מיקוד לפירוש הרמב"ן על התורה - פרשת ויחי | ר' אבישי לקס ור' גילעד ליפשיץ | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויחי

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

מז, כח
ד"ה ויחי
גלות מצרים רומזת לגלות האחרונה
גלות מצריים רומזת לגלות האחרונה. הדמיון בין שתי הגלויות מלמד זאת. שתי הגלויות נגרמו על ידי ישראל עצמם, בשתיהן ישראל פתחו במעשה שכוונתו הייתה לקבל עזרה, שתיהן קשורות לרעב, בשתיהן ארך הקץ יותר מהמשוער, ושתיהן נגמרות בכבוד גדול לישראל. (כפירוש זה כתב הרמב"ן לעיל לב, ד)

מח, ז
ד"ה ואקברה שם
רמז לדברי המדרש בפסוקים
חז"ל דורשים שיעקב מתנצל לפני יוסף על שלא קבר את רחל אמו במערת המכפלה, ואומר לו שעשה זה על פי הדיבור, כדי שכאשר בניה יצאו לגלות תהיה קבורה בדרכם ותתפלל עליהם. הרמב"ן אומר שצריך לדייק את דברי המדרש מן הפסוקים, ומבאר שציינה התורה פעמיים בפסוק את קבורתה בדרך, בעוד שרחל לא נקברה כלל בדרך אלא בעיר (ברמה), ולכן צריך לפרש שהפסוק מציין זאת על שם העתיד, שבה תעבור דרכם של הבנים לגלות.

מח, טו
ד"ה האלהים
ביאור הכפילות בפסוק על פי מידתו של יעקב
יעקב חוזר על שני תארי אלוהות, ורמב"ן מפרש (על פי דבריו לעיל מו, א) שמידתו של יעקב מורכבת ממידותיהם של אברהם ויצחק, ומידה מורכבת זו היא הרועה אותו (מלשון רעות) מעודו, מלבד הזמן בו היה אצל לבן.

מח, כב
ד"ה ואני נתתי
ביאור הברכה בדרך נבואה
פסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם, בו אומר יעקב ליוסף שעתידים הם לשוב לארץ לאחר שירדו למצרים. יעקב מברך את יוסף בבכורה, ונותן לו חלק נוסף על אחיו בירושת הארץ (עיין ברמב"ן לעיל מח, ו), ואת החלק הזה עתיד יוסף לקבל כאשר ישובו אל הארץ ויירשו אותה. ומה שאמר יעקב 'בחרבי ובקשתי' זה משום שכל מה שיירשו ישראל את הארץ הוא מזכותו של יעקב, וכאילו הוא נלחם להם בחרבו ובקשתו. ועוד נראה לומר שעשה יעקב כדרך הנביאים, הניף חרבו וירה חיצים, כדרך הנביאים שעושים מעשה לתחילת קיום הנבואה.

מט, י
ד"ה לא יסור
המלכות בישראל מיועדת ליהודה, ואסור לשבט אחר למלוך תחתיו
אמנם היו תקופות שסר שבט מיהודה, ומישראל בכלל, אך הברכה היא שמעת שיתחילו יהודה למלוך לא ימלוך מלך בישראל שאינו מיהודה. מלכות שאול קדמה למלכות דוד, שהיה ראשון מלכי יהודה, ואכן לא היתה מלכות ראויה שהרי תחילתה בבקשת מלך הייתה מתוך מאיסה בה', כתחליף לנביא שמואל. ומי שמלך אחרי דוד ואינו מזרעו עבר על נבואה זו, ועל זה נענשו החשמונאים ונכרת זרעם.

מט, טז-יח
ד"ה דן ידין
ברכת דן רומזת לשמשון
דן ינקום בפלישתים בשם כל ישראל, על ידי שמשון, שמלחמתו היתה כדרך הנחש, ובייחוד נקמתו האחרונה בהפלת הבניין עליו ועל פלישתים, כנחש הנושך עקבי סוס וגורם לנפילת הרוכב עליו. סיום הברכה הוא בצפייה לישועה, כי שמשון הוא השופט האחרון, והיחיד מהם שמת ביד אויביו, ויעקב מתפלל לישועה מאת ה', שלא בדרך המלחמה של שמשון, כנחש, אלא ישועת עולמים המתקיימת לעד.

מט, ל-לא
ד"ה וטעם שמה
היתה מחלוקת בין יעקב לעשו על הקבורה במערה
יעקב מזכיר את הקבורים במערה כדי להגדיל את חשיבותה בעיני בניו. כאשר קברו אותו מוזכרת שוב קניית המערה ביד אברהם כי בקבורתו נחתמת כוונת אברהם, שהתכוון שהאחרון שייקבר במערה יהיה יעקב. יעקב מדגיש שלו ראוי מקום הקבורה, מפני שחשש שעשו יטען לבעלות על הקבורה במערה כי הוא הבכור. ואכן למסע הקבורה של יעקב הצטרפו 'גם רכב גם פרשים', ומתואר בספר יוסיפון שהיתה מלחמה עם נכדו של עשו, ונצחוהו. וכן מוזכר במדרשים.
מט, לג
ד"ה ויגוע ויאסף
מיתת יעקב וסיום הספר
המדרש אומר שיעקב אבינו לא מת, ואע"פ שנזכר בפסוקים שיעקב מת, אין זה אלא מצד יחס הבנים, שאינו עמם. וכוונת המדרש לנפשו של יעקב, שבמובן מסויים לא מתה כשאר הנפשות ונותר לה לבוש מסויים בו היא מתגלה.
בסיכום הספר מדגיש הרמב"ן את היסוד שמעשה האבות רומז לבנים את אשר יצמח בעתיד, ומודה לה' על עזרתו.

פרשת ויחי
מז, כח ד"ה ויחי גלות מצרים רומזת לגלות האחרונה גלות מצריים רומזת לגלות האחרונה. הדמיון בין שתי הגלויות מלמד זאת. שתי הגלויות נגרמו על ידי ישראל עצמם, בשתיהן ישראל פתחו במעשה שכוונתו הייתה לקבל עזרה, שתיהן קשורות לרעב, בשתיהן ארך הקץ יותר מהמשוער, ושתיהן נגמרות בכבוד גדול לישראל. (כפירוש זה כתב הרמב"ן לעיל לב, ד)
מח, ז ד"ה ואקברה שם חז"ל דורשים שיעקב מתנצל לפני יוסף על שלא קבר את רחל אמו במערת המכפלה, ואומר לו שעשה זה על פי הדיבור, כדי שכאשר בניה יצאו לגלות תהיה קבורה בדרכם ותתפלל עליהם. הרמב"ן אומר שצריך לדייק את דברי המדרש מן הפסוקים, ומבאר שציינה התורה פעמיים בפסוק את קבורתה בדרך, בעוד שרחל לא נקברה כלל בדרך אלא בעיר (ברמה), ולכן צריך לפרש שהפסוק מציין זאת על שם העתיד, שבה תעבור דרכם של הבנים לגלות.
מח, טו ד"ה האלהים ביאור הכפילות בפסוק על פי מידתו של יעקב יעקב חוזר על שני תארי אלוהות, ורמב"ן מפרש (על פי דבריו לעיל מו, א) שמידתו של יעקב מורכבת ממידותיהם של אברהם ויצחק, ומידה מורכבת זו היא הרועה אותו (מלשון רעות) מעודו, מלבד הזמן בו היה אצל לבן.
מח, כב ד"ה ואני נתתי פסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם, בו אומר יעקב ליוסף שעתידים הם לשוב לארץ לאחר שירדו למצרים. יעקב מברך את יוסף בבכורה, ונותן לו חלק נוסף על אחיו בירושת הארץ (עיין ברמב"ן לעיל מח, ו), ואת החלק הזה עתיד יוסף לקבל כאשר ישובו אל הארץ ויירשו אותה. ומה שאמר יעקב 'בחרבי ובקשתי' זה משום שכל מה שיירשו ישראל את הארץ הוא מזכותו של יעקב, וכאילו הוא נלחם להם בחרבו ובקשתו. ועוד נראה לומר שעשה יעקב כדרך הנביאים, הניף חרבו וירה חיצים, כדרך הנביאים שעושים מעשה לתחילת קיום הנבואה.
מט,י ד"ה לא יסור אמנם היו תקופות שסר שבט מיהודה, ומישראל בכלל, אך הברכה היא שמעת שיתחילו יהודה למלוך לא ימלוך מלך בישראל שאינו מיהודה. מלכות שאול קדמה למלכות דוד, שהיה ראשון מלכי יהודה, ואכן לא היתה מלכות ראויה שהרי תחילתה בבקשת מלך הייתה מתוך מאיסה בה', כתחליף לנביא שמואל. ומי שמלך אחרי דוד ואינו מזרעו עבר על נבואה זו, ועל זה נענשו החשמונאים ונכרת זרעם.
מט, טז-יח ד"ה דן ידין ברכת דן רומזת לשמשון דן ינקום בפלישתים בשם כל ישראל, על ידי שמשון, שמלחמתו היתה כדרך הנחש, ובייחוד נקמתו האחרונה בהפלת הבניין עליו ועל פלישתים, כנחש הנושך עקבי סוס וגורם לנפילת הרוכב עליו. סיום הברכה הוא בצפייה לישועה, כי שמשון הוא השופט האחרון, והיחיד מהם שמת ביד אויביו, ויעקב מתפלל לישועה מאת ה', שלא בדרך המלחמה של שמשון, כנחש, אלא ישועת עולמים המתקיימת לעד.
מט, ל-לא ד"ה וטעם שמה היתה מחלוקת בין יעקב לעשו על הקבורה במערה יעקב מזכיר את הקבורים במערה כדי להגדיל את חשיבותה בעיני בניו. כאשר קברו אותו מוזכרת שוב קניית המערה ביד אברהם כי בקבורתו נחתמת כוונת אברהם, שהתכוון שהאחרון שייקבר במערה יהיה יעקב. יעקב מדגיש שלו ראוי מקום הקבורה, מפני שחשש שעשו יטען לבעלות על הקבורה במערה כי הוא הבכור. ואכן למסע הקבורה של יעקב הצטרפו 'גם רכב גם פרשים', ומתואר בספר יוסיפון שהיתה מלחמה עם נכדו של עשו, ונצחוהו. וכן מוזכר במדרשים.
מט, לג ד"ה ויגוע ויאסף המדרש אומר שיעקב אבינו לא מת, ואע"פ שנזכר בפסוקים שיעקב מת, אין זה אלא מצד יחס הבנים, שאינו עמם. וכוונת המדרש לנפשו של יעקב, שבמובן מסויים לא מתה כשאר הנפשות ונותר לה לבוש מסויים בו היא מתגלה.
בסיכום הספר מדגיש הרמב"ן את היסוד שמעשה האבות רומז לבנים את אשר יצמח בעתיד, ומודה לה' על עזרתו.
;

ויחי