בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דף עג ע"ב

מלאכת קוצר

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ז
12 דק' קריאה
הברייתא בדף עג ע"ב מונה את המלאכות האסורות משום קוצר: "הקוצר, הבוצר, הגודר, המסיק, והאורה - כולן מלאכה אחת". באופן פשוט קצירה היא עקירת דברים הגדלים בקרקע, אולם מצאנו סוגיות בהן נראה שיש הרחבה לגדר זה.

עקירה שאינה מקרקע
בדף פא ע"ב אומרת הגמרא שהתולש עשבים מצרור שעלו בו עשבים חייב. ומסביר רש"י (ד"ה התולש) שלמרות שזהו צרור ולא עפר חייב כי מקום גידולו הוא. אם כן, גם הקוצר צמח שאינו גדל בקרקע אלא במקום אחר נחשב לקוצר וחייב.
מקור נוסף לכך, ששם גם מפורשת הסברא הכתובה ברש"י, הוא בדף קז ע"ב. שם נאמר שהתולש פטרייה הגדלה בשפת הדלי חייב משום עוקר דבר מגידולו משום ש"היינו רביתיה", כלומר, זהו מקום גידולו 1 .
מקרה נוסף המובא שם הוא התולש כשות מהיזמי, ונאמר שחייב משום עוקר דבר מגידולו. מדוע חייב? לכאורה כאן החידוש קטן יותר, כי הכשות מחובר להיזמי שמחובר לאדמה, והכשות יונק מן האדמה עצמה דרך ההיזמי, ואם כן אפשר לומר שנחשב כעוקרו מן האדמה עצמה. ואכן כך משמע מהגמרא בעירובין כח ע"ב האומרת שמברכים על כשות בורא פרי האדמה, ומנמקת שגם הכשות גדל מן האדמה כמוכח מהמציאות שאם עוקרים את ההיזמי גם הכשות מת. אולם הסוגיא בשבת הסבירה על ידי דין זה את הדין שהמדלדל עובר ממעי אימו חייב הואיל ועוקר דבר מגידולו. אם נבין את הגמרא כפשוטה, שהמדלדל חייב משום קוצר, והחידוש הנלמד מכשות הוא שחייב למרות שאינו מחובר לאדמה, נצטרך לומר שהגמרא כאן חולקת על הגמרא בעירובין וסוברת שהכשות אינו נחשב מחובר לאדמה, והחיוב בכשות הוא בגלל שעקרו מההיזמי שהוא מקור גידולו.
אולם רש"י אינו מסביר כך, למרות שכפי שיבואר בהמשך נראה שהבין את הסוגיא כפשוטה שהמדלדל חייב משום קוצר. רש"י מסביר שהכשות אינו מחובר לאדמה וגידולו הוא "מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו", ובכל זאת חייב בגלל שהוא עוקרו מהאוויר שהוא גדל ממנו. יש לעיין מהי כוונתו. נראה מכך שנקט "מריח הקרקע", שכוונתו שהוא יונק מן האוויר, ולכן גם ציין בהמשך שהוא גדל מן האוויר, ולדעתו החידוש הוא שגם הפסקת יניקה שהייתה רק דרך האוויר נחשבת לקצירה. לפי זה רש"י הלך כאן בדרך שלישית, אך גם לפיה קשה כיצד למדים מכאן לדלדול עובר. עוד צריך ביאור, למה רש"י הדגיש שיונק מריח הקרקע שגם ההיזמי יונק ממנו, וכי מה אכפת לנו אם יונק מאוויר אותו קרקע או מאוויר קרקע אחר. לפיכך יש מקום לומר שכוונת רש"י כפי הביאור הראשון שכתבנו, וכדברי הגמרא בעירובין, שיונק מן הקרקע דרך ההיזמי. כאמור, עדיין קשה לפי זה מהו הדימוי לדלדול עובר.
