בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מתוך "קול צופייך" גליון 295

מהלכות בורר ועוד

מלאכת בורר; הוצאת גרעין לימון מהסלט; שתיית קפה סמיך; הנאסר ממלאכת שבת לא חוזר להיתרו הראשון; קמח לדבק או לטעֵם; בורר, זורה, מרקד; מלאכת טוחן; לש; ממחק; בסיס לדבר האסור; מוקצה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

שבט התשס"ה
9 דק' קריאה
מלאכת בורר
הלכות בורר קשים הם, ומי שילמד הלכות אלו היטב וישנן אותם, יזכה לסייעתא דשמיא, ואותו מלאך שיברא מלימודו ישמור עליו לכל יכשל באותו איסור.בדוגמאות ובהלכות שלפנינו נראה עד כמה אפשר בנקל אפשר לעבור על איסור בורר בלי ידיעה מעמיקה ומקיפה מראש. וכתב הבא"ח (ש"ש בהקדמתו לפרשת בשלח): "ונודע כי הלכות הבורר בשבת רבים המה, וצריך שמירה גדולה לאדם שלא ישגה בהם, מפני שהאדם רגיל בזה בימי החול. וכתב הגאון מהר"ש אבוה"ב ז"ל בספר הזכרונות על הבורר מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת להזהר בכל דקדוקיה וחלקיה וכו' יע"ש".

הוצאת גרעין לימון מהסלט
הכלל באיסור בורר הוא: אם בורר פסולת מאוכל – אסור. אבל אם בורר בשינוי כגון אוכל מתוך הפסולת, ובידו ולא בכלי, ולצורך אכילה לאלתר – הדבר מותר. והגדרת לאלתר: י"א תוך שעה, וי"א מיד. ישנו הרגל לסחוט לימון לתוך סלט, ובלי לחשוב מוציאים את גרעיני הלימון שנפלו לסלט. בשבת מותר לסחוט לימון על סלט, ואם נפל גרעין לתוך הסלט אסור להוציאו שכן הוא בורר פסולת מאוכל, והעושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. אבל אם מוציאו עם מעט סלט – מותר. ויש לדעת כי איסור בורר אינו דווקא בדבר מעורב ובלול בתוך המאכל, כגון גרעין לימון בסלט, אלא אפילו אם אותו ה"פסולת" צף מעל פני המאכל ובנקל אפשר להוציאו, גם כן יש בו איסור בורר מדאורייתא. ואם הפסולת צף מעל פני משקה מותר להוציאו עם מעט מהמשקה.

הוצאת מי החלב מתוך גביע לבן
אם פותח גביע של אשל וכדו', ורוצה להוציא ממנו את המים שיש בו – הדבר אסור משום שבורר פסולת, וזהו איסור דאורייתא. ועל כן יהפוך את הגביע על צידו וישפך הנוזל, ואין לך שינוי גדול מזה.

שתיית קפה סמיך
אם בשבת הכין כוס קפה (באופן המותר וללא איסור בישול, היינו ע"י כלי שני) ושם הרבה אבקת קפה עד שנעשה 'קפה בוץ', אסור לו לשתות את הקפה עד הסוף כך שיישאר לו רק הבוץ בתוך הכוס, ולמרות שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת, זה כעין בורר.

קנקן של תה שבפיו רשת
קנקן של תמצית עלי תה שיש רשת בפיו, מהווה בעיה של בורר בשבת. לדעת הבא"ח: אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, והעושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך, כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הבררה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה, אסור מדאורייתא (ועיין תורה לשמה סימן קט"ו). לדעת החזו"א אין שום איסור להשתמש בקנקן עם רשת לתה בשבת, ומותר לכתחילה, כי לדעתו הרשת לא נקראת כלי המיוחד לבררה אלא זה חלק מהכלי עצמו.

הנאסר ממלאכת שבת לא חוזר להיתרו הראשון
יש הלכה בריש סימן שי"ח שאסור ליהנות ממלאכת שבת, וכל דבר שנעשה בו מלאכה בשבת נאסור בתשמיש כל השבת. לדוגמא, אם תבשיל התבשל בשבת – הוא נאסר באכילה כל השבת. וכן אם נעשתה ברירה במאכל בשבת, כגון שהוציא גרעין מתוך הסלט, לא רק הסביבה הקרובה לאותו הגרעין נאסרה, אלא כל הסלט כולו נאסר. זאת ועוד, משעה שנאסר התבשיל בגלל שנעשה בו מלאכה בשבת, אינו חוזר להיתרו הראשון. בעל הבא"ח נשאל בעניין חולצה שהתלכלכה בשבת, וניקה את הכתם, וא"כ החולצה נאסרת בלבישה, ואחרי כן חזר ולכלך אותה -- האם חזרה להיתרה שכן לא הועיל ליבונו מאומה, ועל זה השיב הבא"ח, שאינה חוזרת להיתרה הראשון.

