- שבת ומועדים
- מלאכות שבת
- משנה וגמרא
- שבת
במשנה מודים כולם לגבי ציפור דרור שרק אם צדו למגדל, דהיינו לארון, חייב מהתורה, ולגבי צבי, רבי יהודה סובר שחייב רק אם צדו בתוך בית וחכמים סוברים שמספיק לצוד לתוך הגינה, החצר או הביבר, ומסביר רשב"ג שתלוי כמובן בגודל הביבר, אם בתוך הביבר הוא כבר ניצוד או שהוא עדיין מחוסר צידה. גם דברי רשב"ג אינם מוגדרים מספיק ולכן הגמרא עומדת על כך. רב אשי מגדיר שאם יכול בתוך הביבר לרוץ אחריו ולתופשו ב"חד שיחייא" נחשב ניצוד, ומסביר רש"י שיכול במרוצה אחת לתופשו 1 . ומובאות שתי הגדרות נוספות, כל מקום שנופל צל הכתלים זה על זה 2 וכל שאין בביבר מקומות שניתן להימלט אליהם. הרמב"ם (שבת י, כ) מביא רק את שתי ההגדרות הראשונות, ובמרכבת המשנה נימק שהגדר האחרון הוא כמו הראשון, לפי שאם יש להיכן להימלט אינו יכול לתופשו במרוצה אחת, אולם הגדר השני בא להוסיף על הראשון, שאף אם המקום ארוך וצר נחשב ניצוד, כי למרות שלא יוכל להשיגו במרוצה אחת מכל מקום יכול להלך בנחת ולבסוף יתפשנו כי לא יהיה לצבי להיכן להימלט. המשנה ברורה (שטז ס"ק ד) הביא רק את הגדר הראשון.
הגמרא תולה במחלוקת התנאים את המחלוקת אם מותר לצוד חיה הנמצאת בתוך ביבר, שלדעת חכמים שהצד לשם חייב, החיה כבר נחשבת ניצודה ולכן אם יצוד אותה משם פטור, ואילו לדעת רבי יהודה שפטור, אינה נחשבת ניצודה ולכן אם יצוד משם חייב. היה מקום לומר שכל המצמצם את מקומה חייב, ולפיכך גם אם הצד לתוך ביבר חייב, בכל זאת גם הצד מתוך ביבר חייב, אך מתליית הגמרא אנו למדים שיש גבול אחד שעד אליו אינה נחשבת ניצודת וממנו נחשבת ניצודת 3 .
הרמב"ם (שבת י, יט) והשולחן ערוך (שטז, א) פוסקים שאף שמהתורה אין איסור לצוד לתוך מקום גדול שאינו ניצוד בו, מכל מקום מדרבנן אסור. מה הגבול מדרבנן? החוט שני (שבת חלק א סימן טו ס"ק ב) כותב שצריך עיון מהו השיעור, ושנראה שהשיעור הוא כשמכניס את בעל החי למקום שיש הרגשה שבעל החי נמצא בשליטתו.
מהות המלאכה – שליטה או שלילת חירות?
האחרונים חקרו במלאכת צד, האם מהותה הוא שלילת חירות הבהמה או הכנסתה לשליטתו של האדם. נדון בגדרים ובדינים שונים במלאכת צידה, ותוך הדיון בהם נעמוד על הראיות וההשלכות היוצאות מהם לגבי חקירה יסודית זו.
נקדים ונאמר שמסברא מסתבר יותר כצד השני משום שכפי שכתבנו פעמים רבות, כל מלאכות שבת עניינן יצירה, וההכנסה לרשות האדם היא גם יצירה חיובית. האדם מקדם בכך את התהליך של היכולת להשתמש בבהמה הן לאכילה הן לשימוש בעורה עבור כתיבה וכד', כשם שבזריעה ובמעמר הוא מקדם את התהליך שייאפשר לו בהמשך לאכול את הפירות. לעומת זאת, שלילת החירות גם אינה יצירה חיובית וגם אינה מצד האדם, עצם השלילה לא נותנת לאדם שום דבר. וצריך לומר לצד זה שמכל מקום שלילת החירות היא האמצעי שעל ידו יכול לקדם את תהליך השימוש בבהמה, וכעין זה מצאנו בקוצר, שלכאורה לאדם אין נפקא מינה אם נפסקה היניקה או לא, והעיקר מבחינתו שהפרי יגיע אליו, ובכל זאת ההגדרה היא מצד הפרי – הפסקת יניקתו. עוד יש לומר 4 , שאמנם מהות המלאכה היא הכנסה לרשותו, אך על שלילת חירות חייבים משום תולדה, שהרי מצאנו שיש תולדות שחייבים עליהם מצד דמיונם במעשה ויש מצד דמיונם במטרה, ואם כן יש מקום לחייב על שלילת חירות מצד הדמיון במעשה.