הגמרא שם ממשיכה ואומרת שהקוצר מעציץ שאינו נקוב פטור, וזה גרוע יותר מתלישת פטרייה מדלי משום שבפטרייה זהו דרך גידולה אך בצמח דרך גידולו באדמה ולכן פטור אם אינו יונק מהאדמה. משמע מהגמרא שבעציץ נקוב חייב מהתורה, ומכאן יש להוכיח כדברי רש"י שחייבים גם על הפסקת יניקה מאוויר הקרקע, ואין לומר שעקירתו מהאדמה שבעציץ מחייבת שהרי אם כך היה חייב גם בעציץ שאינו נקוב. נפקא מינה מכך, שגם המחדיר חציצה בין העציץ הנקוב לקרקע חייב משום קוצר למרות שלא תלש את הצמח מהאדמה שבעציץ. כפי שיבואר בהמשך, יתכן שלרמב"ם מדובר דווקא בעציץ המונח על הקרקע, ואם כן אין ראיה.

דבר שאינו גידולי קרקע
הלכה נוספת המובאת קודם לכן בגמרא היא שהמושיט ידו למעי בהמה ומדלדל עובר שבמעיה חייב. ומנמקת הגמרא שחייב כדין כשות – כמו שבכשות חייב בגלל שעוקר דבר מגידולו כך כאן עוקר דבר מגידולו. מפשט הגמרא משמע שטעם החיוב הוא משום קוצר כמו בכשות, וכך מפרש המאירי , וכן נראה שהבין רש"י שסתם ולא העיר שבדלדול עובר מדובר במלאכה אחרת. כאן החידוש כבר גדול יותר בגלל שלא מדובר על צמח.
וכן יש להביא סיוע מדברי רש"י בדף צה ע"א (ד"ה מפרק). הגמרא שם אומרת שחולב חייב משום מפרק. רש"י מביא יש אומרים שפירשו שמפרק חייב מטעם קוצר, והוא דוחה אותם שהחלב אינו מחובר אלא פקיד ועומד בפני עצמו בתוך העטינים. מכך שרש"י לא דחה שאין קצירה אלא בצמחים מוכח שאינו סובר כך 2 . אמנם לגבי השולה דג, כותבים המאירי ורש"י שהחיוב הוא משום נטילת נשמה ומשמע שלא חייב משום קוצר, אך יש לחלק שדג לא שואב את עצם חיותו מהמים אלא שללא מים אינו יכול לחיות, ולכן סבר שבכך לא שייך לחייב מטעם קצירה.
יש מקום לדחות את הראיה משני המקורות ברש"י, שמא הוא חולק על התוס' (עג ע"ב ד"ה מפרק) הסוברים שלעניין מלאכות אלו הואיל והולכים לפי המשכן ודאי שאין בעלי חיים נחשבים לגידולי קרקע, ולדעתו גם בעלי חיים נחשבים גידולי קרקע, אך בשאר דברים שאינם גידולי קרקע מודה שאין קצירה. לפי דרך זו החילוק מדג יהיה ברור, כי דג ודאי לא נחשב גידולי קרקע, כפי שמפורש בדף עה ע"א שחילזון אינו נחשב לגידולי קרקע.
הרשב"א (קז ע"ב ד"ה הא דאמרינן) מקשה בשם הרמב"ן מדוע כל גוזז צמר מבהמה חיה וכן הנוטל שערו וציפורניו עובר רק משום גוזז ולא משום קוצר, וכן התולש כנף מציפור אינו עובר גם על קוצר. לפיכך מסיק הרמב"ן שאין קצירה אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגידולי קרקע והמדלדל עובר עובר משום נוטל נשמה, ופירוש הגמרא כאן הוא שכמו שהנוטל כשות מהיזמי חייב משום קוצר למרות שאין לכשות חיות בפני עצמו, שהרי אם ימיתו את ההיזמי ימות גם הכשות, כך לגבי עובר חייב משום נוטל נשמה למרות שאין לו חיות בפני עצמו והוא תלוי בנשמת אימו. גם לשיטתם צריך לומר שלא חייבים דווקא בגדל בקרקע, שהרי מפורש בגמרא שחייבים גם על פטרייה הגדלה בדלי, אלא כוונתם היא שחייבים רק על צמחים. בדרך דומה כותב התוס' רי"ד כאן (ד"ה הכא), אלא שהוא מפרש שהואיל ואין מלאכת קוצר בבעלי חיים, כוונת הגמרא במדלדל עובר למלאכת גוזז, וכן התוס' בבכורות (כה ע"א ד"ה ואמר ר"ל) מפרשים שחייב משום גוזז.
אולם הרשב"א מביא שבירושלמי מפורש להפך, כי נאמר שם שהצד דגים וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, אך הוא כותב שמוכח כפי שראינו מגוזז שהבבלי חולק.
שיטת הרמב"ם אינה מפורשת. הרשב"א מדייק ששיטתו כרמב"ן מכך שמביא הלכה זו של דלדול עובר וכן של השולה דג מן הים במלאכת שוחט. הרמב"ם שם (שבת יא, א) כותב שכל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ הרי זה תולדת שוחט, ולפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב וכן אם הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. משמע שעובר רק משום נטילת נשמה ולא משום קוצר.
המנחת חינוך (מוסך השבת, זורע, אות ב בהוצאת מכון ירושלים ד"ה וצרור) חולק וסובר שלדעת הרמב"ם חייבים גם בדברים שאינם גידולי קרקע. הוא מדייק זאת מכך שהרמב"ם במלאכת זורע (ח, ג) כתב בסתם שכל העוקר דבר מגידוליו חייב ולא ציין בפירוש שאין קצירה אלא בגידולי קרקע כפי שציין בהמשך (הלכות ה ו-ז) לגבי מעמר ודש 3 . הוא מביא סיוע לרמב"ם מהדין של פטריות בדלי, ואת הרשב"א מתרץ שלדעתו גם זה נחשב גידולי קרקע. צריך לפרשו כפי שכתבנו למעלה שבאו לאפוקי רק דברים שאינם צמחים אך אין צורך בקרקע ממש.
את הוכחת הרשב"א בדעת הרמב"ם ממדלדל עובר הוא דוחה על פי יסוד שהוכיחו פעמים רבות במוסך השבת, שהרמב"ם לא טרח לכתוב בכל מקרה את כל המלאכות שעובר בהם, ופעמים רבות כשדן במלאכה מסויימת הביא מקרה וכתב שחייב משום מלאכה זו ולא ציין שחייב גם משום מלאכה נוספת. וכן לגבי גוזז כותב המנחת חינוך, שאכן לדעת הרמב"ם הגוזז ציפורניים חייב גם משום קוצר, וכאמור, אין קושי בכך שהרמב"ם לא ציין זאת כי אין דרכו להזכיר את כל המלאכות שחייב מטעמם.
ומוסיף שמוכרחים לומר כך כי אחרת גם לדעת הרשב"א יהיה קשה, כי הרמב"ם כותב שחולב וכן חובל בבהמה חייב משום תולדה דדש למרות שכותב שאין דש אלא בגידולי קרקע, ועל כרחנו צריך לומר כדברי המגיד משנה שסבר שגם בהמה נחשבת גידולי קרקע. אם כן, גם אם נאמר כרשב"א שאין קצירה אלא בגידולי קרקע לא נוכל ליישב מדוע הרמב"ם לא כתב שמדלדל עובר וכן גוזז חייבים משום קוצר ומוכרחים אנו לומר שאין דרך הרמב"ם למנות את כל המלאכות. כיוון שכך, שוב אין הכרח ברמב"ם וממילא מסתבר יותר לפרש ברמב"ם שאין צורך כלל בגידולי קרקע. ניתן לדחות את הוכחת המנחת חינוך על פי דברי רבי אברהם בן הרמב"ם (ברכת אברהם סי' יח) המסביר שדווקא אב המלאכה "דש" אינו אלא בגידולי קרקע אולם התולדות כגון מפרק אינן מסוייגות לגידולי קרקע בלבד, ולפיכך כתב הרמב"ם שהחולב והחובל בהמה חייב משום דש למרות שבהמה לדעתו אינה נחשבת כגידולי קרקע.
