- משנה וגמרא
- ברכות
205
רש"י מפרש את דברי אביי שקוראים לו כדי להודיעו ויפנה אליהם, אך יכול לעשות כן גם ממקום מעמדו ואינו צריך לבוא אליהם. רש"י למד זאת מכך שאם הוא צריך לחזור ולבוא אליהם אין כאן שום חידוש ועוד שבהמשך נאמר שבעשרה אין זה מספיק, ואם כן ודאי אין הכוונה כאן שיבוא אליהם כי אז אין סיבה שלא יספיק גם בעשרה. את סוף דברי אביי, שמדובר שהיוצא לשוק עונה, מסביר שניתן לזמן בתנאי שהוא מספיק סמוך ועונה עימם לזימון. וכן כתבו רבנו יונה (לג ע"א בדפי הרי"ף) והרא"ש , שקוראים לו כי שיענה עימהם.
אולם רבנו חננאל אינו מפרש "ועני" שהוא עונה לזימון אלא "דשמעי קלא דאמר אתינא אתינא". כלומר, עצם זה שיכול לשומעם כשקוראים לו ולהשיב להם זה מספיק, ומכך שלא פירש כרש"י נראה בפשטות שחולק וסובר שאין צורך שיענה.
וכן מצאנו בפירוש בדעת הראב"ד , כמובא במאירי , שביאר שאין צורך שיענה אלא שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה להם שהוא נותן לב על כך שהם מזמנים. לומר, אם אינו יודע כלל מהזימון אין כאן צירוף לזימון, אך אם יודע מכך אין צורך שיענה. הוא מוכיח זאת מכך שוודאי מזמנים גם על עם הארץ למרות שאינו יודע לענות.
שיטה שלישית היא שיטת הרא"ה , שהוא קיצוני לצד השני וסובר שאף ענייה מרחוק אינה מועילה, אלא עליו לבוא אליהם ולזמן עימם ביחד, וגם זה מועיל רק בתנאי שלא התרחק מידי אלא היה במרחק שאילו היו קוראים לו היה שומע ועונה, אך אם התרחק יותר מכך בטל הצירוף ופקעה חובת הזימון מביניהם.
הרמב"ם (ברכות ה, יג) כותב: "קוראין לו כדי שיכוין לשמוע מה שהן אומרים ומזמנין עליו והוא בשוק ויוצא ידי חובתו". הלחם משנה שם הבין שדעתו כרש"י ומפרש שקוראים לו כדי שיענה עימהם. אך בעיניים למשפט (מה ע"ב) העיר שלפי זה העיקר חסר מן הספר כי היה לרמב"ם לפרש שיענה עימהם, ולפיכך סבור שדעתו כדעת רבנו חננאל. בכל אופן, מפורש שאינו כדעת הרא"ה שהרי כתב שהוא בשוק ויוצא.
הצטרפות בלי לענות
למעלה הבאנו את שיטת הראב"ד שגם אם היוצא לשוק לא ענה עימהם השניים יוצאים ידי חובה. כעין זה מצאנו לגבי הדין בהמשך סוגייתנו שאחד מפסיק לשניים ואין שניים צריכים להפסיק בשביל אחד. רש"י מפרש שם, שדרך ארץ הוא שיפסיק בשביל השניים ויזמן עימם וימתין עד סוף הזימון ואז יחזור לאכול. וברבנו יונה הוסיף שאין זו רק דרך ארץ אלא הוא מחוייב להפסיק עבורם. על דברי שניהם מעיר הראב"ד (מובא בטור סימן ר) שמשמע מדבריהם שאם בפועל לא יפסיק לא יהיה כאן צירוף ולא ניתן יהיה לזמן. אולם הוא עצמו חולק וכותב שאף אם לא יפסיק יכולים השניים לזמן ויצאו ידי חובה, אלא שאם גם הוא רוצה לצאת ידי חובה עליו להפסיק.
לכאורה נחלקו לשיטתם, שרש"י ורבנו יונה פסקו אצלנו שצריך היוצא לשוק לענות עימהם ולכן גם לגבי אחד המפסיק לשניים פסקו שצריך לענות עימהם, ואילו הראב"ד פסק בשני המקרים שאינו צריך לענות עימהם. אך צריך עיון כיצד ישיבו על ראיית הראב"ד, שכאמור הביא סוע לדבריו מכך שעם הארץ מצטרף אף על פי שאינו יודע לענות, ואולי הם חולקים על דין זה וסוברים שגם עם הארץ יודע לענות או שצריך ללמדו.