הוצאת עצמות מדגים או עופות בשבת
י"א שאסור להוציא את העצמות מהדג בשבת משום בורר, וי"א שיכניס לפיו חתיכת דג ויוציא מתוך פיו את העצמות. ולמעשה, לדעת השו"ע – מותר להוציא את העצמות מן הדג כיון שזה דרך אכילתו, ודוקא כשרוצה לאכול מיד, אבל לאחר זמן - אסור. ולדעת רמ"א יש להחמיר בזה, דהיינו גם כשאוכל מיד זה נקרא מוציא פסולת מתוך אוכל ואסור. וכדי להמנע מחשש ברירה באכילת דגים עם עצמות יש מאחינו האשכנזים שנוהגים לאכול בשבת דג טחון ("גפילטעפיש").

קמח לדבק או לטעֵם
פעם היתה אשה אחת בהריון שהתאוותה מאוד לאכול 'גפילטפיש' באמצע השבוע, ולא היה בנמצא. בעלה בא לרבנית לתנות את צרתו, ויצאנו לחנויות במאה שערים לחפש ולא מצאנו, עד שהגענו לחנות בקצה של מאה שערים שנשארו לו שתי קציצות של 'גפילטפיש' והפציר בנו לקחת אותם בחינם, וכך הבאנו לאותה אשה ואכלה. ונסתפקתי מהי הברכה הראויה לקציצות אלו, שכן אם הקמח הוא הרוב - ברכתם מזונות, ואם הקמח בא רק לדבק - ברכתם שהכל.

אני הייתי רגיל לקנות עוגיות שקדים מיוחדות בשוק 'מחנה יהודה' אצל יהודי יר"ש גדול, ולאחר ששילמתי הייתי שואל אותו ממה עשויות העוגיות, ולמרות שהוא חשב שאני חוקר אותו בחינם, הסברתי לו שאין כוונתי להתחרט על המקח שכן כבר שילמתי, אלא אני מתעניין כדי לדעת את ברכתם של העוגיות, שאם השקדים הם הרוב והעיקר, והקמח אינו אלא לדבק, ולא רואים את השקדים – ברכתם 'שהכל'. ואם רואים את חתיכות השקדים - ברכתם 'העץ'. ואם לא רואים את השקדים ,שהם טחונים היטב, ומטרת הקמח להזין - ברכתם 'מזונות'.

פעם אם אדם לא הרגיש טוב, היו לוקחים שקדים וטוחנים אותם ומערבבים עם קמח, ומכינים לו מעין עוגה קטנה. ואומר הרב בא"ח: כשמטרת הקמח לדבק, והעיקר הם השקדים – יברך 'העץ' אם רואה חתיכות שקדים. ואם הוסיפו את הקמח כדי לטעֵם או להזין – יברך מזונות.

לקיים מילי דברכות
פעם פניתי לכמה בתי חרושת שמייצרים ממתקים כגון במבה, בבקשה שיכתבו על גבי כל מוצר את הרכיבים וגם את ברכתו. והם אמרו לי, אם כך נצטרך להוסיף דף שלם שבו יהיה כתוב לדעת הרב אליהו הברכה כך, ולדעת הרב לנדא כך, וכן הלאה, ואין לדבר סוף, ואח"כ גם נצטרך לכתוב 'נא לשמור על קדושת הגליון'. כל אדם חייב לדעת היטב את ההלכה בכל מה שנוגע לענייני ברכות. וקודם שיאכל דבר מסוים ישאל ויברר מהי הברכה שצריך לברך, כדי שלא יכנס לספקות ולמחלוקות. ולא לחינם מאריך הרמב"ם בענין הברכה על הסוכר, וכתב י"א שברכתו 'העץ', וי"א 'אדמה', ומדין סב"ל נהגו לברך 'שהכל' (רמב"ם פ"ח מהלכות ברכות ה"ה).

יש אומרים שאם מתעורר ספק לגבי הברכה, נברך 'שהכל' כי 'שהכל' פוטר את הכל. ויש לדעת שכל זה בדיעבד, אבל לא לכתחילה. וכל היכא שמתעורר ספק מהי הברכה הראויה, עדיף שלא יאכל כלל מאשר שיכנס לספק כל שהוא, וילך אצל רבו אפילו באמצע הלילה (כי אם הרב היה מלמד את ההלכה כדבעי היה יודע אותה ולא היה בא באמצע הלילה בשאלות) ויברר את ההלכה ואחר כך יאכל.