צידה אחר צידה
למעלה ראינו שאין צידה אחר צידה, כלומר, יש גבול אחד שעד אליו אינה נחשבת לניצודת וממנו ואילך נחשבת לניצודת, ולכן אין איסור לצוד אותה מהתורה אם כבר נמצאת במקום כזה. אם מהות המלאכה היא שליטה מסתבר שאכן יש גבול אחד שממנו הבהמה כבר נחשבת בשליטת האדם ולכן אם ימשיך ויצמצם את גודל הכלוב או יתפוס אותה משם שוב אינו עושה שום מלאכה כי היא כבר הייתה בשליטתו, אולם על הצד שהמהות היא שלילת חירות היה מקום לומר שחייב על כל תוספת בצידה כי הוא שולל יותר מחירותה, כשם שבהוצאת דם כל טיפה נוספת נחשבת לנטילת נשמה נוספת. ומכל מקום גם לצד זה ניתן לומר שסוף סוף יש גבול אחד שממנו נחשבת כבר כמשוללת חירות, ומכאן ואילך אף שמצמצם יותר את חירותה אין זה נחשב ליצירה ולמלאכה.
הגבול מדרבנן
עוד ראינו את הגדרתו של החוט שני, מהו הגבול של הגדרת ניצוד מדרבנן, כלומר, לאיזה גודל של מקום כבר יהיה מותר לכתחילה להכניס את החיה משום שאפילו מדרבנן לא תיחשב לניצודת. הוא כתב שהשיעור הוא כשמכניס את בעל החי למקום שיש הרגשה שבעל החי נמצא בשליטתו. יתכן שההגדרה המדוייקת לכך תושפע מהחקירה הנזכרת. אם מהות המלאכה היא שלילת החירות, ההגדרה תהא מקום שבעל החי אינו מרגיש חופשי, אולם אם המהות היא שליטת האדם, ההגדרה היא מקום שהוא שולט בבעל חי ברמה משמעותית כל שהיא, וכך משמע מניסוחו של החוט שני, וכנראה הלך בדרך זו.
אין במינו ניצוד
בדף קו ע"ב מובאת מחלוקת תנאים אם איסור צידה מהתורה חל רק על חיות כאלו שבמינן ניצוד, כלומר, שהדרך לצוד מין זה, או שלאו דווקא. לדעת חכמים חייב רק על שבמינו ניצוד ואילו לדעת רבי מאיר חייב על כל המינים ולכן גם הצד צרעות ויתושים חייב.
בטעם הדין נחלקו הראשונים. במשנה בתחילת פרק שמונה שרצים (קז ע"א) נאמר שהצד שאר שרצים – מעבר לשמונה האמורים בתורה לגבי איסור אכילה – אם צדן לצורך חייב ואם שלא לצורך פטור. רש"י שם (ד"ה שלא לצורך) מסביר שפטור משום שאין במינו ניצוד וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן דעת המאירי . התוס' (ד"ה שלא לצורך) דוחים וכותבים שלדעת הפוטרים באין במינו ניצוד אין הטעם משום משאצל"ג, אלא הם פוטרים גם כשצדו לצורך גופו, והמשנה עוסקת במינו ניצוד, ובכך הדין תלוי אם צדו לגופו או לאו.
נמצא שלשיטת התוס' יש כאן דין מיוחד בצידה, שהמלאכה נוהגת רק בדבר שבמינו ניצוד. דין זה יובן היטב לפי הצד שמהות המלאכה היא שליטה, כי כל המהות היא היצירה של האדם בכך ששולט בה ובכך מקדם אותה בתהליך היכולת להשתמש בה, ולכן החיוב שייך רק בחיות שהדרך לצוד כמותן ולהשתמש בהן.