והנה השולחן ערוך מצד אחד פסק לגבי אחד שיצא לשוק (קצד, ב) כדעת רש"י והרא"ש שאינו צריך לבוא אליהם אולם הוא כן צריך לענות עימהם, ומצד שני פסק לגבי הדין שאחד צריך להפסיק לשניים (ר, א) כשיטת הראב"ד שאמנם לכתחילה עליו להפסיק ולענות עימהם אך אפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם.
ואולי יש ליישב שפוסק לגמרי כשיטת הראב"ד, ומה שכתב בסימן קצד שצריך לענות עימהם כוונתו רק לכתחילה כדי שגם הוא יצא. אולם במשנה ברורה שם (ס"ק ו) ביאר ששם אף בדיעבד לא מצטרפים ולא ניתן לזמן אם אינו עונה עימהם, ומיישב את הסתירה מסימן ר שיש לחלק בין מקרה שעומד עימהם, שאז מצטרף אף כשאינו עונה, לבין מקרה שאינו עומד עימהם שמצטרף רק אם עונה. הסברא בחילוקו היא שכדי להצטרף צריך או להיות עימם ממש שאז עצם הקירבה הפיזית מצרפת אותם (בצירוף לסעודה המשותפת) או להיות במרחק שיכול לענות ובפועל יענה שאז הענייה מצרפת אותם (בצירוף לסעודה המשותפת).
חילוק זה יישב את הקושיא של הראב"ד מעם הארץ, כי בעם הארץ מדובר שהוא יושב עימהם ובכך אכן מצטרף אף כשאינו עונה עימהם. לפי זה, לכאורה השולחן ערוך הכריע בין השיטות, ובמקום שאינו עומד עימהם פסק כרש"י ורבנו יונה ואילו במקום שעומד עימהם פסק כראב"ד, אולי משום ראייתו מעם הארץ. אך יתכן שהשולחן ערוך הבין שכך היא גם דעת רש"י ורבנו יונה, ולא נחלקו אלא באינו עומד עימהם כגון אחד שיצא לשוק אך מודים בעומד עימהם, שהרי דעתם לגבי עומד עימהם אינה מפורשת ואף הראב"ד התבטא בזהירות וכתב על דבריהם "לכאורה משמע שאם לא היה פוסק לא היו מזמנין עליו", ודחה וכתב להלכה שלא היא, ועל כן בחר השולחן ערוך לומר שגם הם מודים, ובכך ליישבם מהקושיא מעם הארץ.
לגופם של דברי הראב"ד, יש לעיין מסברא מדוע מועיל זימון כשאחד לא עונה. בסוגיית 'ברכת הזימון' ראינו שנאמרו שתי הבנות לגבי מטרת הזימון – המאירי ביאר שעניין הזימון הוא התראה ואזהרה כדי שיברכו בכוונה והריטב"א ביאר שעניינו הוא ברכה ברוב עם. לפי טעמו של המאירי תובן שיטת הראב"ד, שכן אף אם אינו עונה, סוף סוף המזמנים קוראים גם לו ומתריאים ובהתראה הנעשית בשלושה יש נתינת חשיבות לברכה והעצמת הכוונה בה. אולם לנימוקו של הריטב"א יש לעיין. במקרה שאכן שלושתם יושבים יחד כמו במקרה של עם הארץ לא קשה, כי גם כאן אף שאינו עונה מכל מקום הוא שומע ושותף במידה כל שהיא ולכן יש בכך ברוב עם, אך במקרה שהוא בשוק וגם אינו עונה לכאורה אין כאן כלל ברוב עם. ויש לומר שגם כאן הואיל ועל כל פנים הם קוראים לו ומשתפים אותו והוא שומע יש בכך רוב עם.
לגבי ברכת המזון, הרמב"ם כותב שכשהיוצא לשוק יחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו, ומשמע מכך שאינו רשאי לברך במקומו כדין כל אדם הנדרש לברך במקום שאכל. אולם המאירי כותב שהואיל ומצטרף לזימון יכול לברך במקומו כי "חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך".
האם העומד בשוק רק מצטרף או גם יוצא ידי חובה?
בדף נ ע"א נאמר בגמרא ששלושה שבאו משלוש חבורות שבכל אחת מהן היו שלושה, וכעת הם יושבים יחד וממשיכים לאכול, חייבים בזימון ואינם רשאים ליחלק הואיל וכבר נתחייבו בזימון בחבורה הקודמת. ומוסיפה הגמרא שכל זה בתנאי שבחבורות הקודמות לא הקדימו וזימנו עליהם כי אם כן כבר פרח מהם הזימון.
רבנו יונה (לז ע"א בדפי הרי"ף ד"ה מפני) מבאר שמדובר בסיפור של סוגייתנו ששלושה ישבו יחד לאכול ואחד הלך לשוק, שאז אם זימנו עליו כשהיה בשוק שוב אינו מצטרף לשניים היושבים עימו כעת אם החבורה החדשה לא נועדה לאכול יחדו. רבנו יונה מעיר שאף שהיוצא לשוק אינו יוצא ידי חובת זימון כאשר מזמנים עליו הנותרים מכל מקום פרח ממנו הזימון ולכן שוב אינו מצטרף לחבורה החדשה. אם כן, לדעתו אף שהיוצא לשוק מצטרף לזימון הוא עצמו אינו יוצא ידי חובת זימון. מסתבר שכך היא גם דעת הראב"ד והמפרשים כמותו, שמדובר בסוגיא שההולך לשוק כלל אינו עונה. אולם כמובא למעלה, לדעת העיניים למשפט דעת הרמב"ם כראב"ד ובכל זאת סובר שיוצא, וזהו חידוש גדול.
הרמב"ם (ה, יג) חלוק וכותב במפורש שהיוצא לשוק יוצא גם הוא ידי חובת הזימון (כפי שראינו לפי המאירי יכול אף לברך במקומו ונחשב כמברך במקום הסעודה משום שנמשך אחר המזמן, אך על כך הרמב"ם חולק).
לשיטת הרמב"ם יובן מאוד הדין בגמרא מדוע היוצאים אינם יכולים להצטרף לחבורה החדשה, שהרי הם כבר צאו ידי חובה, אך לשיטת רבנו יונה שלא יצאו ידי חובה קשה מדוע פרחה מהם החובה.
לכאורה היה אפשר ליישב שלדעתו חובת הזימון אינה חובה פרטית על כל אחד מן הסועדים אלא זוהי חובה על כלל 'הציבור' הסועד, ומכיוון שכך ברגע שהציבור זימן שוב פרחה החובה אף מהיחיד. אולם באמת אין לומר כך כפי שמוכח מהדין שלפנינו שאם לא זימנו עליו הוא רשאי להצטרף לחבורה החדשה למרות שלא נועדו יחדו, כי אילו הייתה זו חובה כללית על ציבור הסועדים לא היה שייך שפרטים מן הקבוצה יהיו חייבים לזמן בציבור החדש בו המשיכו לסעוד מכח החיוב שהוטל עליהם בציבור הקודם (מכח החבורה החדשה אינם חייבים בגלל שלא נועדו יחדו). לכן מוכח שוודאי חובת הזימון היא חובה פרטית על כל אחד מן הסועדים, ושוב חוזרת שאלתנו מדוע כשזימנו עליהם פרחה חובתם הרי לשיטת רבנו יונה הם לא יצאו ידי חובה.
ונראה שהחובה פרחה רק משום שלא נותר להם איך לזמן ואם כן תנאיי החיוב שוב אינם קיימים (ולא יועיל שכעת ישבו עם שניים אחרים כי החיוב כבר פרח). לפי זה עולה נפקא מינה, שאם ישבו שישה ושלושה הלכו לשוק ובינתיים שלושת הנותרים זימנו ודאי לא פרחה החובה מההולכים ועליהם לזמן אפילו אם צירפו אותם והם שמעו מהשוק. לפי הרמב"ם במקרה זה הואיל ויצאו ידי חובה כמובן לא יזמנו שוב. אולם באמת יתכן שהרמב"ם יודה מסיבה אחרת, כי יש לומר שרק אחד נגרר אחר שניים ומצטרף לזימונם הואיל והוא המיעוט ועוד שהם זקוקים לו עבור הזימון אך שלושה אינם נגררים אחר שלושה ואינם יוצאים בכך ידי חובה אלא עליהם לשוב למקום אכילתם ולזמן בפני עצמם 1 .
נפקא מינה נוספת תהא במקרה שהיוצא לשוק התכוון לא לצאת. כאן דווקא לפי הרמב"ם כן יוכל לזמן עם החבורה החדשה הואיל ולא יצא ידי חובה, ואילו לדעת רבנו יונה הואיל ובשעה שהשניים זימנו בטלה עבורו אפשרות הזימון מיד פרחה ממנו החובה.
אולם ביאורנו ברבנו יונה נראה דחוק מפשט הסוגיא. לפי דברינו גם אם כשיצא האחד לשוק לא זימנו השניים הנותרים אלא בירכו ללא זימון פרח הזימון הואיל ונתבטלו התנאים והאופנים לקיים את הזימון. זהו דוחק משום שהגמרא התנסחה: כיון דאזמון עלייהו פרח זימון מינייהו", משמע שרק בגלל שזימנו עליו פרח הזימון (ואולי הגמרא נקטה כן משום שלכתחילה כך ראוי שיקרה, שהנותרים יזמנו ולא יברכו ללא זימון, ומכל מקום מידי דוחק לא יצאנו).
