בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דפים מג ע"ב, קמא ע"א

טלטול מן הצד וטלטול בגופו

undefined

הרב יאיר וסרטיל

איר תשע"ז
10 דק' קריאה
טלטול מן הצד
בדף קכג ע"א נחלקו התנאים לגבי פגה המכוסה לגמרי בתבן מוקצה, אם מותר לתחוב בה כוש ולהרימה ועל ידי כך יפול התבן. חכמים סוברים שטלטול מן הצד שמו טלטול ולכן אסור ואילו רבי אלעזר בן תדאי סובר שאין שמו טלטול ולכן מותר, וכן פוסק רב נחמן.
לעומת זאת בדף מג ע"ב נחלקו האמוראים אם ניתן לטלטל מת ממיטה למיטה כדי להוציאו החוצה על מנת שלא יסריח, ומסבירה הגמרא שמחלוקתם היא אם טלטול מן הצד שמו טלטול. הגמרא רוצה לתלות מחלוקתם במחלוקת תנאים אם מצילים את המת מפני הדליקה ודוחה שיש לומר שלדעת כל התנאים אסור לטלטל מן הצד ונחלקו אם במת התירו באופן מיוחד בגלל שאדם בהול על מתו ואם לא יתירו יבוא לכבות את האש. הראשונים מדייקים מסוגיא זו שהלכה כאן שאסור לטלטל, מכך שלא הציעה הגמרא לדחות שלדעת כולם מותר לטלטל אלא שמדובר שיש רק מיטה אחת, ונחלקו אם התירו במת טלטול גמור משום שאדם בהול על ממונו. לפיכך הקשו שישנה סתירה בין סוגיא זו לסוגיא בדף קכג ע"א.
התוס' (ד"ה דכ"ע) והרא"ש מיישבים שיש לחלק בין טלטול מן הצד לצורך דבר האסור שבזה נפסק כאוסרים, ולכן אסור לטלטל את המת מן הצד לצורך המת, לבין טלטול לצורך דבר המותר שבזה נפסק כמתירים ולכן מותר לטלטל הפגה כדי להשתמש בפגה אף שבכך מטלטל מן הצד את התבן שעליה.
כעין זה מיישב הרי"ף (כ ע"ב) וכותב: "כי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהו דאינן לצורך שבת דאסור לטלטל ממקום למקום דומיא דמת... אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלה וחררה שטמנה ברמץ וכיוצא בהן דאוכלין הן וצריך לאוכלן בשבת טלטול מן הצד בכל כי האי מילתא לא שמיה טלטול".
אולם באופן פשוט תירוצו שונה מדברי התוס', ולשיטתו הדין לא תלוי במטרה, אם מטרתו לצורך דבר המותר או האסור, אלא מהו החפץ העיקרי שברצונו לטלטל. אמנם בדרך כלל מטרתו היא ביחס לחפץ העיקרי שאותו רוצה לטלטל אך לא בהכרח. הנפקא מינה תהא במקרה שמטלטל את הדבר האסור על ידי חפץ המותר לצורך חפץ שלישי המותר, כגון לגרור פסולת שעל השולחן על ידי סכין על מנת שהשולחן יהיה נקי. בהמשך נראה שיש ראשונים שביארו את הרי"ף כשיטת התוס'.
הרמב"ם (שבת כה, יד) כתב: "שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני, אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עמו, ואם היה צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר". מתחילת דבריו משמע כרי"ף, שההיתר הוא דווקא כשמטלטל את אותו הדבר המותר שהטלטול נעשה עבורו, אולם אין מכאן הוכחה גמורה, כי בסוף דבריו בצד האסור נקט במקרה שהדבר המותר בידו אלא שמטלטל עבור הדבר האסור, ואין התייחסות מפורשת בדבריו למקרה האמצעי, שעושה את הטלטול עבור דבר המותר שאינו בידו. ומכל מקום נראה מלשונו שדעתו כרי"ף, שהרי לא נקט "לצורך מה מטלטל" אלא המדד שכותב הוא את מה הוא צריך לטלטל, וכך משמע גם מעצם העובדה שלא טרח לציין את המקרה האמצעי, המבטא את חילוקו של התוס'.
גם האור זרוע (ח"ב סי' פו אות ג) הלך בדרך זו, והוא ביאר שמעיקר הדין טלטול מן הצד כלל אינו נחשב לטלטול, אלא שכאשר החפץ שאותו רוצה לטלטל הוא החפץ האסור גזרו שמא יבוא לטלטל אותו ישירות.

