בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • ברכות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
10 דק' קריאה
רבה בר בר חנה לימד את בנו שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים. כך גורסים רש"י והריטב"א ולפיכך מקשרים זאת למימרא בדף לט ע"ב שצריך שתכלה ברכה קודם בציעה, ומבארים שאף עניית אמן מן הברכה היא. טעם הדין שם הוא כדי שהברכה כולה תיאמר על פת שלימה, ואם כן הואיל וגם עניית האמן היא חלק מהברכה יש לדאוג שגם היא תיאמר על פת שלימה.
אולם הרי"ף והרמב"ם (ברכות ז, ה) גרסו שאין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מן העונים, ולפי זה אין זה אין בעיה לבצוע לפני עניית אמן אלא הדין הוא להימנע מאכילה לפני עניית האמן, ודין זה אינו קשור למימרא לעיל שאין לבצוע לפני סיום הברכה, משום שהברכה כבר הסתיימה לפני עניית האמן ורשאי לבצוע, אלא שאין לו לאכול.

גירסת הרי"ף והרמב"ם – טעימה לפני עניית אמן
יש לברר מהו טעמה של הלכה זו, הן לגירסת הרי"ף והרמב"ם הן לגירסת רש"י והריטב"א. הרמב"ם פתח את סימן ז במילים: "מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה וכולן דרך ארץ, ואלו הן" וכל הפרק עוסק בהלכות דרך ארץ בסעודה, וכן שאר ההלכות המובאות בהלכה שלפנינו עוסקות בהלכות דרך ארץ, ולפיכך מסתבר שגם הלכה זו מהלכות דרך ארץ היא, וכן מבואר בדברי הרב צבי יהודה הכהן קוק (לנתיבות ישראל חלק ב סימן לו), וכן ביד פשוטה ושם ביאר זאת שכל עוד שאר המסובין עונים אמן הם לא יכולים עדיין להתחיל לטעום ולכן אין זה דרך ארץ שהוא כבר יתחיל בינתיים לאכול. גם מרצף הגמרא נראה כן, לפי שגם היא עוסקת לפני כן בהלכות שעניינן הוא דרך ארץ בסעודה.

גירסת רש"י – בציעה לפני עניית האמן
נשוב כעת לגירסת רש"י. לכאורה אפשר להסביר את פשט ההלכה לפי גירסתו של רש"י, שהצורך להמתין הוא מצד השומעים, שהואיל והם יוצאים ידי חובת הברכה בעניית האמן, יש להמתין מלבצוע עד שיענו כדי שגם הברכה שלהם תיאמר על פת שלימה, ואולי זו גם כוונת רש"י, אך מכך שרש"י לא כתב כן באופן פשוט, אלא כתב "דאף עניית אמן מן הברכה היא" יותר נראה שכוונתו היא שעניית האמן היא גם חלק מברכת המברך, וזהו חידוש גדול שצריך להבינו.

יציאת המברך באמן של השומע
יסוד זה מפורש יותר באור זרוע, ומקורו מן הירושלמי בפרקנו. בירושלמי (ברכות ז, ג) נאמר: "ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי זעירא מזג ליה כסא... אמר ליה כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתך בברכתה, כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן". כלומר, זעירא הוציא ידי חובה את ר' אבא בברכה וביקש ממנו שכשעונה אמן יכוון גם הוא להוציא אותו. כאן החידוש גדול יותר. לא רק שהאמן נחשב חלק מברכת המברך אלא שהמברך ממש לצאת ידי חובת עניית האמן ולכן על שניהם לכוון בכך – זה להוציא וזה לצאת.
הגדיל להפליא האור זרוע , שלא נתקררה דעתו בחידוש זה עד שהוסיף על כך וכתב שכאשר אחד מוציא את חברו ידי חובה בברכה, אם השומע לא יענה אמן שניהם לא יצאו ידי חובה. הוא הבין שדברי הירושלמי אינם רק דין לכתחילה אלא דין המעכב אף בדיעבד. הרצי"ה בלנתיבות ישראל ביאר שהאור זרוע הוכיח דבריו מהירושלמי ולא מהבבלי כי בסוגיא בבבלי אפשר לגרוס ולפרש כרמב"ם ואם כן היא לא קשורה להלכות ברכות ולמשמעות האמן אלא להלכות דרך ארץ. ניתן להסביר זאת באופן נוסף, גם אם נגרוס כרש"י, על פי האפשרות שהצענו למעלה בפשט הגמרא שהצורך להמתין הוא מצד השומעים ולא מצד המברך, ולכן אין מכאן ראיה שהאמן נצרך גם עבור המברך.
צריך להבין מהו הטעם בדין זה, מדוע המברך זקוק לעניית האמן, הלא עניית האמן אינה אלא הסכמה ואישור לדבריו של המברך, ואם כן מדוע המברך עצמו זקוק לחזור ולאשר את מה שהוא עצמו אמר, ובביאור הלכה (קסז, ב) הוסיף להקשות שאדרבה כתוב בדף מה ע"ב שהעונה אמן אחר ברכותו הרי זה מגונה. עוד קשה, שהרי מפורש שם באותו דף שאם שמע ולא ענה יצא, כלומר, מדין שומע כעונה יוצאים אף אם לא עונים אמן, ואם כן כיצד פה אנו אומרים שלא רק שצריך השומע לענות אלא אף המברך צריך לכוון לצאת באמן זו ואם לא עשה כן לא יצא ידי חובה. וכן הקשה המכתם לדוד (על הרמב"ם הנזכר), וכתב שמשום כך לא אבו הרי"ף והרמב"ם לקבל גירסא זו.
הרמ"א (קסז, ב) הביא את דברי האור זרוע להלכה וכתב: "והמברך יכוין לאמן שאומרים". בדברי חמודות (על הרא"ש סימן טז אות לח) הביא את דברי הרמ"א וכתב עליהם "ויראה לי שהוא כדי שידע מתי יבצע". כלומר, הטעם אינו כדי שהמברך יצא בעניית האמן אלא משום דברי הגמרא בסוגייתנו על פי גירסת רש"י שלא יבצע קודם שיענו אמן. אולם הרמ"א עצמו הביא בדרכי משה את דברי האור זרוע, והואיל וזהו מקורו מוכח שלא זו כוונתו.
המשנה ברורה מסביר את דברי הרמ"א על פי דברי רש"י שעניית אמן היא גם כן מכלל הברכה, ומקשה על כך שהרי הוא בירך כבר בעצמו, ומסביר שאין הכוונה שללא האמן אין כאן כלל ברכה אלא שעל ידי שעונים אמן הברכה חשובה יותר ולכך נכון לכתחלה לכוון לצאת בעניית אמן שעונה העונה.
לפי דבריו תיושב תמיהת המכתם לדוד מהגמרא שאף השומע ולא ענה יצא, כי אכן יצא אלא שהפסיד את הידור המצווה לברך בצורה נעלה יותר. אך לכאורה גם דבריו אינם מתיישבים עם המקור מהאור זרוע, שהרי שם כתוב ששניהם לא יצאו ידי חובה, ואם כן אין זה רק הידור של ברכה חשובה יותר אלא כלל לא יצאו, ואולי מדוחק העניין העדיף לדחוק בלשונו של האור זרוע ולבאר שמה שכתב שלא יצאו כוונתו שלא יצאו ידי ברכה מובחרת, אך מדבריו בביאור הלכה נראה לי יותר שהבין שהרמ"א בכוונה השמיט תוספת זו של האור זרוע לפי שהיא נסתרת מסימן ריג, וקיבל להלכה רק את דברי האור זרוע המבוארים גם בירושלמי שלכתחילה צריך לכוון לצאת באמן.
בביאור הלכה כתב שגם הלכה זו, שלכתחילה צריך המברך לכוון לצאת באמן, דחוקה היא כי אדרבה העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור, וציין שמלבד האור זרוע לא הובא ירושלמי זה בשאר הפוסקים. עוד כתב, שנראה לגרוס באופן שונה בירושלמי – ולבסוף אף מצא שכן גרס בספר חרדים – "הב דעתך מפקא ידי חובתך". כלומר, זעירא כלל לא התייחס ליציאת המברך אלא אמר לו שכמו שהוא מכוון להוציאו בברכה כך הוא יתכוון לצאת בברכה על ידי עניית האמן משום שצריך גם כוונת שומע וגם כוונת כוונת משמיע. הרצי"ה העיר על כך שלכאורה גם רש"י הנזכר כתב יסוד זה, ולבסוף יישב את המשנה ברורה שיש לומר ברש"י כאפשרות שהבאנו למעלה, שהצורך להמתין הוא עבור השומעים, כדי שברכתם תהא על פת שלימה.
ביאורו של המשנה ברורה ברמ"א אמנם מיישב את הגמרא האומרת שהשומע יוצא אף כשאינו עונה אמן, אך הסברא טעונה הבנה גם לפי דרכו – מדוע שמיעת האמן מחשיבה את ברכת המברך לחשובה יותר, הרי סוף סוף הוא בירך בעצמו את הברכה ומה מוסיף שמשתתף בעניית האמן שהיא כעין אישור על ברכתו. אולי אפשר לנמק שברכה הנאמרת על ידי רבים היא חשובה יותר ולכן כאשר הוא שותף לעניית האמן של האחרים הוא שותף בכך לברכה ברוב עם. ראש הישיבה, הרב זלמן מלמד שליט"א, ביאר 1 את הטעם בדברי רש"י על פי דברי הגמרא בדף נג ע"ב שגדול העונה אמן יותר מן המברך, וביאר מימרא זו שהמברך מברך באופן ממוקד על טובה פרטית מסויימת כגון על המזון, על פרי העץ וכד', אולם העונה אמן משיב באופן כללי שה' הוא 'א-ל מלך נאמן'. יש להביא לכך סיוע גם מדברי הפני משה על הירושלמי, שגרס כגירסת האור זרוע ונימק זאת מצד המימרא שגדול העונה אמן יותר מן המברך.
כאמור, דברי האור זרוע שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובה עדיין קשים מהגמרא שניתן לצאת ללא עניית אמן, וכן מסברא תמוה כיצד ניתן לומר שכלל לא יוצא ידי חובה, הרי אילו לא היה מוציא כעת את חברו ידי חובה היה יוצא אף ללא עניית האמן, ומדוע כעת שמוציא את חברו כבר אינו יכול לצאת ללא עניית האמן.
ואולי יש לומר 2 , על פי דברי רש"י בדף מה ע"ב (ד"ה ואמר רבי זירא) שכאשר יש זימון אין זה כמו שומע כעונה אלא הואיל והוא עונה לזימון "ברכת שניהם היא". מבואר מדבריו שיש שני אופנים ליציאה ידי חובה. באופן של שומע כעונה אחד מברך והשני רק יוצא ידי חובה אך אין זה נחשב כאילו הוא עצמו ממש בירך, ואילו כשעונה לזימון, ובפשטות הוא הדין בעונה אמן על ברכה, זוהי ברכה משותפת של שניהם. לאור זאת ועל גבי זה יש לחדש, שכאשר אדם עונה אמן הוא מתכוון שתהא זו ברכה משותפת ולכן אינו מתכוון לצאת ב'מסלול' של שומע כעונה. על כך יש להוסיף, שגם המברך מתכוון לצעוד ב'מסלול' זה אינו מתכוון שתהא זו ברכה פרטית שלו אלא ברכה משותפת, ולפיכך צריך הוא להיות שותף בעניית האמן של חברו. לכם יש מקום לומר שאף שכאשר הוא לבדו או שמתכוון להוציא את חברו מדין שומע כעונה עולה לו הברכה בשלימותה למרות שלא שמע את האמן של חברו, ואפילו כשחברו כלל לא ענה אמן, בכל זאת כאשר מתכוונים שניהם לברכה משותפת אינם יוצאים עד שיענה חברו אמן והוא עצמו יתכוון לצאת גם הוא באמן זו. הדברים אמנם מחודשים עד למאוד, אך עצם דברי האור זרוע לפי פשט לשונם מחודשים הם, ואם נבינם כפשוטם נראה לבארם בדרך זו.

