מתי אדם נאמן לומר שפרע אחרי פסיקת בית דין

השבוע נלמד בגמרא בבבא מציעא דף טו (ע"א) שאדם שגזל ועמד בדין על כך, נכסיו משתעבדים לחוב הגזילה, ולכן הנגזל יכול לגבות את חוב הגזילה גם מנכסים שהגזלן מכר לאחר שעמד בדין. כל זאת בגלל שזה שהגזלן עמד לדין זה מוציא קול על הגזילה וזה כמו שטר, וכל נכסיו משתעבדים לחוב זה.

אמנם, מהגמרא בדף טז (ע"ב) משמע שאדם שיוצא מבית דין ונאמר לו: 'צא תן לו' - כלומר, שמן הדין הנתבע חייב לשלם לתובע, הנתבע נאמן לומר לאחר מכן שהוא פרע את החוב. אמנם לכאורה קשה, שהרי בגמרא בדף טו נאמר שאדם שעמד בדין זה נחשב כמו שטר, ואם כן הכלל הוא שכשיש לתובע שטר הנתבע לא יכול לטעון שהוא פרע את החוב? כמו כן, לא סביר שהחייב יהיה נאמן לומר פרעתי, ובכל זאת יגבו את החוב ממשועבדים, שהרי אם נמצא שניתן לגבות ממשועבדים רק על סמך הודאת החייב שהוא לא פרע, והרי על סמך הודאתו לא ניתן לחייב אחרים. נחלקו הראשונים ביישוב סתירה זו.

א. הרי"ף תירץ (י ע"א מדפי הרי"ף) שיש להבדיל בין שני מקרים - מקרה שבו אדם סירב לקבל את פסיקת בית הדין, הוא לא נאמן לומר שהוא פרע, ואז פסק הדין נחשב כמו שטר, לבין מקרה שבו אדם הגיע לבית דין מרצונו, ולאחר פסיקת בית הדין הוא טוען שהוא פרע, אז הוא נאמן בדבריו.
ב. דעת רבינו חננאל, שכשאדם עומד בדין, הוא יכול לטעון פרוע, והוא נאמן, וכדברי הגמרא בדף טז, אלא שאם התובע ביקש מבית הדין שיכתבו לו שטר על הנתבע, ובית הדין הסכימו וכתבו לו, אז הנתבע אינו נאמן לטעון פרוע, וכדין כל שטר, אלא שהחידוש הוא שלמרות שהשטר נכתב בלי הסכמת הנתבע, כיון שבית הדין כתבו את השטר, השטר נחשב לשטר.
ג. דעת רא"ש (א, מב) שאמנם, במקרה של פסק בית דין יוצא קול, ולכן ניתן לגבות מלקוחות, אך מצד שני הנתבע יכול לטעון שהחוב פרוע, וזאת משום שהסיבה שכשיש שטר לא ניתן לטעון פרוע היא רק בגלל שהשטר ביד התובע מהווה הוכחה שהחוב לא נפרע, אבל כאשר אין שטר, אלא רק פסיקת בית דין בעל פה, ניתן לטעון פרוע. לכן שתי הגמרות נכונות - מצד אחד ניתן לגבות מלקוחות, ומצד שני ניתן גם לטעון פרוע.

הרמב"ם (טוען ונטען ז, ה) סובר כעקרון הרי"ף שאדם שלא סירב לבא לדין נאמן לטעון פרוע מיד אחרי פסיקת בית הדין, ולכן כתב שחכמי ספרד כשהיו זוכים בדין, מיד היו אומרים לעדים שיהיו עדים ושיפרע רק בפניהם, ולא בפני אנשים אחרים, וכך היו מונעים מצב שבו אדם משקר וטוען שהוא פרע למרות שזה לא נכון.

הלחם משנה (שם) מסביר שלרמב"ם בעצם שיטה אחרת משיטת הרי"ף, ונחלקו הרמב"ם והרי"ף מה נחשב אדם ש'לא מציית לדין' שהוא לא נאמן לטעון פרוע, לדעת הרמב"ם כל אדם שהיה צריך להביא אותו לבית הדין בתחילת הדין, גם אם בסופו של דבר קיבל עליו את הדין הוא לא נאמן לטעון פרוע, ואילו לדעת הרי"ף מספיק שאדם מקבל על עצמו את פסיקת בית הדין בסוף הדיון לכך שהוא נחשב ל'ציית דינא' והוא נאמן לטעון פרוע.

השולחן ערוך (חושן משפט לט, ט) פוסק כדעת הרמב"ם, שעל מנת שהנתבע לא יהיה נאמן לומר שפרע, צריך לזמן אותו לדין ושיסרב. אמנם, שולחן ערוך מוסיף שבמקומות שיכול הנתבע לטעון פרוע, לא כותבים לתובע שטר, כיון שיתכן שהנתבע פרע בינתיים. והאחרונים נחלקו (סוכמו דבריהם בנתיבות חידושים סקכ"ו) האם ניתן לכתוב שטר לאדם שסירב לקבל את הדין, או לבא לדין.

סיכום : שלוש דעות בראשונים יש לגבי נאמנות אדם לטעון פרוע לאחר שיצא עליו פסק דין האם מדובר רק כשסירב, או שרק כשכתבו לו שטר, או שתמיד נאמן לומר פרוע, ובכל זאת גובה ממשועבדים. גם בשיטת הרי"ף הסובר שכשסירב לא נאמן לומר פרוע נחלקו הדעות האם בית הדין יכולים לכתוב לו שטר.