ימים "רגילים" מול ימים קדושים

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

2 דק' קריאה

השגרה נפסקה ועכשיו זמן של שינויים. האם אתה משתוקק שיגיעו הימים הנוראים, או מתחשק לך למצוא את עצמך כבר אחרי החגים?
הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לאדם, וגם המבוזבז ביותר. שגרה מסודרת יכולה להיות מסגרת בריאה לחיים בעלי משמעות, אבל גם מלכודת של הרגלים רעים שקשה מאוד להנצל ממנה. התורה מאפשרת לנו לנצל "תחנות התרעננות" בזמן, בדמות שלוש התפילות ביום, קביעת עתים לתורה, שבת קודש והמועדים. אבל כשם שאנחנו רוכשים כישורי חיים לניצול שגרת החיים במשפחה ובעבודה וכדומה, עלינו ללמוד כישורים רוחניים אישיים שיאפשרו לנו למצות את זמני ומועדי הקדושה, ולינוק מהם התחדשות אמיתית שתיתן אור וברכה בשגרת היום יום. כתוצאה מחוסר הבקיאות שלנו בחוויית זמני הקודש, עלול להווצר מצב שנהפוך להיות אנשים של חולין, שחוששים מהימים הקדושים ומצפים שהם יעברו ונוכל לחזור ל"אחרי החגים", לשגרה המוכרת והפשוטה. ואצל אנשים רבים דווקא ימי אלול והימים הנוראים גורמים כבדות מיוחדת כזו.
חשוב שנשים לב לנקודת חיזוק שניתן ללמוד מפרק חשוב בספר נחמיה (פרק ח). עזרא הסופר קורא לפני העם מן התורה ביום ראש השנה, והעם בוכה ומתאבל על חטאיו. אבל עזרא, נחמיה והלויים מזהירים את העם לא לבכות: "לכו אכלו משמנים, ושתו ממתקים, ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". קדושת היום מחייבת שמחה, עונג, וצדקה וחסד למי שאין לו במה לשמוח. שלוש פעמים בתוך שלושה פסוקים חוזרת האזהרה לא להעצב אלא דווקא לשמוח מפני שהיום קדוש. קדושת הזמן, יום הזכרון ויום הדין מחייבת שמחה, על כל הצדדים האנושיים שבה. "חדוות ה' היא מעוזכם", כלומר שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה תיתן לכם עוז ותעצומות, כפי שכותבים המפרשים על הפסוק. השמחה נובעת מעצם נקודת הקדושה של הזמן, אבל הביטוי המעשי שלה הוא עונג יום טוב של אכילה ושתיה, וזכרון העניים והאחריות החברתית המשותפת. שמחה כזו נותנת כוח ועוצמה לנפש, ויכולה להשפיע על הימים הבאים אחרי המועד.
הדרך המעשית להרגיש את השמחה שבזמן תלויה בעבודה וחיפוש מזוית אישית. רבי נחמן מברסלב אומר שתיקון הלב בא על ידי "שמקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת" (ליקוטי מוהר"ן ל"ד). תלמידו רבי נתן מפרש שרוב מצוות התורה תלויות בעת ובזמן, ומפני שאין אדם דומה לחברו, ואין יום אחד דומה לחברו, עלינו להיות עסוקים בחיפוש הנקודה השייכת לליבנו באותו הזמן, להתקשר בה ולקבל ממנה רוח חיים. ההתקשרות בנקודת הזמן שבה אני עומד מחייבת התעלמות מזיכרונות העבר ומחששות מהעתיד. לחיות, כאן ועכשיו. "כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו" (ליקוטי מוהר"ן רע"ב).
ההרגשה שהקדושה "גדולה עלי", והידיעה שהריחוק ממנה נגרם גם על ידי מעשים לא ראויים שעשיתי, גורמות לפעמים לרצון להתכנס בפינה הקטנה והחשוכה של שגרת חולין. רבי נחמן מלמד שבכל מצב שהלב נמצא בו, שבור ואחוז באהבות ותאוות רעות ככל שיהיה, תמיד נשארת בו נקודה אחת, בלתי ניתנת לקלקול, שבה ניתן להתקשר בחי העולמים. "רחמנא ליבא בעי" (הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב) נאמר גם על הלב שלי, יהיה איך שיהיה. הקדוש ברוך הוא רוצה לתת חיים, ואני זקוק לחיים. ועכשיו, בנקודת הקדושה שבזמן, יש הזדמנות להתקשר בשמחת הלב, להתחבר ולשאוב חיים.