לפי הצד שהמהות היא שלילת החירות צריך לנמק שפטור משום שזה משונה ואין זו דרך המלאכה, ודומה קצת לפטור של כלאחר יד (משנה קד ע"ב לגבי כותב). דימוי יותר מדוייק ניתן להביא מבישול בחמה, שרש"י (לט ע"א ד"ה דשרי) מנמק שפטור משום שאין דרך בישולו בכך 5 . גם שם אין זה בדיוק כמו הדין של כלאחר יד שהוא עושה את אותה המלאכה בדיוק אלא שעושה אותה בצורה משונה ולכן פטור, אלא כל צורת המלאכה אינה בכלל דרכה של המלאכה ולכן אינה נכללת בחיוב. כך כאן, דרכה של המלאכה היא בחיות שמינן ניצוד ולא באחרות, ואף שמבחינת מהות המלאכה אין סיבה לחלק מכל מקום פטור משום שאין זו דרכה.
צידת צבי ישן, צבי חיגר, צב ושבלול
הגמרא מביאה תוספתא: "הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור", ומסבירה הגמרא את החילוק, שאלו עשויים להישמט (רש"י – כשמרגישים יד אדם) ואלו לא, ולגבי חולה יש חילוק בין חולה מחמת קדחת וחום לחולה מחמת עייפות, ומסביר רש"י שהחולה מחמת עייפות אינו יכול לזוז ממקומו ולכן פטור.
יש כאן חידוש, שאפילו שעייפות הצבי היא רק זמנית, בכל זאת נחשב כניצוד, והצדו במשך זמן זה פטור. כך מצאנו גם בברייתא שבהמשך הגמרא, שהצד חגבים בשעת הטל פטור, ומסביר רש"י שבשעת הטל עיניהם מתעוורות והם ניצודים ועומדים.
גם הדין בצבי חיגר חידוש הוא, שלמרות שהצבי החיגר אינו כלוא ואינו מוגבל, ואף שהוא נע באיטיות הוא יכול לנוע ולאט לאט להגיע גם למרחקים, בכל זאת הוא מוגדר כניצוד ועומד. לאור זאת יש לדון האם יש איסור צידה בחיה שמטבעה הולכת לאט וניתן לצודה במרוצה אחת, כגון צב, שבלול ונמלה?
המשנה בתחילת פרק שמונה שרצים (קז ע"א) כותבת שהצד שמונה שרצים האמורים בתורה חייב, ובין שמונה שרצים אלו נמנה גם הצב, ואם כן לכאורה מוכח שחייב. כמו כן, חיה נוספת המנויה שם היא החומט, ורש"י בחגיגה (יא ע"א ד"ה חומט) מסביר שהחומט הוא השבלול, וכלשונו "החומט הוא מין שרץ שקורין לימג"א הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל, ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא" 6 . רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק י דף פ טור ג) כותב במפורש שאם צד תולעים לצורך חייב, וכך עולה גם מדברי רש"י (קז ע"א ד"ה ושאר שקצים).
לעומתם, התוס' רי"ד בחגיגה (ד"ה שכן חומט) דוחה את פירוש רש"י, ובין קושיותיו מקשה שלא שייך בו צידה שהרי הוא ניצוד ועומד ואינו יכול לזוז כי אם מעט ביותר. לגבי חילזון, מפורש בדף עה ע"א שחייב, וצריך לחלק שהסוגיא שם עוסקת בחלזונות הגדלים בים, ובכך ודאי יש צידה 7 .
להלכה, השמירת שבת כהלכתה (פרק כז סעיף מה והערה קנד) בשם הגרש"ז אוירעבך מכריע בעקבות התוס' רי"ד שאין בכך צידה, וכותב שאפילו מדרבנן אין צידה, בשונה מצבי חיגר, בגלל שלא גזרו אלא בחיה כזו שבדרך כלל שייך בה צידה. לגבי צב, הוא כותב שנראה שהצב האמור בתורה הוא לא מה שאנו קוראים צב. הגרי"ש אלישיב (מובא בארחות שבת פרק יד הערה כא) מכריע לחומרא.
לדעת האוסרים צריך להבין מדוע שונה דינו מצבי חיגר, וצריך לומר שצבי חיגר אינו נמצא במצב הטבעי שלו ולכן הוא נחשב כניצוד, אולם שבלול וצב אינם נחשבים לניצודים כיוון שכך הוא טבעם. אם מהות המלאכה היא שליטת האדם קשה להבין חילוק זה, כי סוף סוף מצד האדם אין הבדל כי בשני המקרים הוא שולט. אך אם המהות היא מצד החיה, ששולל חירותה, החילוק מובן מאוד, כי טבעו בהילוכו האיטי וכך היא דרך חירותו, בשונה מצבי חיגר שאינו בטבעו ואינו בן חורין. אפשר ליישב באופן אחר ולומר שבשבלול אינו שולט, שהרי אם לא יצוד כעת אלא ילך לביתו ויחזור לאחר זמן ייעלם השבלול מעיניו, ולגבי צבי שבור אפשר לומר שמדובר בשבור לגמרי שאינו זז כלל 8 , וכלשון רש"י (ד"ה אובצנא): "עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו". עוד יתכן, שצבי שהוא גדול לא ייעלם גם אם ילך לביתו ויחזור לאחר זמן, ובעצם בכל חיה טבע הקב"ה את תכונותיה המועילות לה להישמר – יש חזקות, יש היכולות ללכת מהר, ויש שהן קטנות ומחמת כך קל להן להיעלם, יש המחליפות צבען בהתאם לסביבתן וכו', ולכן כל שהחיה במצבה הטבעי נחשבת לאינה ניצודה. לפי דרכים אלו נוכל להישאר בהגדרה שמהות המלאכה היא הכנסה לרשותו. כפי שנכתב לעיל, אפשר גם לומר שאמנם המהות היא הכנסה לרשותו אך גם שלילת חירות נאסרה כתולדה, ולפי זה בצבי שבור פטור משום שאין לא הכנסה לרשותו ולא שלילת חירות ואילו בשבלול חייב משום שלילת חירות.
חגבים המקלחות ובאות
חידוש גדול מחדש רבי אלעזר בן מהבאי בברייתא, שבחגבים המקלחות ובאות פטור, ומשמע שחכמים חולקים. רש"י מנמק דבריו, שהחגבים באים הרבה ביחד ומזומנים לקחת. בפשטות כוונתו היא שהואיל ובאים הרבה, בוודאי יתפוס חלק מהם, וכן הבין האבני נזר (או"ח סימן קצא ס"ק ד), אך הדין תמוה, כי כל אחד מהחגבים מצד עצמו לא היה עומד וניצוד ולא היה הכרח שיצליח לצודו ב"חד שיחייא", ומה בכך שבכל מקרה היה צד חגבים אחרים תחתיו?!
לפי הצד שמהות המלאכה היא שלילת החירות ודאי שאין סברא בדין זה, אולם לפי הצד שהמהות היא הבעלות יש מקום להסביר שהואיל ומבחינתו ודאי יש שליטה על חגבים כל שהם, הרי שמבחינתו כבר יש כאן יצירה של חגבים בשליטתו שיכולים להביא לו את התועלת שניתן להפיק מחגבים. הואיל והיצירה היא מצד התועלת שיש לאדם, ולאדם אין הבדל בין חגב זה לאחר, הרי שמבחינתו היצירה כבר הושלמה, ואין בתפיסת החגבים המסויימים שום תוספת ביצירה. כמובן, גם לדרך זו החידוש גדול, כי סוף סוף החגבים המסויימים לא היו ניצודים, ולדוגמא אדם הקוטף תפוחים עובר על קוצר גם אם הייתה לו דרך להשיג תפוחים אחרים בלי לקטוף. עוד קשה, שלמעלה ראינו שלדעת רש"י הצד שבלול חייב, למרות שהצד צבי שבור פטור, וכתבנו ששיטה זו תובן רק אם נאמר שמהות המלאכה היא שלילת חירות, ואין הדברים עולים בקנה אחד עם נימוקו כאן.
השמירת שבת כהלכתה (פרק כז הערה קי) מביא שהגרש"ז אויערבך הסתפק במקרה שיש הרבה זבובים והוא רוצה לצודם ולא אכפת לו אלו מהם, ובקלות אפשר לתפוס מהם, אך אם יכוון לזבוב מסויים יתכן שלא יצליח לצודו, וכתב שיש לדון אם דומה ממש למחלוקתנו לגבי חגבים. לכאורה זהו בדיוק המקרה שלפנינו, ומדוע הסתפק אם לדמות? יתכן שהסתפק בהבנת המקרה שלפנינו, אם הכוונה היא כהבנת האבני נזר, או שיש לבאר את דברי רש"י באופן אחר, שהואיל ובאים הרבה ביחד הם צפופים ולא מסוגלים לברוח ויכול לתפוס אפילו חגבים מסויימים לפי בחירתו, אך אם אינו יכול לבחור ולכוון אלא רק לתפוס חגבים כל שהם אינם נחשבים עומדים וניצודים. ואכן מצאנו ברבנו חננאל שפירש מקלחות ובאות "שהן באות כמו נופלות למקום אחד ואין בהן כח לילך לכאן ולכאן", וכעין זה ב' פירוש קדמון ממצרים ' (שבת י, כד; מובא בהוצאת רמב"ם פרנקל בסוף הספר) "כלומר, שיבואו כאחת ויפלו אלו על אלו, והן נוחין ליצוד", ונראה שפירשו הגמרא כפי שכתבנו, שהואיל ונופלות אלו על אלו יכול לתפוס אפילו חגבים מסויימים.