הקהילות יעקב (סימן נ) עונה על קושיית המנחת חינוך על הרשב"א, שיש מקום לחלק בין הגדרת גידולי קרקע במעמר ודש להגדרתם בקוצר. במעמר ודש המלאכה היא בדבר שכעת כבר תלוש מן הקרקע אלא שיש תנאי שמדובר בדבר שהוא גידולי קרקע, ולעניין זה יש יותר מקום לומר שגם בהמות כלולות בהגדרת גידולי קרקע כיוון שהן ניזונות מן הקרקע, אולם לעניין קוצר צריך שכעת יהיה מחובר לקרקע, שהרי המלאכה היא לעקור אותו מהקרקע, ולעניין זה יש מקום לומר שבהמות אינן מוגדרות כגידולי קרקע.

הגבהת עציץ נקוב
בדף פא ע"ב מבואר שהתירו לטלטל צרור שעלו בו עשבים לצורך קינוח אך שלא לצורך אסור, ובהמשך נאמר שאם היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש, ואם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע.
הרמב"ם (שבת ח, ד) מעתיק הלכה זו כלשונה, ומשמע כפשוטו שחייב מהתורה. אולם רש"י (ד"ה חייב) מסביר שאין הכוונה לחיוב ממש אלא אסור רק מדרבנן, שאם לא כן איך התירו לטלטל במקום צורך. טעמו מבואר במנחת חינוך (אות ד בהוצאת מכון י-ם), שגם לאחר שמגביהו הוא עדיין מחובר ולכן אין לו דין קוצר מהתורה.

דרך א בביאור המחלוקת – האם חייבים גם על צמצום יניקה?
נראה ששורש המחלוקת בין הראשונים הוא אם מלאכת קצירה נחשבת למלאכה רק כשמפסיק לגמרי את יניקתו ממקור גידולו או שגם הפסקה חלקית נחשבת למלאכה, כפי שמצאנו לדוגמא לגבי נטילת דם, שכל טיפת דם נחשבת למלאכה משום שיש בכך נטילת נשמה כלשהי. וכן לגבי זריעה, לפי הרמב"ם חייבים על כל תוספת יניקה ואילו לרש"י חייבים רק אם הביאו ממצב של אי יניקה כלל ליניקה כל שהיא.
כעין זה מצאנו מחלוקת לגבי מלאכת בישול. לדעת הרשב"א (לט ע"א ד"ה גמרא), הריטב"א (יח ע"ב ד"ה ודילמא) והרא"ש (פרק ג סימן יא) הממשיך לבשל מאכל שכבר הגיע לשיעור בישול של 'בן דרוסאי' פטור ואילו לדעת הרמב"ם (שבת ט, ג) נראה שחייב, כפי שמדייק הכסף משנה שם. נמצא שלדעת הריטב"א והרא"ש יש מצב מסויים שהוא הגבול והמלאכה היא להעביר את החפץ מהנקודה שלפני הגבול לנקודה שאחריו, ושוב לאחר מכן כל תוספת אינה נחשבת למלאכה, ואילו הרמב"ם כשיטתו כאן כך גם שם סובר שאף לאחר מעבר הגבול כל תוספת המשביחה כלולה במלאכה.
והנה הריטב"א (ד"ה היה מונח) בסוגייתנו אכן סובר כרש"י שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן, וזה מתאים לשיטתו שם. וכן הרא"ש – אמנם כאן הדין הובא רק בהגהות אשר"י שגם כתב כרש"י אך הרא"ש עצמו השמיט כאן את כל הדין ואי אפשר לדעת מה דעתו, אולם בתוס' רא"ש בגיטין (ז ע"ב ד"ה דילמא) כותב בפירוש כרש"י. התלייה כמובן אינה הכרחית, ומכל מקום ראינו שהריטב"א והרא"ש וכן הרמב"ם מתאימים לשיטתם.
יתכן שגם לדעת הרמב"ם לא חייבים על כל הגבהה נוספת של העציץ, אלא רק על צמצום מהותי יותר, ולכן רק אם שינה את המצב מעציץ נקוב שצמוד לקרקע לעציץ מוגבה חייב, וכן אם תלש פירות או ענפים מהעציץ המוגבה חייב, אך אם רק הוסיף והגביה עציץ שכבר היה גבוה לא יתחייב.

דרך ב (מנחת חינוך) בביאור המחלוקת – האם עציץ נקוב מוגבה יונק?
אולם המנחת חינוך ביאר את שיטת הרמב"ם כאן באופן שונה. ישנה הלכה שניתן לכתוב פרוזבול רק אם יש ללווה קרקע. הגמרא בגיטין לז ע"א כותבת שגם אם יש עציץ נקוב על גבי יתדות ניתן לכתוב כי נחשב כקרקע. המנחת חינוך מציין שהרמב"ם השמיט דין זה ומנמק שהשמיט לשיטתו, כי סובר שעציץ המונח על גבי יתדות ולא ישירות על הקרקע אינו נחשב כמחובר, ותמה על השולחן ערוך (חו"מ סז, כב) שסתם והביא את הדין ולא ציין שהרמב"ם חולק. אם כן, להבנת המנחת חינוך טעמו של הרמב"ם אינו שחייבים גם על מיעוט יניקה אלא שעציץ מוגבה כלל אינו מוגדר כיונק 4 . יתכן שהשולחן ערוך הבין כנימוקנו הראשון ולכן סבר שאין חולק על הדין שבגיטין, אולם צריך עיון מדוע באמת הרמב"ם השמיטו 5 .

דרך ג בביאור המחלוקת – הגדרת המלאכה הפסקת יניקה או עקירה מהאדמה?
פירות או אילן יבשים
בחולין קכז ע"ב אומר שמואל שתאנים שצמקו באיביהן – למרות שלעניין טומאת אוכלים הן מוגדרות כתלושות ומטמאות, לעניין שבת מוגדרות כמחוברות ולכן והתולש מהן בשבת חייב. לעומת זאת, רש"י בעירובין ק ע"ב (ד"ה לחים) כותב שיבש כתלוש ואין חיוב בשבת, וכן משמע בגמרא שם.
למד מכך המגן אברהם (שלו ס"ק א) שרש"י מפרש שצמקו זה לא יבש לגמרי, וחלוק הוא על הרמב"ם שכתב (שבת ח, ד): "תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב". המגן אברהם תמה כיצד הרמב"ם יתיישב עם הגמרא בעירובין. אולם המנחת חינוך (אות ה בהוצאת מכון י-ם) סובר שלא נחלקו אלא יש לחלק בין יבשו הפירות שחייב ליבש האילן שפטור.

הגדרת המלאכה
דברי המגן אברהם ברמב"ם, שחייב אפילו כשהעץ יבש קשים מסברא – כיצד אפשר לומר שחייב משום קוצר אם העץ כבר יבש ומת?! קושי זה מעורר אותנו להתבונן בהגדרת המלאכה לפי הרמב"ם ולהבין את שורש המחלוקת, וכפי הנראה נחלקו בהגדרת המלאכה. לדעת רש"י המלאכה היא הפסקת יניקה ואילו לדעת הרמב"ם המלאכה היא עקירה מהאדמה. הרמב"ם מתייחס יותר לצד החיצוני של המלאכה, ולכן גם אם העץ כבר לא יונק, העוקרו עובר על מלאכת קוצר, ואילו לדעת רש"י יש ללכת אחר התהליך הפנימי שהוא הפסקת היניקה. לעומת זאת לדעת המנחת חינוך גם הרמב"ם הולך לפי היניקה.
היסוד להגדרה זו ברמב"ם נמצא בדברי הגר"ח מבריסק (בסטנסיל, שבת פא ע"ב, אות יג). הגר"ח מבריסק מבין מהרמב"ם (ביכורים ב, ט) שגם צמח שאינו מחובר לקרקע אלא יונק מהאוויר חייב בביכורים וכן בתרומות ומעשרות, משמע שגם כשמוגבה מוגדר כמחובר. לפי זה הוא מקשה, כיצד מצד שני הרמב"ם פוסק שהמגביה עציץ נקוב על גבי יתדות חייב, משמע שכשמוגבה מוגדר כמנותק. ומתרץ שדין 'מאוירא קא רבו' מחייבו בתרומות ומעשרות אך לא הופכו שייחשב מחובר ולכן לעניין שבת וכן לעניין הכשר וקבלת טומאה אינו נחשב מחובר. במילים אחרות, כתוב כאן את האמור לעיל. לעניין תרומות ומעשרות הולכים לפי היניקה, אך לעניין שבת הולכים לפי החיבור הממשי בפועל ולא לפי היניקה. הטעם לכך נתבאר, שלדעת הרמב"ם גדר המלאכה נקבע לפי הצד החיצוני של עקירת הדבר ממקום גידולו באופן ממשי.
דברי רש"י מתאימים לפירושו לגבי כשות, שנחשב קוצר בגלל שמפסיק את יניקתו מריח הקרקע. נראה שהרמב"ם לפי המגן אברהם יסביר שנחשב קוצר בגלל שהוא מפסיק את יניקתו מההיזמי, או מהקרקע דרך ההיזמי, כי הרמב"ם מחייב רק כשעוקרו מדבר שיש לו חיבור ישיר אליו ולא כשיש רק יניקה דרך האוויר.
על פי זה יש לבאר גם את מחלוקתם לגבי הגבהת עציץ נקוב. למעלה הבאנו שני הסברים וכעת נביא הסבר שלישי. לפי רש"י הולכים אחר היניקה ולכן גם אם הוא באוויר הוא נחשב יונק, ואם מישהו ישים חציצה בינו לקרקע יעבור על מלאכת קוצר, אך לפי הרמב"ם שהולכים בהגדרה אחר הצד החיצוני של הקצירה, קצירה היא רק בדבר הצמוד לקרקע. יש להעיר שלפי זה לכאורה היה צריך לומר שרק אם מחובר ממש לקרקע ייחשב קוצר ולא אם מונח על הקרקע, אך באמת לא קשה, כי אם העציץ מונח צמוד סוף סוף הוא ממש חלק מהקרקע, וכמו שאין הבדל בין השיכבה העמוקה של הקרקע לעליונה, כך גם האדמה של העציץ שנוגעת בקרקע נחשבת ממש כחלק מהקרקע. גם לפי הסבר זה, דעת הרמב"ם היא שעציץ מוגבה אינו מוגדר כמחובר, כהסבר המנחת חינוך, אלא שלהסבר המנחת חינוך לדעת הרמב"ם הוא לא מוגדר כיונק, ולדרך זו הוא מוגדר כיונק אלא שלא הולכים לפי היניקה. המנחת חינוך גם כאן מתאים לשיטתו. לדעתו גם הרמב"ם הולך לפי היניקה ולכן הוא ביאר שלדעת הרמב"ם עציץ מוגבה כלל לא מוגדר כיונק.
לגבי המחלוקת בדברים שאינם גידולי קרקע, אם הולכים אחר הצד החיצוני של המלאכה מסתבר יותר שחייבים רק על גידולי קרקע, כי בשלמא אם ההגדרה היא הפסקת יניקה, יש מקום לומר שכל הפסקת יניקה נחשבת לקצירה ולאו דווקא מקרקע, אולם אם נצמדים לצד החיצוני מסתבר יותר שזה שייך דווקא בגידולי קרקע. כתבנו שמפשט רש"י נראה שחייבים גם על בעלי חיים וזה מתיישב עם דבריו שהולכים אחר היניקה. לפי זה בשיטת הרמב"ם, אם נאמר כדברי המגן אברהם, ואם כן הוא הולך אחר הצד החיצוני של המלאכה, מסתבר יותר כדברי הרשב"א בדעתו שחייבים רק על גידולי קרקע. לעומת זאת המנחת חינוך החולק שם הולך לשיטתו שגם הרמב"ם הולך לפי היניקה.




^ 1.בהשקפה ראשונה נראה מדברי רבנו חננאל, שהחיוב הוא רק בעקירה המוגדרת כעקירה מן הקרקע. הגמרא בברכות מ ע"א אומרת שהנודר מפירות הארץ מותר בפטריות אולם הנודר מגידולי הארץ אסור בהן, ומקשה מדוע מברכים עליהן שהכל אם הן מוגדרות כגידולי הארץ, ומתרצת שהן גדלות מן הארץ אך לא יונקות מן הארץ. רבנו חננאל מביא סוגיא זו על מנת לבאר את הדין בסוגייתנו שחייב על הפטריות, ומשמע לכאורה שבא לבאר שהחיוב הוא רק בעקירת גידולים מן הארץ ולא מדלי וכד', אלא שבעקירת הפטריה מן הדלי נחשב גם כעוקרה מן הארץ. נפקא מינה מכך שאם תהיה חציצה בין הדלי לקרקע כגון מצע מנותק אכן יהיה פטור. אולם יש לדקדק בלשונו, שהרי מנמק "אע"פ שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי... וכד מיעקר לא יניק מאוירא". הטעם של יניקה מן האוויר נאמר בגמרא בברכות דווקא כצד ההפוך לכך שגדל בארץ, ואילו כוונת רבנו חננאל הייתה להסביר על פי הגמרא שם שגם בעקירת פטרייה מדלי נחשב כעוקר מן הארץ היה לו לנקוט שנחשב כגדל מן הקרקע. לפיכך נראה שגם לשיטתו חייבים גם כשהעקירה אינה מן הקרקע, והביא את הגמרא רק כדי לבאר שכאשר עוקר מן הדלי נחשב לעוקרו ממקור חיותו משום שבכך מפסיק לינוק מן האוויר.
^ 2.אולם רש"י עצמו פירש שם שהחיוב הוא מטעם דש והתוס' שם (ד"ה החולב) העירו שגם אין דש אלא בגידולי קרקע ויישבו שהברייתא כרבי יהודה שיש דש גם שלא בגידולי קרקע, וכן כתבו בדף עג ע"ב (ד"ה מפרק) שנראה שרש"י פוסק כרבי יהודה, ולפי זה אולי אפשר לדחות ולומר שתנאים אלו נחלקו גם לגבי קצירה ולפי זה לדעת חכמים אין קצירה אלא בגידולי קרקע, אך על כל פנים גם אם נלך בדרך זו הרי כתבו התוס' שלרש"י נצטרך לומר שהלכה כרבי יהודה ואם כן להלכה יש קוצר בכל דבר.
^ 3.אפשר לדחות דיוק זה, שדווקא במעמר ודש הוצרך הרמב"ם לכתוב את התנאי שהחיוב קיים רק בגידולי קרקע, אך בקוצר שמהות המלאכה הוא ההפרדה מהקרקע פשוט הדבר שנוהג דווקא בגידולי קרקע, ולא ראה הרמב"ם צורך לציין זאת.
^ 4.אין זו מחלוקת מציאותית, אלא שלדעת הרמב"ם היניקה הקלושה הקיימת בזמן שהוא מוגבה אינה מגדירה אותו כמחובר וכיונק.
^ 5.סימוכין להבנת המנחת חינוך יש להביא מגיטין ז ע"ב ששם הגמרא דנה לעניין חיוב מעשרות אם עציץ נקוב על גבי יתדות מוגדר כמחובר, והגמרא שם דוחה את אחת ההעמדות ומקשה שמא לא נחלקו אלא בעציץ שבספינה אבל בעציץ על גבי יתדות כולם מודים שלא נחשב כמחובר. התוס' שם (ד"ה דילמא) נאלצו להתמודד עם דחייה זו ולומר שזהו דיחוי בעלמא כדי להתיישב עם ההלכה של פרוזבול. אם כן תובן מאוד שיטת הרמב"ם, כי יש לומר שסבר שאין זה דיחויא בעלמא, ואדרבה יש לפסוק כמותו ומכח דיחוי זה יש לדחות את הגמרא לגבי פרוזבול, ואין הלכה כמותה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il