בורר, זורה, מרקד
זורה – מלאכת זורה היא העפת החיטים כלפי מעלה בעזרת עתר (מעין מזלג גדול), והרוח באה וגורמת להפרדת המוץ (הכיסוי שעל החיטה) מהחיטה, והיא נופלת לקרקע.

מרקד – בעזרת נפה.

בורר – הגמרא בשבת אומרת (דף ע"ד ע"א): ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום ובורר ומניח לבו ביום ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום (רש"י: וה"נ אב מלאכה היא כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת). אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור (רש"י: נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) והיכי קתני בורר לכתחלה) וכו', אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.

חצי שיעור אסור מהתורה
כל מקום שכתוב בתורה "לא תאכל" הכוונה שיעור כזית. אם אכל כזית – לוקה. אבל אם אכל חצי שיעור יש בזה איסור אבל אינו לוקה. אבל אם כתוב בתורה "כל" למשל "כל חלב" – זה בא לרבות שאפילו אין בו שיעור אסור מהתורה (ראה רש"י לעיל). למשל בפסח אם אדם אכל כזית חמץ או למ"ד ככותבת או כביצה, חייב. אבל גם אם אכל פחות מזה, אסור מהתורה.

ועל זה אומרים המפרשים, שהקב"ה אמר לאדם הראשון "מכל עץ הגן אכל תאכל", וחטא האדם ואכל, אומר לו הקב"ה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", עונה לו אדם הראשון: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ואומרים חז"ל: שאמר 'אכלתי ואוכל'. הכיצד מעיז פניו אדם הראשון לומר כן? אלא אומר אדם הראשון, אני ידעתי שזה אסור, אבל אני אכלתי חצי שיעור (ישנה מחלוקת אם זה אסור מהתורה או מדרבנן, אם חזי לאיצטרופי או לא) והמתנתי ארבע דקות (לספרדים. ולדעת האשכנזים – תשע דקות), ואח"כ המשכתי לאכול עוד חצי שיעור ואין זה מצטרף לכזית. אומר לו הקב"ה כשאני אומר לך 'מכל' זה כולל גם פחות משיעור כזית וזה אסור מהתורה.

מלאכת טוחן
אם רוצה ביום שבת לחתוך ירקות דק דק לסלט. יש מי שאומר: אסור כיון שזה דרך החיתוך לסלט. אבל אם יחתוך את הירקות לחתיכות יותר גדולות ממה שרגיל בחול - מותר. הגדרת 'דק דק' תלויה בסוג הירק ודרך חיתוכו. למשל, עגבניה לסלט חותכים ס"מ. אבל בצל או שום חיתוכם דק יותר. וביום שבת יש לחותכם בשיעור יותר גדול. לקחת שום ביום שבת ולדוך אותו או לחותכו דק דק אסור, ויש לעשות שינוי מביום חול.

לש
יש שלוקחים בשבת תפוח אדמה מבושל וביצה ומרסקים אותם במזלג בשינוי, ואח"כ שופכים עליהם מרק של חמין או טחינה ומותר לעשות כן בשבת. אבל לערבב - אסור משום שזה כעין לש, כיון שמדביק דבר אחד בחברו. ואם רוצה לערב עם טחינה וכדו', יעשה זאת מערב שבת. וכן ירסק את התפוח אדמה והביצה מערב שבת.

אבל יש מי שאומר שזה לא יעזור מפני שביצה של שבת יש לה טעם אחר מביצה של חול. ועל זה הביא הבא"ח מעשה ביהודי אחד שרצה להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. ולמוסלמים ישנו חוק, שרב יהודי צריך לבא ולשכנעו לא להיות מוסלמי, ואם לא, אין מאסלמים אותו. באו וקראו לרב, והנה בא יהודי אחד ואמר לרב תשלח אותי ואני אדאג לשכנע אותו שלא יתאסלם. הגיע אותו אדם ואמר ליהודי: אתה יודע שאין למוסלמים ביצה של חמין? איך תאכל בשבת בלי ביצה של החמין? אתה מוכן לוותר על זה? מששמע זאת אותו יהודי חזר בו ולא רצה להתאסלם.

