלף מישראל. אומר המדרש: "למה דוד דומה באותה שעה? לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו. באחרונה אמר ליה דע על דבר פלוני הכיתיך. כך כל אותן האוכלסים שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלא דברים ק"ו ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך".
ממדרש זה אנו למדים שיש חובה בכל זמן ועת לתבוע ולהתפלל לפני ה' שיבנה את בית המקדש במהרה ובימינו, ומשום כך, כאמור, נתקן להתפלל ולדרוש את זה לפני יושב מרום שלוש פעמים ביום. ואל זאת אנו צריכים לכוון בכוונה יתירה בכל תפילותינו ובביטחון ותקווה שלא ישיבנו ריקם מלפניו ועינינו תחזינה במהרה בשובו לציון ברחמים.
כן מביא גם הרמב"ן בפרשת קרח (במדבר פט"ז פס' כ"א) שהיה העונש על ישראל על איחור בניין בית הבחירה, שהיה ארון האלוקים הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ ולא היו השבטים מתעוררים לאמר נבנה בית לשם ה' כמו שציוו "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה) ועם היות שדוד התעורר אליו והאל יתברך מנעו ממנו, היה ראוי שישראל ישתדלו עליו ויהיו הם הבונים ולא דוד, ולהתרשלותם בזה היה הקצף והנגף עליהם. וכן מביא הרד"ק על שמואל.
להתחזק בתפילה על גאולה שלמה
רבי יהודה הלוי כותב בספרו על הכוזרי על ענין בניין בית המקדש (מאמר ב' אות כ"ד): "אמר החבר הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני וכו', ואין דבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר".
היה רגיל החכם הגאון רבי יעקב מוצפי עליו השלום, חסידא קדישא ופרישא, לומר תיקון חצות בבכיות נוראות, ממש אבן מקיר תזעק. היינו הולכים אליו לשמוע את בכיותיו. היה יושב בחצות לילה ושופך דמעות על בגדיו.
שמעתי אותו שלוש שנים בראש השנה שהיה אומר: "למה לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם". רבותי! אתמול התפללנו, תקענו בשופר, לא אכלנו חצי יום. למה לא בא אתמול, ולמה לא בא היום שעדיין יום שני של ראש השנה הוא?
על זה אומר הפסוק "אל הלחם", כלומר שכל תפילותינו היו על עצמנו ולא לצורך הכלל. התפללנו שנהיה בריאים ושיהיה לנו שכל, ושתהיה לנו פרנסה ולחם לאכול. אבל על המשיח לא התפללנו.
וסימנך שכאשר אומרים "אבינו מלכנו, פרנסנו פרנסה טובה", או "שערי פרנסה טובה", כולם אומרים אמן בחוזקה. אבל כשאומרים "שערי גאולה" ו"שערי משיח", עונים ברפיון. ועל כן אנחנו מתפללים "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם"
שונא מתנות יחיה
מקדמת דנא נהוג היה בכל קהילות הספרדים ברחבי העולם לשלוח תשורה כספית נאה לראשון לציון בפרוס הפסח וכן לפני ראש השנה, כל קהילה כיכולתה. כשעלה הרב להיות הראשון לציון, הגיע החג ועמו מעטפות הכסף. הרב הורה להחזיר את כל הצ'קים למקורם, בצירוף מכתב שב"ה הוא מקבל משכורת ויש לו לחם לאכול ובגד ללבוש. הקהילות שלחו לרב בחזרה את הכסף כדי שייתן למוסדות תורה כרצונו, ושלח להם הרב בחזרה שיחלקו הם בעצמם אם הם רוצים לתת כסף למוסדות תורה. הסכומים היו גדולים מאוד, והרב נקי הכפיים לא לקח לעצמו אגורה. בהיות הרב בעיר חברון, רצו ליתן לו בחיבתם אליו בקבוק שמן זית מחנות המזכרות הסמוכה למערת המכפלה. הרב סירב, עד שהסכימו לקבל תשלום מהרב תמורת הבקבוק. הרב הוציא שטר גדול של כסף, נתן להם והמשיך בדרכו.
כי קנה אקנה מאותך במחיר
סיפר חכם שרהבני, שהרב היה אופה אצלם במאפיית "שושנים לדוד" את המצות לכבוד חג הפסח. בסיום האפייה היה רוצה הרב לשלם, והם ודאי שלא רצו כלל ועיקר, כי כבוד גדול ואושר רב להם בזה שהרב בא למאפייה שלהם ואופה שם מצות מצווה. וכך באופן קבוע היו מתחילים להתווכח, עד שהרב היה מתלבש בתקיפות, מוציא את הכסף ומצווה עליהם לקחת את התשלום ונגמר הדיון. כאמור, הרב לא היה מוכן לקבל דברים בחינם. יום אחד נודע לרב שתיקנו לו את גלגלי הרכב במוסך, ובעל המוסך, מר יצחק ג'וליאן שיחיה, לא הסכים לקחת תשלום על תיקון הגלגלים, ועשה זאת בלב שלם ושמח. אדרבא, זכות היא לו לתקן את גלגלי רכבו של הרב. כשהרב שמע זאת, שלח בעצמו את התשלום לבעל המוסך.
למה צריך את ארץ ישראל?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
ראיית המבט השלם
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
איך ללמוד אמונה?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
סוד ההתחדשות של יצחק
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד