בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
פרשתנו עמוסה במצוות, ואחת מהן מעניינת במיוחד. הנה היא:
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה – וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר; כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ; כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. (דברים כא, טו־יז)
ההיגיון בדין זה ברור. הבכור זוכה בנתח כפול מן הירושה. דין זה משמיענו שהדבר אינו נתון לשיקול דעתו של האב. האב אינו יכול להחליט להעביר את זכות־היתר הזו לבן אחר. ובפרט אסור לו לעשות זאת מתוך העדפה כלפי בנה של הרעיה שהוא אוהב יותר.
עד כאן הכול ברור. הבעיה היא שדין בן האהובה ובן השנואה עומד לכאורה בניגוד חד לאחד הסיפורים המרכזיים בתורה – סיפור יעקב ושתי נשיו, לאה ורחל. התורה עצמה טורחת להדגיש זאת בשותלה רמזים לשוניים עבים הקושרים בין הסיפור שבספר בראשית לבין המצווה שבספר דברים. אחד הרמזים הללו הוא צמד ההפכים "אהובה" ו"שנואה" החוזר ונשנה במצווה שלנו: במילים אלו עצמן מתאר הכתוב בספר בראשית את לאה ורחל. המילה "שנואה" מופיעה רק שש פעמים בתורה כולה. פעמיים ביחס ללאה, וארבע פעמים בדין שבפרשתנו.
ויש זיקה מילולית נוספת בין המצווה לבין הסיפור, חזקה אפילו יותר. הביטוי המיוחד "ראשית אונו", המתאר את הבכור כראשית כוחו של אביו מולידו, מופיע בתורה רק פעמיים: אצלנו, וביחס לראובן, בכורה של לאה, בברכות יעקב לבניו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי".
לנוכח ההקבלות התכניות והלשוניות הללו, כל קורא קשוב יזהה על כורחו ממש את המצווה שבספר דברים כפרשנות שלאחר־מעשה על התנהגותו של יעקב כלפי בניו. אלא שכאמור – התנהגות זו של יעקב הפוכה מזו שנדרשת במצווה. יעקב העביר גם העביר את הבכורה מראובן, בכורו האמתי, בנה של לאה האהובה־פחות, ליוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. כך אמר ליוסף: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה). כלומר, יוסף יקבל חלק כפול בירושה, על ידי החשבת כל אחד משני בניו כבן של יעקב: כשבט משבטי ישראל. ראובן אמור היה לקבל נחלה כפולה – והנה דווקא יוסף זוכה לכך.
איך ניישב סתירה זו בין דברים לבראשית, בין הלכה למעשה? ייתכן שהעיקרון שקבעו חז"ל, שהאבות שמרו מצוות עוד לפני מתן תורה, הוא רק על דרך הקירוב. במתן תורה השתנו פרטיהם של חלק מהדינים. כך, למשל, מציין הרמב"ן שהייבום המתואר בסיפור יהודה ותמר שונה מעט מזה המותווה במצווה שבספר דברים.
אברבנאל מציע הסבר אחר. הוא אומר שיעקב העביר את הזכות לכפל ירושה מראובן ליוסף כי ה' אמר לו לעשות כך. ואם כן, המצווה בספר דברים מרמזת לסיפור בספר בראשית כדי להבהיר שמקרה יוסף היה יוצא דופן, לא תקדים.
פתרון שלישי מציע רבי עובדיה ספוֹרנו. לדבריו, האיסור שבספר דברים חל רק כאשר העברת הבכורה נעשית משום שהאב אוהב אישה אחת יותר מצָרתה. הוא אינו חל כאשר הבכור נאשם בחטא חמור וראוי לעונש של שלילת הבכורה. ראובן הוא הבכור – אך הוא נענש כי חילל את משכב אביו. בספר דברי הימים הדבר אמור במפורש: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה" (דברי הימים א' ה, א).
ואולי אפשר להציע פתרון מסוג אחר. התורה מיוחדת בכך שהיא, בעת ובעונה אחת, ספר חוקים (וזה פירושה הראשי של המילה תורה, מלשון הוראה) וספר היסטוריה. בכל התרבויות האחרות, אלו הן שתי סוגות נבדלות. ישנו החוק, שהוא מענה לשאלה "מה מותר, מה צריך ומה אסור לעשות?"; וישנה ההיסטוריה, שהיא תשובה לשאלה "מה קרה?". שתי מלכויות של תוכן שאין האחת מהן נוגעת בחברתה.
לא כן ביהדות. במקרים רבים, במיוחד במה שקרוי בתורה "משפט", כלומר הדין האזרחי, יש חיבור בין חוק להיסטוריה, בין מה שקרה לבין מה שצריך לעשות. התורה רואה בעבר מדריך לעתיד: לפעמים על דרך החיוב, אך לפעמים על דרך השלילה. ספר בראשית אומר לנו, בין היתר, שההעדפה שיעקב נקט בבית – כלפי רחל על חשבון לאה, וכלפי יוסף על חשבון ראובן – גרמה למתח בלתי פוסק. היא גרמה לכך שהאחים מכרו את יוסף וכמעט שהרגוהו.
יעקב עשה מה שעשה מתוך אהבה. אבל האהבה אינה חזות הכול. גם צדק חייב להיות, וגם שוויון בפני החוק. הכרחי שכולם ירגישו שהחוק וההוגנות נמצאים באותו צד של המתרס. אי אפשר לבנות חברה על האהבה לבדה. האהבה מאחדת, אבל היא גם מפלגת. היא מותירה מאחוריה את האהובים־פחות, המרגישים נטושים, זנוחים, מבוזים, "שנואים". בהתהלכה לה יפה וקורנת ובוערת, היא עלולה להתוות שובל חרוך של מריבות וקנאה ולחולל מערבולות של אלימות ונקמה.
זהו הדבר שהתורה אומרת לנו ביוצרה זיקות מילוליות בין החוק שבפרשתנו לבין סיפורם של יעקב ובניו בספר בראשית. היא מלמדת אותנו שהחוק איננו שרירותי. חוק הוא גם תיקון, הוא דרך להחזיר למוטב את מה שהשתבש בעבר. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב; אבל אנחנו צריכים גם לדעת את מגבלותיה של האהבה ולהכיר בחשיבותם של הצדק וההוגנות במשפחה ובחברה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il