סגירת דלת בעדו ובעד הצבי
בירושלמי בפרקנו (יג, ו) נאמר: "ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר".
הרשב"א (קז ע"א) הבין מסמיכות הדינים בירושלמי, שכמו שלגבי הצלת תינוק מותר אפילו כשכוונתו גם לצורך צידת הדגים, כך גם לגבי נעילת הדלת ההיתר הוא אפילו אם כוונתו גם לצורך שמירת הבית וגם לצורך צידת הצבי, ורק כשכוונתו לצידת הצבי בלבד חייב. בשער הציון (שטז ס"ק לג) כתב שאולי מתיר רק כשעיקר כוונתו בשביל שמירת ביתו.
הר"ן (לח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה והרשב"א) תמה על הרשב"א איך אפשר להתיר כשמתכוון לצוד, וכי מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה, ולא עוד אלא שאפילו אם אינו מתכוון לצוד, אם פסיק רישא שהצבי ייצוד הדבר אסור. לכן אין השוואה מוחלטת בין המימרא הראשונה לאלו שאחריה, אלא דווקא שם שמדובר בפיקוח נפש התירו חכמים אפילו כשמתכוון גם למלאכה האסורה כדי שלא יימנע מהצלת נפשות, אולם במקרה של נעילת דלת לא התירו, ולא לחינם דקדק הירושלמי ושינה בין נעילת דלת, ששם כתב "ונתכוון לנעול בעדו", לבין הצלת התינוק ששם כתב "נתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים" וכן "ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו", משמע שלגבי הצבי התכוון רק לנעול את ביתו. הר"ן מפרש שהירושלמי בא לחדש שאם סגר את הדלת כדי לנעול ביתו ואחר כך נודע לו שיש שם צבי שניצוד כתוצאה מפעולתו, הוא לא צריך לשוב ולפתוח את הדלת כדי לשחררו אלא רשאי להשאירה סגורה.
האחרונים עמלו ליישב את הרשב"א, ונאמרו בכך כמה דרכים.
החלקת יואב (או"ח סימן יא) מתרץ שהואיל והעיקר אצלו הוא שמירת הבית, בטלה מחשבת צידת הצבי למחשבה של שמירת הבית, כי תמיד הולכים אחר עיקר הכוונה. צריך עיון, הרי בכל פסיק רישא עיקר כוונתו למלאכת ההיתר, ואולי כאן באופן מובהק צידת הצבי טפילה ביחס לשמירת ביתו. אפשר לפרש בדרך דומה, אך לא בצורה סובייקטיבית מצד מחשבת האדם אלא בצורה אובייקטיבית, שבדרך כלל אין זו דרך צידה אלא זוהי פעולה של סגירת ביתו, וכל המתבונן מתייחס לכך כאל סגירת דלת, ולכן גם אם הזדמן שצבי בביתו ואפילו אם התכוון לכך אין זה אסור.
העונג יום טוב (או"ח סימן כב) מתרץ שלדעת הרשב"א פסיק רישא זה דווקא כאשר אין דרך לעשות את מלאכת ההיתר ללא המלאכה האסורה, כמו בדוגמא של חיתוך ראש התרנגול כדי לשחק בו, שאי אפשר לכרות אותו בלי ליטול את נשמת התרנגול, אולם בכל מקרה שיש דרך לעשות את מלאכת ההיתר גם ללא מלאכת האיסור אין זה נחשב לפסיק רישא 9 . יסוד לשיטה זו מצאנו בדברי רש"י בזבחים (ד"ה הא רבי שמעון) הכותב שבגלל שאפשר לזלף בטיפין דקות ואז לא תכבה אש המערכה, מותר לזלף בטיפין גסות למרות שהן ודאי יכבו מן האש, משום שדבר שאינו מתכוון הוא. משמע שאין זה נחשב פסיק רישא. וכן השלטי גיבורים (לח ע"א בדפי הרי"ף אות ג) כותב זאת במפורש, שכל מלאכת היתר שניתן לעשותה בלי שבפסיק רישא תיעשה גם מלאכת האיסור נחשב לאינו מתכוון ומותר לעשותו אף במקרה שיש פסיק רישא 10 , אולם השלטי גיבורים ודאי הבין שאין זו כוונת הרשב"א, כי בתחילה הביא דבריו ולאחר מכן הוסיף חידוש זה מעצמו. תירוץ זה מתרץ את הקושיא מצד פסיק רישא, אך לכאורה עדיין קשה כיצד הרשב"א התיר אפילו בהתכוון גם לצוד, וצריך עיון.
מרכבת המשנה (פרק י סעיף כג) מתרץ שזהו דין מיוחד בצידה, שבצידה אין איסור בפסיק רישא. מדוע? יש חילוק בין מלאכת צידה לשאר המלאכות, שבשאר המלאכות כמו טחינה וקצירה המלאכה היא עצם המלאכה שעושה בידיים, אך בצידה המלאכה אינה אלא מצד המקרה, הוא נועל את הדלת ונמצא שהצבי כלוא בתוכו, ולכן חייב רק כשמתכוון לצבי אך כשעושה את המלאכה בלא כוונה אין עליה שם מלאכה כלל. נראה שכוונת דבריו היא, שבשאר המלאכות ידיו עוסקות ישירות ביצירה עצמה ואילו בצידה הווי כעין גרמא כי אינו נוגע ישירות בגוף היצירה. בגלל שיש גריעותא בקשר שלו למלאכה, נזקקת כוונה מפורשת למלאכה על מנת לחייבו 11 . גם מרכבת המשנה לא התייחס בפירוש לקושי השני, כיצד הרשב"א התיר אפילו בהתכוון לצוד 12 , ואולי צריך לומר בדעתו שבגלל שאינו עוסק ישירות ביצירה רק כוונה לצידה בלבד תחשיב זאת למלאכה, אך זה תמוה, כי סוף סוף אם מתכוון גם לצידה זה כבר מאלם את הקשר שלו למלאכה, ומדוע שכוונה למלאכה נוספת תגרע.
בחידושי רבי שמעון שקופ לכתובות (סימן ו ס"ק ב) גם כן מתרץ שזהו דין מיוחד בצידה, ושאין בצידה איסור בפסיק רישא, אולם הוא מסביר את החילוק משאר המלאכות באופן אחר. בשאר המלאכות המלאכה היא היצירה והתוצאה, אולם במלאכת צידה אין שום יצירה, שהרי גופו של הצבי לא נשתנה כלל, ולכן צריך לומר שבצידה המלאכה אינה התוצאה אלא עצם הפעולה 13 . לאור זאת יש סברא לומר שכאשר כוונתו בנעילת הדלת גם לצורך שמירת ביתו, שם הפעולה שעושה אינה צידה אלא שמירת ביתו, ולכן מותר אף אם בכך נועל את ביתו 14 . גם כאן צריך להבין מדוע כאשר מתכוון גם לשמור ביתו אך גם לצידה אין לפעולתו גם שם צידה, ומשמע מדבריו שכיוון שסוף סוף יש לכך גם שם נעילת ביתו וזהו מעשה המותר, מותר לו לעשות פעולה זו, ועדיין צריך עיון מסברא.
ישב השני ועמד הראשון
המשנה כותבת שאם הראשון ישב בפתח וחסמו ועל ידי כך הצבי ניצוד, ואז בא השני והתיישב בצידו, גם אם יקום הראשון וילך רשאי השני להישאר במקומו, למרות שכרגע הוא הגורם לצידה. בדברי המשנה כאן טמון יסוד השייך לכל מלאכות שבת ולא רק לצידה.
האבני נזר (או"ח סימן קצג) עומד על יסוד זה וחוקר האם טעם ההיתר הוא שהשני לא עושה שום מעשה או שהצבי כבר ניצוד והשני לא צד אלא רק פועל בישיבתו שהצבי לא יצא מצידתו. נפקא מינה בין שני הצדדים למקרה שבאותו רגע שהראשון קם השני מתיישב. במקרה זה הוא גם רק גורם שהצבי לא יצא מצידתו אולם הוא כן עשה מעשה.
הגרז"ן גולדברג שליט"א באור המועדים (סוכה שיעור כג) מסביר שעל כל פנים לפי שני הצדדים פשוט שאין איסור במלאכות שבת אלא בעשיית מעשה. הוא דן שם בדברי הגר"ח מבריסק (יסודי התורה ה, א) על התוס' ביומא (פב ע"א ד"ה מה רוצח) ועומד על כך שישנם איסורים וכן מצוות שעניינם בגוף כמו עריות ויש שעניינם בכח כמו ברציחה, וכמבואר מענייננו במלאכות שבת האיסור הוא בכח.
^ 1.בחוט שני (שבת חלק א סימן טו ס"ק א) הסביר זאת, שאינו צריך לחפש תחבולות היאך לתופסו אלא שבפעולה אחת בלי תחבולות משיגו. ובמגיד משנה (י, כ) הסביר שמגיע בריצה אחת ואינו צריך לישב בינתיים, ונראה שהגדרתו שונה, וחייב רק אם רץ הרבה עד שמתעייף ונזקק לשבת לנוח.
^ 2.גדר זה קשה שהרי המציאות תלויה בגובה הכותל וכן במיקום השמש. התוס' (ד"ה היכא) משיבים שהיה בימיהם גובה קבוע לכתלים והוא היה ידוע להם, ובריטב"א כתב שהכוונה לכותל בגובה ד' אמות, ולגבי מיקום השמש כותב שהכוונה היא שבשעת הזריחה הצל מגיע עד הכותל השני, ובעת השקיעה צל השני מגיע עד הראשון, וברמב"ם כתב שהכוונה שצל שניהם יחד מכסה את כל השטח ומגיע זה לזה, וכבר העיר הלחם משנה שזה לא יכול להיות שהרי הצל של שני הכתלים לעולם יהיה לאותו כיוון ולא זה לעומת זה, אלא הכוונה היא שאם נצרף כל אחד מהם בשעה שהוא מיצל לעבר השני, יחד יצא לנו שהצל המשותף נפגש זה בזה ומכסה הכל. עדיין תמוה, אם מדובר ברוחב ידוע בין הכתלים, מדוע לא נקטו ישירות בשיעור זה וכתבו לדוגמא שגודל הביבר הוא ד' אמות אלא בחרו בדרך המשל. במרכבת המשנה הלך באופן אחר ולדבריו תיושב גם שאלה זו. הוא מסביר בשונה מהתוס' ומהריטב"א, שאכן השיעור תלוי בגובה הכתלים ועניין הצל של הכתלים כאן הוא מהותי, משום שמחמת צל הכתלים וקירבתם הגדולה מתיירא הצבי לרוץ בצדדי הרודפו ובורח מלפניו וישיגהו בלא טורח.
^ 3.בשיעור "מלאכת מבשל" הבאנו מחלוקת ראשונים בכך ביחס למבשל, שלדעת הרשב"א יש גבול אחד שעד אליו נחשב לא מבושל וממנו והלאה נחשב מבושל והממשיך לבשלו פטור, ואילו לדעת הרמב"ם חייב על כל תוספת בישול. וכן בשיעור "מלאכת קוצר" הבאנו שנראה שנחלקו בכך הראשונים לגבי קוצר, שלרש"י יש גבול אחד ואילו לרמב"ם חייב על כל תוספת בקצירה ובהרחקת העציץ מהקרקע.
^ 4.ר' אברהם אהרון אזולאי
^ 5.ראה בשיעור על "מלאכת בישול" בירור בדברי רש"י הללו.
^ 6.ר' משה לוין – אולי יש לדחות שהמשנה נקטה ככלל שבשמונה שרצים יש חיוב צידה משום שיש להן עור ולכן במינן ניצוד, אך יתכן שיש מתוכן היוצאים מן הכלל שבגלל סיבות פרטיות פטור.
^ 7.התוס' (עה ע"א ד"ה הצד) שם מעירים שצריך עיון מהירושלמי ממנו משמע שאין חיוב על צידת חילזון, ולכאורה צריך להעמיד את הירושלמי באלו שאינם גדלים בים, ואולי התוס' הבינו שגם הבבלי עוסק בכך (וצריך לומר שיש גם ביבשה חלזונות שמפיקים מהם צבע, שהרי מוכח מהסוגיא שבכאלו חלזונות עוסק הבבלי. בפשטות גם הירושלמי עוסק בכאלו כי אחרת מסתמא אין במינן ניצוד) ולכן התקשו.
