ולו דומיה תהילה!

הרש"ש הקדוש, רבי שלום שרעבי זי"ע (שיום ההילולא שלו חל ב- י' שבט) עלה בצעירותו מתימן לירושלים. עוד בתימן, למד את תורת הנגלה והנסתר, ונפשו נכספה לעלות לירושלים. כשהגיע לירושלים, הסתיר את גדלותו והתקבל כשמש בישיבת המקובלים בית א-ל.
בעת השיעורים בישיבה, היה משים עצמו כמתבטל בצד, ובאמת היה מטה אוזנו לשמוע את דברי מייסד וראש הישיבה רבי גדליה חיון. והנה אירע, ובעת השיעור, התקשו רבי גדליה ומקובלי הישיבה בקושיא חמורה בתורת הנסתר, ולא הצליחו לתרצה.
בבוקר, כשבא רבי גדליה ופתח את ספרו, גילה בתוכו דף נייר, שעליו רשום תירוץ עמוק לקושייתו. כך חזר הדבר ונשנה מספר פעמים, וחכמי הישיבה לא הצליחו לגלות את זהותו של הגאון האלמוני. לילה אחד, השקיף רבי גדליה בהיחבא דרך החלון, (ויש המספרים, שביתו השקיפה בעד החלון) וגילה שהשמש טומן דף בין דפי ספרו. כך התגלתה גדלותו של הרש"ש, שנשא לאישה את ביתו של רבי גדליה, והפך לאחר פטירתו לראש הישיבה.
סיפור זה, מהווה ציון דרך היסטורי בתולדות עולם המחשבה והנסתר. סיפור זה מבטא גם את דרכו המיוחדת של הרש"ש, המהווה את עמוד התווך בעולם ה'מכוונים', ונחשב בעולם הקבלה כשני אחרי האר"י הקדוש.
האר"י הקדוש הביא לעולם מדרגה חדשה בתורת הנסתר. האר"י עצמו דיבר על כך שתורתו אינה מתאימה לבני דורו מלבד לרבי חיים ויטאל, והיא מיועדת לדורות עתידיים. האר"י גם דיבר על כך, שמשנת ת"ק ירדו לעולם נשמות אחרות, נשמות של גאולה. שתי נשמות ירדו קודם לזמן זה, הלא הם נשמות האר"י ורבי חיים ויטאל.
והנה, כמה שנים לפני שנת ת"ק, מניחים שלושה מגדולי ישראל את היסודות לשלוש תנועות רוחניות גדולות, המהוות עד ימינו זרמים רעיוניים מרכזים בעולם המחשבה הישראלי. משנתן של שלושת התנועות הן פירושים שונים לתורת האר"י. הבעל שם טוב מייסד את תנועת החסידות, המפרשת את תורת הנסתר בקשר לתורת הנפש של האדם. הרמח"ל מפרש את תורת הנסתר בקשר לתולדות העולם וישראל, ומניח בכך יסודות לדרכו של הרב קוק זצ"ל. הרש"ש הקדוש מחבר את סידורי 'כוונות הרש"ש', ומהווה עמוד התווך בתורת הקבלה הספרדית, העוסקת בחיבור האדם לבוראו, ובניית צינור השפע מהבורא לבריאה דרך כוונות התפילה והמצוות.
בשנת תצ"ז ייסד רבי גדליה חיון את ישיבת המקובלים ('קהל חסידים') בית א-ל. ככל הנראה, מבין הישיבות הקיימות בימינו, זו הישיבה העתיקה ביותר בעולם. רבים ממנהגיה של ישיבה זו נפוצו ברחבי העולם היהודי. הרש"ש הקדוש הוא עמוד התווך בדרכה של הישיבה.
כמו בסיפור, בו הסתיר הרש"ש את עצמו, ועשה מעשיו בשתיקה, כך דרך הקבלה הספרדית עניינה – הנסתר והשתיקה. מצניע האדם את עצמו, ועוסק בעולם המחשבה הפנימי. הקבלה נקראת תורת הנסתר והסוד, וההסתר והסוד מהותיים לה. ההחצנה שמה את הדגש על הרבדים החיצוניים והגופניים שבאדם, אך מחשבת האדם מוסתרת בקרבו. לכן, השואף להגיע לעמקי המחשבה, עליו להינתק מהצד החיצוני, ולהיכנס לעולם הפנים והסוד.
דרך זו עוסקת גם בכוונות התפילה. התפילה נקראת 'עבודה שבלב', אך לצערנו פעמים רבות אנו ממלמלים רק בפינו, וליבנו בל עימנו. המקובל, המכוון את כוונות הרש"ש, שעניינם שמות ה', לא יכול לבטא שמות אלו בשפתיו, ולפיכך עבודת תפילתו – עבודת מחשבת הלב היא.
וכשמכוון האדם מחשבתו ופנימיותו, מגלה הוא את נשמתו המחוברת לבוראו, וכך עבודת תפילתו יוצרת את צינור השפע מה' לבריאה.
ואף בפרשתנו, פרשת בא, אומר משה רבינו לפרעה – "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואינו שמה'. פשט הפסוק, כוונתו לומר – איננו יודעים אלו קרבנות ה' יצווה עלינו להקריב, ובאיזה דרך תהיה עבודת ה', ולכן עלינו לצאת למדבר בהרכב מלא הכולל את כל האנשים והבהמות.
אולם, רמז עמוק יש כאן בעבודת ה'. לפני שעם ישראל נולד ויוצא לדרכו בת אלפי השנים, אומר משה רבינו – איננו יודעים את דרך עבודת ה' עד בואינו שמה. אנו הולכים בביטול למקום שאליו ה' יורינו. איננו יודעים את הדרך, אנו פועלים על פי צו ה'.
וכל פעם שמגיעים אנו לפסגה, שאליה הורה לנו ה' להגיע, הוא מגלה לנו פסגה חדשה ונוספת. כשנבוא שמה, שוב יורה לנו ה' דרך חדשה, ושוב נלך אל הלא נודע. וכך התקדמותינו היא בלתי מוגבלת ואין סופית.
עם ישראל תמיד הולך אך ה'לא נודע', אל הנעלם והנסתר, אל 'הערפל אשר שם האלוקים'.
ובדורות האחרונים זוכים אנו, ובמקום הפנימי ביותר מצויים המקובלים מכווני 'כוונות הרש"'ש', שעולמם שרוי כל העת בהקשבה לנעלם והנסתר, מתבטלים אל הלא נודע, ועימם כולנו צועדים לקבל תורה בערפל אשר שם האלוקים!