בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 165

ושיתהפך העולם!

undefined

איתיאל גלעדי

אדר תשע"ז
4 דק' קריאה
"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה!". זהו, ללא ספק, פסוק השיא של ה'עבודה' במגילה. מדמותו הבלתי־נכנעת של מרדכי היהודי, המשה־רבינו של הגלות, המנהיג את עם ישראל בתוקף החושך וההסתרה, עלינו לשאוב השראה בפורים. בפשט המגילה, עמידתו הזקופה והמתריסה של מרדכי (שאפילו ההצדקה ההלכתית שלה אינה פשוטה) היא סיבת גזרת ההשמדה שגוזר המן הרשע. בעומק הדברים, היא הגורמת לתוקפו של נס, עד לפסוק השיא של נס המגילה – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"

היהודי הכופר
מרדכי היהודי מגדיר מחדש "מיהו יהודי": "אמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". דווקא בתוקף הגלות וההסתרה, במקום להגדיר את התורה והקדושה על צד החיוב, הן זוכות להגדרה על צד השלילה – מי שלא מתפעל מהחושך, מי שלא מתמכר לקליפה, הוא יהודי. "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן" (רמב"ם הלכות עבודה זרה ב, ד). ורמז נאה: "ומרדכי לא יכרע" בגימטריה תורה – זו כל התורה כולה! וכנראה גם המקור לכל 'פורים־תורה' שמאירה בחג הפורים...
הכפירה של מרדכי בעבודה זרה איננה בלית־ברירה או באי־נעימות, תוך שהוא מתחמק מעימות או כובש את פניו בקרקע. אם מרדכי היה רוצה הוא היה יכול להתחמק מהמפגש עם המן, או לפחות לזוז על מקומו באי־נחת, כדי שיהיה ברור שהוא לא משתחווה רק 'מטעמים דתיים'. אבל מרדכי הקפיד לשבת "בשער המלך", מול עיניו הכלות של המן, ולהדר ב"לא קם ולא זע ממנו", וכנראה גם חייך חיוך רחב מול ה"וימלא המן על מרדכי חמה". מרדכי עושה מעשה של מסירות נפש, שמסכן את כל עם ישראל, בכיף, מתוך הנאה ושמחה של מצווה. ממרדכי לומדים להיות יהודים בעלי מסירות נפש, הכופרים בעבודה זרה בכיף, בלי להתבלבל ובלי להתנצל, בעמידה זקופת קומה ובחיוך רחב.

"לא יכרע [לעבודה זרה] ולא ישתחוה [למוסכמות]"
כריעה היא רק כפיפת הברכיים והשתחוויה היא פישוט ידיים ורגלים, ולכן אם מרדכי אפילו "לא יכרע" בוודאי ש"לא ישתחוה" – מה בא להדגיש כאן הפסוק? מתבקש לענות שיש מי שמקיים בעצמו "לא יכרע" להמן, אפילו בכפיפת ברך, ואף על פי כן משתחווה לו מלוא קומתו – ולכן חשוב לציין שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה". אך כיצד יתכן לומר כך?!
על מצוות מחיית זכר עמלק, בה עוסקים בפורים, כתוב פעם אחת "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" ופעם אחת "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". מי הוא המוחה – ה' ("מחה אמחה") או עם ישראל ("תמחה")? בחסידות מוסבר בעומק שקיים עמלק גלוי ועמלק נסתר – יש בנפש רע גלוי ומוּדע ויש רע נעלם המסתתר בלא־מודע. ברע הגלוי האדם מסוגל להילחם בעצמו ולקיים בו "תמחה את זכר עמלק", אך מול הרע המסתתר בעמקי הלא־מודע הוא חש חסר אונים ורק ה' יכול למחותו ממנו, "מחה אמחה את זכר עמלק". לאור זאת, אפשר לתאר אדם ש"לא יכרע" לרע הגלוי, כשהוא נזהר מכל כניעה־כריעה מול יצרו הרע, ואף על פי כן הוא משתחווה בפישוט ידיים ורגלים לרע הנעלם שבנפשו, מתוך אי־מודעות למניעים השליליים המפעילים אותו מתוך התת־מודע שלו.
ובהקשר הציבורי, כבסיפור המגילה החוזר בכל דור: יש יהודי שמדקדק בקלה כבחמורה, ואם ינסו להכריח אותו לעבור על דברי תורה בגלוי הוא "לא יכרע", אפילו עד כדי מסירות נפש (בוודאי בעבירות שהן בגדר "יהרג ואל יעבור"), אך בו־זמנית הוא משתחווה בפישוט ידיים ורגלים, מתוך ביטול גמור, לתרבות הזרה בתוכה הוא חי, למוסכמות החברתיות ול'הנחות העולם' הסובב אותו. הוא עומד מול הרע הגלוי, שמתנגש ישירות עם מצוות התורה, אך נוטה להתבולל־מדעת בתוך כל הנחות־הכפירה הסמויות באווירה השולטת ברחוב או במדיה.
כך, במשתה אחשורוש הוגשו למעוניינים מאכלים כשרים בהידור, "כרצון איש ואיש", אך ההנאה מסעודתו של אותו רשע – שכולה התהדרות במלכותו (המנציחה, לדעתו, את הגלות והניצחון על המקדש, כדברי חז"ל) ושקיעה בתרבות של נהנתנות – היא הגוזרת כליה, ר"ל, על המשתתפים בה. אצל מי שנהנה מסעודתו של אותו רשע, בהשתחוויה למוסכמות החברתיות, ה"לא יכרע" נעשה בלית ברירה, תוך שהוא משתדל לחמוק מכל עימות ומחפש כל 'היתר' ו'הכשר' להימנע ממנו. רק ה'כיף' של זקיפות הקומה היהודית, הדווקנית, מאפשר לזהות את הרע הסמוי ולא להשתחוות לו.
אכן, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – ממרדכי היהודי אנו מקבלים את התוקף לא לכרוע בפני כל פיתוי או איום לעבור על דברי תורה וגם לא להשתחוות למוסכמות החברתיות והתרבותיות, לאותה אופנה זרה ומשתנה האופפת את עם ישראל בכל אחת מהגלויות שלו. בפורים שותים מספיק כדי להתפכח מכל ההטעיות וההסוואות ולזהות, בלי מסכות, את הרע הנעלם.