^ 8.והגדר של "חד שיחייא" נאמר דווקא כשהן בתוך כלוב או חצר, שאינן יכולות לברוח רחוק במשך הזמן.
^ 9.הוא מתקשה מהמל ובכך קוצץ צרעת, שהרי גם שם לא בכל מילה יש צרעת, ומשיב שיש לחלק בין הלכות שבת ששם נאמר "מחשבת" ולכן רק שם אין זה נחשב למלאכה, לבין שאר איסורים ששם בכל מקרה שבמציאות שלפנינו ייעשה גם האיסור נחשב הדבר לפסיק רישא ואסור. ושב ומתקשה מהאיסור בדף קלט לצאת עם בגד שאינו מצוייץ כהלכה, והרי שם לא מוכרח שיהיו תלויים בבגד חוטים המצוייצים שלא כהלכתם, ונדחק לחלק שאולי הקולא היא דווקא בכגון צבי שאינו עושה את המעשה ישירות בגופו של הצבי, אך כאן שהוא מוציא את גוף החוטים אסור, ונשאר בצריך עיון גדול.
^ 10.בטעם הדבר ראה בשיעור "אינו מתכוון ופסיק רישא".
^ 11.יש לעיין מה יהיה הדין לשיטתו במקרה שצד בפסיק רישא ישירות בידיו, האם כאן שאין זה כעין גרמא והמלאכה נעשית ממש בידיו כן נחייב בפסיק רישא, או שמא הואיל ועיקר צורת המלאכה אינה בידיים פטור גם במקרה זה. מסברא נראה יותר כצד הראשון, אך מלשונו משמע יותר כצד השני, וזו לשונו: "דכל עיקר מלאכת צידה איננה מלאכה בידים מצד העצם... ומשום הכי אין לך שחייב אלא המתכוון לצוד".
^ 12.אמנם הוא לא הביא את דברי הרשב"א אלא רק את דברי הירושלמי, ובירושלמי ניתן להסביר גם בדרך אמצעית, בין הר"ן לרשב"א, ולומר כר"ן שהתיר רק כשאינו מתכוון לצוד כלל ומאידך כרשב"א שהתיר גם בפסיק רישא, אך אין בכך מזור כדי ליישב את מרכבת המשנה, כי כשהוא מצטט את הירושלמי הוא משנה מעט מהנוסח ומביאו ממש על פי הסבר הרשב"א "נתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר".
^ 13.חילוק יסודי זה, בין מלאכה שבה האיסור הוא התוצאה לבין מלאכה שבה האיסור הוא עצם הפעולה, כתבנו בשיעור על "מלאכת כותב", כדי ליישב מדוע בהוצאה אם אחד עקר ואחד הניח שניהם פטורים כי כל אחד עשה רק חצי מלאכה ואילו בכותב אם אחד כתב את האות ח' ואחד נטל את גגה האחרון חייב. וביארנו, שבכותב המלאכה היא היצירה והאחרון הוא זה שנותן ליצירה את שמה, אך בהוצאה אין שום יצירה אלא החפץ רק זז ולכן על-כרחנו ששם המלאכה היא הפעולה, ולפיכך אם כל אחד עשה חצי פעולה הוא פטור. לגבי צידה לא מוכרחים לומר כדברי הגר"ש שקופ, כי יש מקום לומר שאף שגופו של הצבי לא נשתנה, מכל מקום עצם הכנסתו של הצבי לשליטתו של האדם, ובכך קידומו בתהליך המאפשר שימוש של האדם בחיה להנאתו, נחשב ליצירה.
^ 14.בשיעור "אינו מתכוון" נתבאר שלשיטתו טעם ההיתר באינו מתכוון הוא שאין שם המלאכה על פעולתו, ובפסיק רישא חייב כי כשהתוצאה ודאי תקרה – שם המלאכה על פעולתו, וצריך כעת להוסיף שזה דווקא במלאכות שבהן העיקר הוא היצירה, שאז הואיל והיצירה ודאי תיעשה שמה על פעולתו, אולם כשהעיקר הפעולה צריך כוונה בפועל, ולא די בכך שוודאי תיעשה.
אוי ויי!
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
האם מותר לאכול לפני התקיעות?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מבוא לסדרת פתחי אמונה
ראיית המבט השלם
משמעות המילים והדיבור שלנו
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
סוד ההתחדשות של יצחק
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד