בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת האנציקלופדיה התלמודית
לחץ להקדשת שיעור זה

הפרשה בהלכה- חמי טבריה,אבר מן החי.

undefined

רבנים שונים

תשרי תשע"ז
3 דק' קריאה
חמי טבריה
"נבקעו כל מעינות תהום רבה" – כך החל המבול; אבל סיומו: "ויסכרו מעינות תהום", ולא כל המעיינות, "לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריה" (רש"י). בדרך כלל מקור החום שאנחנו משתמשים בו לבישול ולחימום הוא האש. על כן איסור הבישול מן התורה הוא באש או בתולדותיה בלבד. כמו כן איסור בישולו של קרבן פסח (שהמצוה היא לצלותו בלבד), או של בשר בחלב, הוא באש ובתולדותיה בלבד. לפי חז"ל בישול בחמי טבריה אינו נחשב לבישול (נושא למחשבה: כיצד ניתן לבשל קרבן פסח בחמי טבריה, הלא אסור להוציאו מירושלים?)
בישול בחמה לא נאסר מן התורה בשבת, כיון שאין דרך בישול בכך (רש"י, שבת לט,ט). כנראה, גם אם ברבות השנים מצאו בני אדם דרך לשעבד את השמש לצרכיהם, לא נשתנה הדין (שמירת שבת כהלכתה, פ"א הע' קכז) – מקור החום היחיד הנחשב בתורה לבישול הוא האש, לא השמש ולא חמי טבריה.
כך יש מי שסובר גם לגבי איסור בישולי גויים: מה שיתבשל ע"י גוי בחמי טבריה לא ייאסר באכילה על יהודי. ובכל זאת, אין עורר על כך שחמי טבריה חמים הם עד כדי יד סולדת בו. ולכן, אם יבושל בכלי דבר טריפה, הכלי יבלע מהאיסור, והתבשיל הבא שיבושל באותו כלי אף הוא ייאסר באכילה. האם משום כך יוכלו תושבי טבריה להגעיל את כליהם בערב פסח בחמי טבריה (חסכון רב באנרגיה)? יש סוברים שגם כלפי זה יפה הכלל "כבולעו כן פולטו" – אם כלי בלע בחום של אש, הוא לא יפלוט בחום שמקורו אחר מהאש (חמי טבריה, למשל).
מאידך גיסא, נשות טבריה וחסידיה רשאים להשתמש בחמי טבריה לצורכי טבילה. לטבילה – כן, אבל לנטילת ידים – לא, משום שחכמים תיקנו שלא ליטול ידים בחמין, אלא אם כן היו להם שעת הכושר (היו קרים וחיממנו אותם). ויש אומרים שהפסול הוא בגלל הטעם הגופריתי שיש למים, ומשום כך אין הם ראויים אפילו למאכל כלב.
ע"פ הערך "חמי טבריה", כרך טז

אבר מן החי
אבר מן החי נאסר כבר לבני נח - "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט,ד). אחר כך נאסר אבר מן החי באופן מיוחד גם לבני ישראל, שנאמר: "ולא תאכלו הנפש עם הבשר" (דברים יב,כג). אילולא נאסר הדבר שוב, לא היה אסור לבני ישראל, כיון שאין למדין מקודם מתן תורה.
יסוד האיסור לבני ישראל שונה מזה של בני נח. לבני נח נאסר דבר שבא מן החי ולא מן המת; אך אצל ישראל הדבר הפוך - מותר לנו לאכול רק מה שכבר מת, ואשר הומת ע"י שחיטה, ואבר מן החי לא הומת ע"י שחיטה.
נפקא מינה במפרכסת - היינו, בהמה שנשחטה כדת וכדין, אך עדיין גופה מפרכס. אשר לישראל - כבר נחשבת הבהמה למתה, ואבריה מותרים באכילה; ואילו בן נח - אין לשחיטה כל משמעות לגביו, ועדיין היא חיה. יש מי שביאר כך את הוצאת הדיבה של יוסף על אחיו, על שאכלו אבר מן החי (רש"י ברא' לז,ב). באמת הם אכלו אבר מן המפרכסת, בסוברם שכיון שקבלו עליהם קיום התורה כולה, פקע מעליהם דין בני נח. ואילו יוסף היה סבור, שאע"פ שקבלו עליהם קיום תרי"ג מצוות, לא יצאו מכלל בני נח, ועדיין אסורים הם באבר מן המפרכסת.
בכ' באדר תש"ב הגיש הרב מאיר ברלין לידידו הרב שלמה יוסף זוין, שאותו הזמין לערוך אתו את האנציקלופדיה התלמודית, דוגמא של ערך. היה זה הערך "אבר מן החי". הטיוטה הכילה 500 מילים, ובה עיקרי ההלכה הפסוקה. הרב זוין לא נאות לדוגמא זו, והוא הכין דוגמא אחרת שהכילה 2,500 מילים – פי 5 – וזו כללה גם את מחלוקות התנאים והאמוראים, ושיטות שונות מימיהם ועד ימינו. גם הרב ברלין הסכים לדוגמא זו, והיא זו, לאחר שיכלולים נוספים, שנדפסה בכרך א.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il