סוד התשובה: איפכא מסתברא
בזכות תוקף עבודת "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" מגיעים לתוקף הנס של "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ורמז ש"ונהפוך הוא" היא תכלית וכלל כל המגילה: "ונהפוך" בגימטריה 167, מניין כל פסוקי המגילה). כשאדם 'משתחווה' לסדרי העולם המקיף אותו, משתדל להתאים את עצמו לנורמות המקובלות, ורק "לא יכרע" בנקודות של חיכוך גלוי – סדרי העולם נשארים כפי שהם. אבל כאשר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", הוא עומד יציב, הפוך מכולם, לא קם ולא זע, ומצדו 'שיתהפך העולם' – העולם באמת מתהפך!
עד שרואים איך היהודי עומד בתוקף וכל העולם מתהפך סביבו, מתאים את עצמו אליו, יש גם 'עבודה' של "ונהפוך הוא": הרבי מלובביץ' נהג בהתוועדויות פורים רבות להזמין חסיד אחד 'למסור את הנפש' ולשתות "עד דלא ידע" כפשוטו, כדי 'להוציא ידי חובה' את הציבור כולו. בחלק מהשנים, אחרי שהחסיד־המתנדב שתה כדבעי, הרבי גם אמר לו להתהפך – ראש למטה ורגליים למעלה. אם כל העולם עוד לא התהפך כשאני עומד ישר – אני יכול בינתיים פשוט לעמוד הפוך מכולם.
יש טיפוסים של "איפכא מסתברא" – אם העולם אומר ככה לי מסתבר דווקא הפוך. דווקא כשהטוב והרע לא ברורים במציאות, כשלא מצליחים להכריע בשכל מה אמת ומה שקר, לפעמים הסימן הכי טוב הוא לראות מה דורשת התרבות הזרה שמסביב ולדעת שכל מה שהפוך הוא האמת והטוב. לפעמים כדי לדעת מה ישר צריך פשוט לשאול מישהו 'עקום' ולעשות ההפך...
"איפכא מסתברא" בגימטריה בעל תשובה. בתשובה־מתוך־שמחה של חג הפורים צריכים ראש של "איפכא מסתברא". אם עד כה 'השתחוויתי' למוסכמות מסוימות כעת אני הולך 'לעמוד על הראש', הפוך מכולם, ולעשות מה שנכון. ב"איפכא מסתברא" יש הרבה רמות, ו"בעל תשובה" אמיתי הוא אחד שלא עוצר את ההתקדמות. גם התקבעות בנורמות של חברה טובה יכולה למוסס את הכנות והמסירות של עבודת ה', ושוב צריך להיות "בעל תשובה" ש"לא יכרע ולא ישתחוה" לדפוסים ולמוסכמות וימשיך – בכיף – את ההתמסרות אליו בלבד.
ואכן, הרמב"ם פוסק שביאת המשיח תלויה בתשובה (על חטאים) והזוהר אומר שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. ובאמת, רק כשמתהפכים שוב ושוב – "הפוך בה והפוך בה", 'הפוך־על־הפוך', כשבעל תשובה עושה הפוך מהרשעים וגם הפוך מהצדיקים (ובכך מגלה דרך שלישית, של 'אורות דתוהו בכלים דתיקון') – זוכים לביאת המשיח. והרמז: פעמיים "ונהפוך הוא" בגימטריה משיח. אז קדימה, ונהפוך הוא!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il