קש שעל גבי המיטה
במשנה בדף קמא ע"א נאמר: "הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו", וביארו בגמרא שההיתר לטלטל בגופו הוא משום שטלטול מן הצד אין שמו טלטול.
הרשב"א (מג ע"ב ד"ה מר סבר) והר"ן סוברים שיש להגדיר מקרה זה כטלטול לצורך המיטה, ונחשב כטלטול לצורך דבר המותר, ואילו הרא"ש (פרק ג, יט) מגדיר שהטלטול הוא לצורך הקש האסור. יש לעיין במה נחלקו, והאם כל אחד הבין אחרת את המקרה או שנחלקו לגבי אותו מקרה כיצד להגדירו.
הרשב"א כותב לאור הבנתו שחילוקם של התוס' מיישב גם סוגיא זו, הואיל וגם כאן מטרת המטלטל היא לצורך דבר המותר, אך הוא מתקשה כיצד הרי"ף יתיישב עם משנה זו, ונדחק ליישב שאולי גם כוונת הרי"ף כתוס'. רואים מדבריו שהבין שפשטות דברי הרי"ף היא כפי שכתבנו, אלא שמפאת הדוחק צריך לומר שאולי כוונתו כתוס'. לעומתו, הרא"ש הביא את לשון התוס' ולאחר מכן כתב שכן חילק גם הרי"ף, ומשמע שבפשטות הבין כך ברי"ף ולא רק בגלל הצורך להידחק כדי ליישבו.
החוות יאיר בהגהותיו לרי"ף (כ ע"ב מדפי הרי"ף, אות ג) כותב שהסוגיא של קש על גבי המיטה נותרת קשה לפי תירוצו של הרי"ף ומיושבת לפי תירוצם של התוס'. משמע שהבין את הרי"ף כפשוטו, וכפי שהבינו הרשב"א בפשטות לפני שנזקק לדחוק ולתרצו. לפי הבנה זו נראה ליישב את הרי"ף כהסבר הרא"ש שיובא בהמשך, שטלטול בגופו זהו היתר אחר ומותר גם לצורך דבר האסור.
בדברי הר"ן (ד"ה וקשיא) יש מבוכה בנקודה זו. בתחילת דבריו כותב: "כל שעיקר טלטולו משום דבר המותר, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד, בכי האי גוונא שרי". מהתוספת שבדבריו "ודבר המותר הוא שמטלטל" משמע שבא להדגיש ולהתנות שלא מספיק שמטרתו היא לדבר המותר אלא צריך שגם יטלטל בפועל את הדבר המותר, וכפשט דברי הרי"ף. מאידך בסוף דבריו מנמק את ההיתר של קש שעל גבי המיטה ומסביר שמותר בגלל שהוא לא מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למיטה, ואם כן מפורש כדברי התוס', וצריך לומר שגם הוא מבין ברי"ף כתוס' ודבריו בתחילה הם לאו בדווקא 1 .

נפקא מינה – גירור פסולת על ידי סכין
למעלה העלנו שתהא נפקא מינה בין הסבר התוס' לפשט דברי הרי"ף לגבי גירור פסול על ידי סכין. נפקא מינה זו מצויה במחלוקת להלכה בדברי הפוסקים האחרונים. על דברי השולחן ערוך (שח, כז) שאם יש על השולחן קליפות שאינן ראויות למאכל בהמה אסור לטלטלן אלא מנער את הטבלא והן נופלות, כותב הט"ז (ס"ק יח) שנראה שהוא הדין שמותר לגרר אותן על ידי סכין כיוון שאינו נוגע בהן והווי טלטול מן הצד ומותר. כך נקטו גם אחרונים נוספים וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק קטו).
לעומתם, שולחן ערוך הרב והחזון איש מחמירים. שולחן ערוך הרב (שח, ס) כותב שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשהדבר האסור כבר מונח על הדבר המותר והוא מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, אך כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין שנעשית לו כיד ארוכה. והחזון איש (סימן מז ס"ק יד) כותב שלא התירו אלא במטלטל את כלי ההיתר אלא שיש עליו מוקצה שאז שם הטלטול על הכלי אבל במגרר קליפות עיקר הטלטול הוא בשביל המוקצה למרות שכוונתו לנקות השולחן. ונראה שנימוק שניהם אחד הוא וכפי שנימקנו למעלה בפשט הרי"ף שההיתר הוא משום שעיקר הטלטול נקרא על הדבר המותר וזה לא שייך כשמטלטל את האיסור עבור דבר היתר שלישי שאינו בידו, אלא שם עיקר הטלטול הוא האיסור אלא שעושה זאת לשם מטרה סופית של הנאה מדבר היתר כל שהוא.
כפי שהעלנו למעלה, למחמירים קשה מהמקרה של קש שעל גבי המיטה, ששם רואים שהותר לטלטל לצורך המיטה, ובשלמא לדעת שולחן ערוך הרב, רואים שפסק (שיא, טו) כדעת הרא"ש שטלטול בגופו מותר בכל מקרה, ואם כן אין מקור להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר שאינו בידו, אך מהחזון איש משמע בפשטות שאוסר גם לשיטת הר"ן, וצריך עיון.
עוד יש להעיר מהמשנה בדף קמג ע"א, שבית הלל מתירים לסלק את הטבלא ולנערה ובכך להפיל את הפסולת שעליה, והרי לפי הסברנו ברי"ף, וכמפורש בחזון איש, שההיתר הוא בגלל ששם הטלטול הוא על החפץ המותר, יובן ההיתר דווקא בפגה שהוא באמת רוצה לטלטלה ולהביאה למקום אחר ואגב זה מיטלטל גם התבן, אך במקרה זה הוא מעוניין שהשולחן והטבלא שעליו ישאר במקום והוא מטלטלה רק כדי להפיל את הקליפות. וצריך לומר שבכל זאת, הואיל והוא מטלטל בפועל גם את הדבר המותר וזהו הדבר שמחזיק ישירות בידו וגם הטלטול נעשה לצורכו, שם הטלטול הוא על ההיתר, וצריך עיון.

טעם ההיתר בטלטול מן הצד
לפי פשט הרי"ף והרמב"ם נראה שהסברא היא ששם הטלטול הוא על הדבר המותר לפי שהוא עיקר הטלטול, ודבר האיסור טפל אליו, ולדוגמא בפגה העיקר הוא טלטול הפגה והתבן שעליה טפל ואין פעולת הטלטול קרויה על שמו.
אולם לפי התוס' אי אפשר לומר כך, שהרי אדרבה במקרה של פסולת שעל השולחן עיקר פעולת הטלטול הוא טלטול הפסולת שעל השולחן, והסכין נועדה לשרת את הפסולת, ולכן צריך לנמק שההיתר הוא משום שטלטול מן הצד אינו טלטול גמור והוא קל יותר. אם כן למה אסרו כאשר עושה זאת לצורך דבר האסור? נראה שביסוד איסור מוקצה חז"ל ראו מקום לא רק לאסור את טלטול המוקצה אלא את עצם ההתעסקות עמו ובכלל זה טלטול דברים עבורו. סברא זו מצאנו בדברי רבי יצחק בדף מג ע"א, הסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ואמנם להלכה איננו פוסקים כרבי יצחק כשמטלטל דבר המותר, אך מכל מקום כשמטלטל מוקצה אלא שמטלטלו מן הצד אסרו לטלטלו עבור דבר האסור. נמצא ששלוש דרגות בדיני טלטול: טלטול גמור של מוקצה אסרו אפילו לצורך דבר המותר; טלטול של דבר המותר התירו אפילו לצורך דבר האסור; והדרגה האמצעית – טלטול מן הצד של מוקצה – התירו לצורך דבר המותר ואסרו לצורך דבר האסור.
לפי דרך התוס', נתבאר שטלטול מן הצד קל יותר מטלטול גמור. מדוע הוא קל יותר? רש"י (מג ע"ב ד"ה מן הצד) כותב על כך שזהו טלטול כלאחר יד, כלומר בשינוי. הר"ן (ד"ה מר סבר) מדייק מכך שלדעתו אפילו אם הופך את המת עצמו כלאחר יד כיוון שהוא מטלטלו כלאחר יד נחשב לטלטול מן הצד, אך הוא עצמו סבור שדווקא כאשר מטלטלו על ידי דבר אחר כגון שמטה המיטה על צידה.
הברכת אברהם ('טלטול בגופו' ס"ק ח-ט) כותב שגם משאר הראשונים שלא הזכירו סברת רש"י נראה שהטעם אינו מצד שינוי אלא שהואיל ובדרך כלל דרך טלטול היא ישירות בידיים ולא על ידי דבר אחר לא גזרו אלא על המטלטל בידיו. ומוסיף שאף ברש"י שנימק "כלאחר יד" אפשר לומר שזו כוונתו (כאמור, הר"ן ודאי לא הבין כך בדבריו). וכותב שהנפקא מינה היא למקרים בהם הרגילות היא לטלטל על ידי דבר אחר, כגון איסוף אשפה בעזרת יעה. אם ההיתר הוא מצד שינוי הרי שבמקרה זה אין כאן שינוי ויהיה אסור, אולם אם גזרו רק על טלטול ישירות בידיו יהיה מותר.
בשיטת הר"ן לכאורה ישנה סתירה, כי הוא עצמו כותב בהמשך (ד"ה קשיא) לגבי הדין של קש שעל גבי המיטה שמותר בגלל שאינו מטלטלו בהדיא אלא כלאחר יד. ונראה ליישב שמחלק בין טלטול בשאר גופו שמוגדר כטלטול מן הצד לבין טלטול בידו בשינוי כגון כלאחר יד, ואף שהוא התנסח לגבי טלטול בגופו בלשון "כלאחר יד" זוהי לשון מושאלת (מדברי המשנה לגבי מלאכת כותב) ועיקר כוונתו שאינו עושה זאת בידיו. כפי שנתבאר, לשיטתו טלטול בגופו אינו דין חדש אלא אותו הדין של טלטול מן הצד, ואם כן גם בדין זה הנימוק אינו מצד שינוי, ולפי זה צריך להבין את כוונת דבריו, מהו טעם ההיתר בכך שאינו עושה זאת בידיו, אם אין זה מדין שינוי. ונראה שהר"ן לא בא לנמק את עצם הדין אלא רק להסביר מדוע נחשב לטלטול מן הצד הרי הוא לא עושה זאת באמצעות דבר אחר אלא ישירות בגופו, ולפיכך מסביר שהואיל ועושה זאת כלאחר יד יש לדמות זאת למטלטל על ידי דבר אחר.