לסיכום – השיטות בדרגת שייכות האמן לברכה
א. לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם ניתן לבצוע את הפת לפני עניית האמן. לשיטתם אין חיסרון אפילו מצד השומעים בכך שבזמן עניית האמן אין הפת שלימה. מדוע? אפשר לומר שהואיל והאמן גורם להם לצאת בברכת המברך ובזמן ברכתו הייתה הפת שלימה נחשב הדבר שברכתם נאמרה על פת שלימה ולא אכפת לנו מה היה בזמן עניית האמן. עוד אפשר לומר, שהואיל וכבר יצאו ידי חובת הברכה מדין שומע כעונה גם לפני עניית האמן, כמבואר בדף מה ע"ב, שוב אין חיסרון בכך שבזמן האמן אין הפת שלימה. ואמנם מבואר ברמב"ם (ברכות א, יא) שיש הבדל באיכות הברכה, שהשומע רק יוצא ידי חובה אבל העונה אמן נחשב כמברך בעצמו, מכל מקום סוף סוף בגלל שכבר יצא ידי חובה ועניית האמן רק מוסיפה לו הידור שייחשב כמברך בעצמו, לא אכפת לנו שבזמן תוספת ההידור הפת כבר לא שלימה. וצריך לומר לפי זה, כפי שגם מסתבר, שגם אם אדם מתכוון מראש לענות אמן, איננו אומרים שמתכוון לא לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, אלא הוא יוצא ידי חובה ואחר כך מוסיף הידור בעניית האמן 3 , ולכן אם לדוגמא לבסוף לא יעלה בידו לענות אמן בכל זאת יצא ידי חובה בשמיעתו.
ב. לפי גירסת רש"י ניתן לפרש שטעם ההמתנה הוא מצד השומעים כדי שגם ברכתם תהא על פת שלימה. כמובא למעלה, הרצי"ה כתב שיתכן שזו גם כוונת רש"י. לפי זה סברו שראוי שגם ההידור של הענייה בעצמם ייעשה על פת שלימה או שסברו שכאשר מתכוון לצאת על ידי עניית אמן לא יוצא בעצם השמיעה, אך כבר כתבנו שפחות מסתבר כן ויותר נראה שבכל זאת יוצא בשמיעה.
ג. לפי פשטות דברי רש"י עניית האמן שייכת אף לברכת המברך וההמתנה היא עבורו. בדברי רש"י אין צורך לחדש שהוא צריך לצאת ידי חובת האמן אלא רק שעניית האמן על ידי שומעיו מוסיפה להידור הברכה וחשיבותה ולכן ראוי שימתין עד שיענו אמן. וכן בדעת הדברי חמודות שביאר ברמ"א שיש לכוון לשמוע את עניית האמן כדי לדעת אם כבר לבצוע, רואים שאין כאן שום עניין של יציאה ידי חובה מצד המברך. אפשר לבארו או כדרך זו או כדרך הקודמת שההמתנה היא עבור השומעים.
הטעם בדרך זו נתבאר למעלה על פי דברי המשנה ברורה שיש בעניית האמן תוספת חשיבות לברכה. וביארנו זאת בשני אופנים. או משום "ברוב עם" או מצד הכלל "גדול העונה אמן מן המברך" כפי שכתב הפני משה, וביאר מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א שטעמו משום שהברכה הינה פרטית על דבר מסויים ואילו בענייה 'א-ל מלך נאמן' יש שבח כללי.
ד. בירושלמי, לפי גירסתנו וגירסת האור זרוע, מועצם קישור האמן לברכה, ושם מחודש שהמברך אף צריך לצאת ידי חובה בעניית אמן של העונה. גם כאן מסתבר יותר לפרש שאין זה מעכב אלא שבכך קונה המברך מעלה גדולה יותר. ואת ההסברים שאמרנו ברש"י יש להרחיב כאן. על ההסבר של "ברוב עם" יש להוסיף שלא די שברכתו תגרום לכך שתהא ענייה ברוב עם אלא משובח יותר שגם הוא עצמו יהא שותף ברוב העם על ידי שיצא ידי חובת ענייתם. ולפי ההסבר של "גדול העונה אמן" ודאי מובן שיש עניין שלא רק יגרום לאחרים לתוספת זו אלא אף הוא ירוויחה.
ה. האור זרוע הוסיף והבין בירושלמי שלא רק שצריך לכתחילה לצאת ידי חובה אלא שאף בדיעבד המברך לא יצא ידי חובה. הבנה זו תמוהה ומחודשת מאוד שהרי אפילו השומעים יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה גם אם לא ענו, כל שכן שהמברך יוצא ידי חובה אם לא שמע או לא כיוון לצאת בענייתם. מגודל הדוחק יתכן שיש לדחוק בדבריו ולפרשם שכוונתו שאינו יוצא ידי חובת האמן, כלומר, אינו יוצא ידי חובת הברכה באופן המובחר. אולם מפשט לשונו משמע שאינו יוצא אפילו ידי חובת עצם הברכה. וביארנו שאולי טעמו הוא שה'מסלול' של יציאה על ידי עניית אמן שונה לחלוטין ביציאה על ידי שמיעה בלבד ואלו שני מסלולים שונים, שבראשון נחשבת הברכה כברכת שניהם הואיל ושניהם שותפים באמירתה (זה בברכה וזה בהעצמתה בעניית אמן) ואילו בשני הברכה היא רק של המברך והשני רק יוצא ידי חובה אך אינו נחשב כמברך בעצמו. לכן יש מקום לחדש שכאשר השני מתכוון לצאת במסלול של ברכה משותפת על ידי עניית אמן הוא לא יוצא ידי חובה אם לא יענה אמן, ויתירה מזו, אף הראשון הואיל ונתכוון שהברכה תהא משותפת של שניהם לא יוצא ידי חובה אם לא התכוון לצאת באמן שאמר חברו.
תרומת הדשן (פסקים סימן קט) לומד הלכה נוספת מכח היסוד המחודש של רש"י, וכותב שהואיל וגם האמן היא חלק מן הברכה אם אדם סיים תפילת עמידה ולא הספיק לסיים בזמן ששליח הציבור בירך אך האמן עוד לא כלתה מרוב הקהל, רשאי גם הוא לענות אמן, הואיל וגם האמן היא חלק מן הברכה. עוד חידש בשם רבו, שהואיל והלכה היא שאין הכהנים רשאים לעקור רגליהם עד שסיים שליח ציבור ברכת שים שלום, עליהם להמתין גם עד שיסיים הציבור לענות אמן על ברכת שים שלום. אם נסביר בפשט הגמרא שהצורך בהמתנה הוא כדי שברכת השומעים תהא על פת שלימה אין מכאן ראיה לשתי הלכות אלו, משום שלפי זה ברכת המברך כבר הסתיימה, ושוב לא שייך שהמסיים תפילתו יענה אמן, ובפרט אין הוכחה להלכה השנייה, כי הואיל ושליח הציבור עצמו סיים לגמרי את ברכת שים שלום יכולים הכהנים לעקור רגליהם, ומה בכך שהקהל עוד לא סיים לברך.




^ 1.שיעור כללי, אלול תשע"ו.
^ 2.הצעת ר' רועי אליאסיאן.
^ 3.לכאורה היכולת לומר זאת תלויה במחלוקת היסודית אם ניתן לצאת ידי חובה ואחר כך לשוב ולקיים המצווה בתוספת הידור. ידועים דברי בית הלוי (מובא בכמה ספרים, ובספר פרחי אהרן לרב אהרון בוראק עמ' 78 כותב ששמע זאת מהרב שלמה פוליאטצ'יק שהיה בעל המעשה ששאל את הרב) לגבי אתרוג שהואיל וכבר יצא ידי חובה שוב לא ניתן לשפר על ידי עשייתה שוב בתוספת הידור, ולכן אם יש לאדם שני אתרוגים, שהאחד יפה ומהודר אך יש ספק אם הוא מורכב והשני ודאי כשר אך לא מהודר, עדיף שיטול תחילה את המהודר ואחר כך את השני כדי שעל הצד שהוא כשר יצא ידי חובה בהידור, כי אם יטול תחילה את הכשר ודאי לא יצא בהידור ושוב אין תועלת אם יחזור ויטול את המהודר כי כבר נסתיים קיום המצווה. לעומת זאת, המנחת אשר (פסחים סימן פז ס"ק ב) הביא מספר מקורות מהן לא משמע כדבריהם אלא ניתן לשוב ולקיים בהידור.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il