שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ד' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מידות

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

ביאורים- "לא תשא שמע שוא"
גם מהפסוק "לא תשא שמע שוא" למדו חז"ל איסור לשון הרע. כך הם הסבירו את הפסוק: אל תקבל לשון הרע, ואל תאמין לשמועות שקריות.
לפי ההסבר הזה, האיסור לשמוע דברים רעים שאינם נכונים הוא איסור הוצאת שם רע, שזהו שקר ממש. אך איך למדו מכאן שאסור לשמוע דברים רעים שהם נכונים, כלומר לשון הרע?
ישנו פסוק אחר: "לא תשא את שם ד' אלוקיך לשוא כי לא ינקה ד' את אשר ישא את שמו לשוא ".
חז"ל שאלו למה כתוב פעמיים 'לשוא', ולמדו ששני פירושים למילה 'שוא': א) לשֶקֶר ב) לחינם. מי שמצביע על עץ ונשבע בשם ד' שזה עץ – אינו משקר, אך זה לחינם, וגם זה נקרא לשוא.
יוצא שגם לפסוק שלנו כוונה כפולה; אל תשא [תקבל] על עצמך: א) שמועות שאינן נכונות (הוצאת שם רע). ב) שמועות רעות שהן מיותרות ואין בהן עניין (אפילו שהן נכונות), שיכולות בסופו של דבר להזיק (לשון הרע).

הלכה- הפסד כספי בעקבות הימנעות מלשון הרע
אין כל הצדקה והיתר לדבר לשון הרע, גם כאשר ההימנעות מכך עשויה לגרום הפסד כספי גדול. אדם מחויב לוותר אף על כל רכושו ולא לעבור אפילו על איסור תורה אחד!
מעבידו של מר גולדברג דרש מהעובדים בבית מסחרו ללעוג על מתחרהו, בעל בית מסחר סמוך, ולהעיר הערות בגנותו בפני הקונים. ככל שהפגיעה הייתה חריפה ועוקצנית יותר – כן גדל כבודו של אותו עובד בעיני המנהל. מר גולדברג פוטר מעבודתו משום שסירב לדבר לשון הרע. אבדן הכנסתו של מר גולדברג עקב פיטוריו גרם לו ולמשפחתו קשיי פרנסה וסבל רב. אף על פי כן, אסור היה לו, אפילו בנסיבות אלו, לנהוג אחרת מכפי שנהג.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- אלימות ואילמות
"מדי פעם הוא היה מתפרץ; צועק, מנופף בידיים, מאיים. פחדתי נורא מהרגעים האלה. אחר כך הוא היה נרגע. תמיד כשהוא היה מתחיל הייתי רצה מהר לחדר, מחביאה את הראש מתחת לכרית, ומתפללת לה': רק שהוא לא ירביץ לי שוב...".
היום, עשרים שנה אחרי, עוד מציפות דמעות את עיניה כשהיא מספרת על הפחדים ועל האווירה המתוחה שיצר בבית אחיה הגדול. "הוא בעצם לא ממש ידע לדבר", היא אומרת. "תמיד צעק כשהוא רצה משהו, כשהוא לא קיבל הוא צעק חזק יותר ואחר כך נתן מכות. צריך ללמד כבר מגיל צעיר שחייבים לדעת לדבר. אלימות ואילמות הולכות ביחד ; מי שלא מסוגל להסביר את עצמו, מהר מאוד יגיע למכות. כשאני אומרת 'לדבר' אני מתכוונת ליכולת פשוטה להסביר מה רוצים בשקט ובסבלנות".
אם שמעתם על מקרה של אלימות – דעו שהייתה חסרה שם יכולת דיבור. זאת מיומנות שכדאי לרכוש מגיל צעיר מאוד. לא לצעוק ולא להפעיל כוח. להסביר ולדבר. האדם הופך להיות נעים יותר לסביבה, עדין ומתחשב.
המקרה הזה אולי נשמע רחוק מאתנו, אבל ההתמודדות הזאת מתבטאת ביום יום בהמון מצבים; ויכוח במשחק כדורסל או כדורגל עלול לגלוש לצעקות או אפילו למכות, הכול נובע מחוסר יכולת לתקשר בצורה נורמאלית. כדי לדבר צריך להתחשב בשומע, צריך להסביר בהיגיון.
בצעקות מנסים להטיל פחד, וכך–להטיל מרות. גם אלימות מילולית היא אלימות– שימוש בכוח כדי שיתקבלו דבריי . "דברי חכמים בנחת נשמעים", הכוונה היא שאפשר לשמוע באמת רק דברים שנאמרים בנחת.
דיבור עדין פועל פעולה אמתית מכיוון שהוא נוגע בלב ובשכל של האדם. דיבור אלים ואלימות של ממש נובעים מקוצר רוח ומחוסר סבלנות, מניסיון לקבל תוצאות מיד.
אפשר לדבר על זה, רק צריך סבלנות.
מקורות: מגד ירחים לרב קוק זצ"ל חודש תמוז; באר מגד ירחים לרב עוזי קלכהיים זצ"ל שם; קבצים מכתבי יד קדשו עמוד נב פסקה 6

סיפור-
"להתראות... נתראה בפעם הבאה..." האוטובוס התחיל לנסוע והתרחק עד שנעלם מהאופק. הרמתי את התיק ופסעתי הביתה. הייתי מותש. שבוע שלם עם הילדים האלה... חתיכת בלגן. הלכתי בעייפות, התיק הכביד על הכתף, אך תחושת סיפוק מילאה אותי. קייטנה לילדים ממשפחות מצוקה. כסף לא יצא לי מזה, אך תחושה שעשיתי משהו חשוב בחופש הזה הייתה חשובה לי לא פחות.
***
הפרוספקט היה די משכנע: "ארבעה ימים באילת בחנוכה. גם ליהנות וגם לצאת עם שני כוכבי צלילה. כל זאת ועוד בקורס נפרד באווירה דתית".
"וואלה, נשמע מגניב!" לרגע נדמה היה לי שאני חושב בקול, עד שקלטתי את דורון לידי.
"מה דעתך?" הוא שאל.
– "נשמע לא רע בכלל".
– "גם חיים מתלהב", אמר דורון. "ניסע שלושתנו, יהיה כיף. סגרנו?".
דורון לא היה צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לשכנע אותי. הקורס הזה היה כמעט כמו אוויר לנשימה. בינות ללימודים, המטלות וההתנדבויות השונות נשאר לי גם זמן לאכול ולישון, אך לא הרבה מעבר לכך. הנופש הזה באילת יכול לעשות לי רק טוב. יש לי גם מספיק כסף שחסכתי, אז בכלל אחלה.
חלפו עוד כמה ימים ושלושתנו נרשמנו וחיכינו לחנוכה שיבוא.
***
"שיחה שלא נענתה". לחצתי על הפלאפון, יודע כבר מה יהיה כתוב. "יונתן". לא נעים, כבר שבוע אני 'מסנן' את הרכז של הקייטנה, כאילו בטעות. אני לא יכול להמשיך. אבל אני יודע מה הוא יגיד. יש קייטנה בחנוכה. אתה חייב לבוא. הילדים מחכים (רק) לך... אני גם יודע שזה חשוב והוא צודק. אין ספק. אבל הקורס... אילת... חופש... תחושות שונות מצאו את מקומן בלבי.
"בוא'נה, יא נהנתן שכמוך, אתה לא יכול לתת קצת מעצמך?"
– "אני נהנתן?! מה עם החופש שהיה, ההתנדבויות?"
– "אם אתה כזה צדיק, למה לא תלך עכשיו?"
– "אני חייב קצת חופש!"
– "אני מתחיל לרחם עליך..."
קטעתי את מחשבותיי והגעתי למסקנה נחרצת: אני חייב למצוא תירוץ טוב! בנוגע למצפון, נסתדר אחר כך...
"מני, יש לך טלפון. זה יונתן מהקייטנה!" אימא הגישה לי את השפופרת, ובכך סילקה כל מחשבה על בריחה לאיים רחוקים. כן. זה חשוב. בטח שאשמח לבא. אני רק צריך לראות אם זה מסתדר. עוד כמה ימים אחזיר תשובה.
החזרתי את השפופרת בכבדות. אימא, בעיניה הטובות, לא פספסה את זה.
"מה קרה?"
הסברתי לה במה מדובר. "אולי אומר לו שהמשפחה נוסעת לאירוע? שיש אזכרה לסבתא? בחנוכה? לא, זה לא טוב. אימא, תעזרי לי למצוא תירוץ טוב!"
אימא שתקה. הרגשתי רע. "מני, תגיד את האמת. אתה תראה שהוא יקבל אותה. אם אתה חושב שמגיע לך חופש, זה כנראה נכון. תאמר לו. הוא בטח יבין. שום דבר לא יצא מסיפורי סבתא וניסיונות לתפור אליבי. כל הזמן תסתובב סביב הצל של עצמך בניסיון להסתיר את האמת...".
ידעתי שהיא צודקת. הרמתי את הטלפון וחייגתי ליונתן.
"יונתן, זה מני. תשמע, זה לא מסתדר לי. אני חייב את החופש הזה לעצמי. אני חייב קצת מנוחה".
שתיקה קצרה ויונתן ענה: "מני, אני מבין אותך. זה מגיע לך. זה בסדר. אני לא כועס. תבלה, תנפוש ו... אל תשכח אותנו בפסח!".
חייכתי.

מידות