החילוק בין שלושה לעשרה
מר זוטרא מחלק בין זימון בשלושה לזימון בעשרה ומחדש שהדין באחד שיצא לשוק שמצטרף לזימון נכון דווקא בשלושה ולא בעשרה. רב אשי מקשה שאדרבה איפכא מסתברא שכן דווקא בעשרה היה עלינו להתיר לזמן משום שחיסרון האחד אינו ניכר ותשעה נראים כעשרה, אך בשלושה חסרונו של האחד ניכר מאוד. לפי טעמו של הריטב"א שמטרת הזימון היא ברוב עם יובנו דברי רב אשי, שכן בעשרה שלא ניכר ההבדל יש גם באסיפה זו כבוד למלך, אך לפי טעם המאירי שעניינה הוא התראה ואזהרה לכוונה בזימון יש לעיין מה אכפת לי אם ניכר או לא, סוף סוף אין עשרה. אך כבר ביארנו במאירי שגם לדעתו יש עניין בריבוי האנשים, ועל כן אין זימון בשניים, ונימקנו שכשיש רבים נותנים לברכה חשיבות כשמתאחדים בימון יחדו, ולפי זה יובן גם שבמקום שלא ניכר ההבדל ניתן להקל יותר ולצרף אף אחד הנמצא בשוק ואינו עימם לגמרי. למסקנה הגמרא אינה מקבלת את קושייתו אלא פוסקת כמר זוטרא ומנמקת שבעשרה הואיל ומזכירים שם שמיים אין זו דרך ארץ להזכיר בפחות מעשרה, ולכן כאן לא מועיל צירוף מהשוק אלא צריך שיהיו ביחד ממש.
כך פסקו להלכה גם הרמב"ם (ברכות ה, יג) והשולחן ערוך (קצד, ב) ורובם המוחלט של הפוסקים. חריגה היא פסיקתו של המהר"ם (ברכות מהר"ם 2 ) שפסק שאין חילוק ואף בעשרה מצטרפים 3 , וצריך עיון מדוע פסק כן.
לשיטת רש"י וההולכים עימו וכן הראב"ד וההולכים עימו, שהדיון בסוגיא הוא אם יכול להצטרף מהשוק (כשעונה או כשלא עונה) מובן החילוק בין שלושה לעשרה, שכדי להזכיר שם שמיים נדרש שהעשרה יהיו מכונסים יחד ממש בעת הזימון, אך לשיטת הרא"ה שבין כה וכה הם מכונסים והדיון הוא אם העובדה שהתרחק מקודם הפקיעה את הצירוף, צריך עיון מה הסברא לחלק בין שלושה לעשרה, הרי אם פקע הצירוף הוא פקע גם לשלושה ואם לא פקע הוא נותר גם עבור עשרה, ונימוק הגמרא שאין זו דרך ארץ להזכיר שם שמיים אינו מובן שהרי סוף סוף כעת יש כאן עשרה, וצריך עיון.
^ 1.אם נאמר לפי הרמב"ם שאינו מצטרף משום שלא זקוקים לו (הטעם השני שהזכרנו), תהא נפקא מינה הפוכה במקרה שישבו ארבעה ואחד יצא לשוק. לפי הרמב"ם הואיל ואינו מצטרף לא יצא ידי חובה ויוכל כעת להצטרף לחבורה החדשה, אך לפי רבנו יונה הואיל ולאחר הזימון אין לו אופן לזמן פרחה החובה ושוב אינו מצטרף לחבורה החדשה.
^ 2.מובא בתשובות, פסקים ומנהגים בהוצאת מוסד הרב קוק, חלק א עמ' קפב.
^ 3.ואולם בהגהות מיימוניות (ברכות פרק ה אות כ) כתב שגם דעת רבו (המהר"ם) כרמב"ם, אך עיין בהערה בספר תשובות פסקים ומנהגים שבמקורות שונים מהמהר"ם לא נראה כן. מאידך, ההגהות מיימוניות מביא בשם תוס' שפסקו שאין חילוק.

קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים
אליבא דהלכתא 1
הרב ישראל שווץ | סיון תשע"ד

טבילה לבעל קרי
אליבא דהלכתא 6
הרב ישראל שווץ | סיון תשע"ד

דין ערבות במצוות
ראש השנה דף כט ע"א; ברכות דף כ ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | חשוון תשפ"א

מסכת ברכות דף ב'
לימוד הדף היומי
הרב אשר חזיזה | טו' אב התשע"ב
איך עושים קידוש?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
לקום מהתחתית של התחתית
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
למה משווים את העצים לצדיקים?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
אוי ויי!
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
בריאת העולם בפרשת לך לך