פעם היה סיפור של בחורה יהודיה שהתאהבה במוסלמי, והיא היתה צריכה להתאסלם אצל השיך בעיר ליאון בצרפת. ואני הזדמנתי לאירוע שבו נכח אותו שיך המוסלמי, ואמרתי בליבי שאעלה את הנושא של אותה בחורה. אני פוגש אותו בקבלת הפנים ואני אומר לו 'אתה יודע, אסור להאמין ליהודיות, הם רוצות רק ישמעאלי שיש לו כסף וזהב, ומתחתנות איתו, וסוחטות את כספו, ואח"כ הן זורקות אותו'. למחרת באה אותה הבחורה לפני השיך, והוא אמר לה אני לא מקבל אותך לדת שלנו. שאלה הבחורה מדוע? אמר לה השיך: אינני מאמין בכם. ושאל אותה: האם את תאכלי מצה בפסח? ענתה לו: כן. אמר לה השיך אם כך אני לא מסכים שתשתמדי. ישראל שחטא, ישראל הוא. ואם ישראל אכל ביו"כ עדיין ישראל הוא, אמנם הוא חייב מלקות ויש לו כרת, אבל עדיין הוא נקרא ישראל. ואפילו אם נתחייב עונש מוות, כגון שחילל שבת והתחייב סקילה, התורה חסה עליו ומצווה "לא תלין נבלתו וכו' כי קללת אלוקים תלוי".

ממחק
"בכל דרכיך דעהו" - בכל צעד שעושה ביום שבת צריך לחשוב את הדבר מותר או אסור. אם למשל דרך על בוץ, ורוצה לקנחו בברזל – בזמנם שהנעליים היו עשויות עור הדבר היה אסור משום שממחק את העור. אבל כיום שכל הסוליות של הנעליים עשויות גומי - מותר.

מוקצה בבין השמשות אסור בשבת
אם ביום שבת ירד גשם ומעילו נרטב, ורוצה להניחו על ההסקה או קרוב לה, וכוונתו כדי שיתייבשו המים שעליו – אסור משום שמבשל את המים שעל המעיל. אבל לתלותו על קולב – מותר אע"פ שיתייבש מאליו מחמת החום שבבית. ואם המעיל ספוג במים, וכל נגיעה בו גורמת ליציאת מים ממנו – אסור לחזור וללובשו, שמא יסחט, או משום מלבן. ואם ביום שישי אחר הצהרים המעיל שלו היה ספוג במים והניחו על ההסקה שיתיבש – יש מי שאומר שאסור ביום שבת ללובשו כי מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. וכיון שביום שישי לא היה ראוי ללובשו, לכן בשבת אסור ללובשו (עיין למש"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג וס"ק קע"א).

סוחט
היה אדם אחד שנהג בכיפור ללכת עם שני זוגות גרביים בלי נעליים. פעם אחת הוא עמד באיזה מקום בבית הכנסת והיה מים על הרצפה, והגרביים ספגו מים, והוא לא זז ממקומו, כי אם ילך הרי שרגלו תלחץ על הגרב ויצאו מים וזה סוחט. יש מי שאומר שילך על קצות אצבעותיו, יש מי שאומר שמותר לו ללכת כי אינו מתכוון לסחוט ובמקום צער הקילו. ולמעשה, לכתחילה יש להזהר שלא יסחט, אבל בדיעבד יכול ללכת כרגיל, ולא על קצות האצבעות.

בסיס לדבר האסור
אם שכח דבר מוקצה על המיטה, כגון את מעילו ובו הארנק, ובשבת באו אורחים לביתו והוא צריך את המיטה – מותר לו למשוך את המזרון והמוקצה יפול. אבל אם הניח את המוקצה ביום שישי על מיטתו במתכוון - אינו רשאי למשוך את המזרון, כי המיטה נהפכה להיות בסיס לדבר האסור, ומיגו דאתקצאי לבין המשמשות איתקצאי כולי יומא.

מוקצה
ישנם דברים שאדם לא מעלה על דעתו שהם מוקצה, למשל:
עלה – אם ישב על דשא בשבת, ונדבק לו עלה על בגדו, אסור לו להורידו, שמא עלה זה נתלש בשבת וזה מוקצה. וכן אם היתה רוח מנשבת ביום שבת והעיפה עלה על בגדו - אסור לו להסירו בידו, ואפילו ספק אם נתלש ביום שבת, אבל מנער את בגדו והמוקצה נופל.

שערה – אם ביום שבת נפלה על בגדו שערה – אסור לו להסירה בידו משום מוקצה, שמא נתלשה ביום שבת, אבל על ידי שינוי היינו שמנער את בגדו - מותר.

סירוק שיערו בשבת – י"א שמותר להסתרק במברשת רכה, אבל לא קשה. ולמעשה, תלוי בחוזק השיער בראש. וע"כ צריך לנסות ביום חול אם נתלש שיער אסור, ולא משנה אם המברשת קשה או רכה. אומרים על האר"י הקדוש שלא היה נוגע בזקנו בשבת שמא תיתלש שערה אחת. פעם אחת עבר יתוש ועקצו, והאר"י נגע בזקנו ולא הזיז את ידו עד מוצאי שבת.

ויהי רצון, שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל, ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, וכן יהי רצון ונאמר אמן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il