טלטול בגופו
כפי שהובא למעלה, על דברי המשנה בדף קמא ע"א שמותר לטלטל את הקש בגופו מסבירה הגמרא שטלטול מן הצד אין שמו טלטול. משמע שהגמרא משווה בין מקרה זה למקרים האחרים ולמרות שכאן אינו מטלטל על ידי חפץ אחר אלא ישירות בגופו נחשב הדבר לטלטול מן הצד. וכן ראינו בדברי הרשב"א והר"ן שהשוו מקרה זה למקרה של טלטול מת ממיטה למיטה ולכן הקשו ששם הותר דווקא לצורך דבר המותר, ותירצו שגם כאן מדובר שאינו זקוק לקש אלא עושה זאת כדי שהמיטה תהיה פנויה מקש. לכאורה קשה מדוע נחשב מקרה זה לטלטול מן הצד הרי הוא עושה זאת ישירות בגופו. במנחת אשר ביאר שהואיל ועושה זאת בגופו ולא בידו דומה הדבר למטלטל על ידי דבר אחר.
אולם הרא"ש (פרק ג, יט) הגדיר שם הוא מטרת הטלטול היא לצורך הקש וכדי ליישב את הסתירה מתרץ שבמקרה של קש "אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד" וזה מותר אף לצורך דבר האסור, וכן פסק השולחן ערוך (שיא, ח). כאמור, הגמרא כינתה גם מקרה זה כטלטול מן הצד וצריך לומר שיש שתי רמות של טלטול מן הצד, הרמה החמורה שמטלטל בידו אך על ידי חפץ אחר והיא מותרת רק לצורך דבר המותר, והרמה הקלה שעושה זאת בגופו ולא בידו שאז למרות שעושה זאת ישירות בגופו ולא על ידי חפץ אחר מותר אפילו לצורך דבר האסור.
החזון איש (סימן מז ס"ק יב-יג) מחדש שאין כוונת הרא"ש כפשט הדברים שכל טלטול בגופו מותר ואפילו לצורך דבר האסור, אלא כוונתו שלשכיבה על קש אין כלל שם של טלטול אלא שם שכיבה ולכן היא מותרת אפילו אם ברצונו להזיז את הקש על ידי שכיבתו, אבל כל שעושה פעולת טלטול אין הבדל אם עושה בידו או בגופו, ולכן אסור לדחוף ברגליו מוקצה שנמצא על הארץ. הוא מביא בעצמו שלא משמע כך מדברי האחרונים וכן שהמשנה ברורה (שח ס"ק יג) פסק שמותר לדחוף ברגלו מוקצה. גם מפשט השולחן ערוך (שיא, ח) לא משמע כך, שכן כתב: "וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור – מותר" ולא פירט שמדובר רק בדרך שכיבה. ובשולחן ערוך הרב (שיא, טו) לשונו יותר ברורה, שכן בפירוש ביאר שהחילוק הוא אם עושה בידיו או בשאר גופו, וזו לשונו: "וכל זה בטלטול בידיו על ידי דבר אחר אבל לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור" 2 .

טעם ההיתר בטלטול בגופו
לגבי טלטול בגופו, לשיטת הרשב"א והר"ן אין כאן דין חדש אלא זהו אותו היתר של טלטול מן הצד, וממילא טעמו כטעם ההיתר בטלטול מן הצד כפי שנתבאר, אולם לשיטת הרא"ש יש לעמוד על טעם ההיתר. כבר התייחסנו למעלה לקושי שלכאורה הר"ן עצמו כותב לגבי הדין של קש שעל גבי המיטה שמותר בגלל שאינו מטלטלו בהדיא אלא כלאחר יד.
והנה הרא"ש עצמו מנמק ש"אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד", כלומר מטעם שינוי. גם כאן מסתפק הברכת אברהם אם הכוונה כפשט דבריו לשינוי או שהואיל והרגילות לטלטל היא בידיו לא גזרו על טלטול בשאר גופו. הוא מביא נפקא מינה לפתיחת פח אשפה על ידי הרגל בפחי אשפה שיש רגלית המיועדת לפתיחתה על ידי הרגל 3 , ובארחות שבת (חלק ב פרק יט סעיף שמה) אכן אוסר לפתוח ברגל פח שדרך שימושו על ידי לחיצת רגל המטה את הפח לפנים, כיוון שכך היא דרך טלטולו. כעין זה הסתפק גם במנחת אשר (סימן מג ס"ק ב), ונטה לומר שעל כל פנים בדברים שהדרך הקבועה בטילטולם היא לטלטלם ממקום למקום בגופו, כגון שעון ונעליים, יש איסור גם בדרך זו. נראה שלדרכו אסור רק בדבר שזוהי דרך טלטולו ממקום למקום ולא בכל דבר שכך הדרך להשתמש בו, גם אם השימוש הוא על ידי הזזתו, ולפי זה פח אשפה כנזכר יהיה מותר כי אין זו דרך טלטול ממקום למקום.
לפי הסברו של החזון איש ברא"ש טעם ההיתר אינו מצד שינוי אלא כנזכר למעלה, שכלל אין על פעולה זו שם טלטול אלא שכיבה וכד'.




^ 1.במנחת אשר (סימן מג) עמד על סתירה זו בדבריו ומסיק שהעיקר כתחילת דבריו וביאר גם את סוף דבריו על פי תחילתם, אך לא זכיתי להבין הסברו.
^ 2.וכן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הכריע והאריך להוכיח דבריו בהערה המובאת בסוף החלק הראשון של שמירת שבת כהלכתה.
^ 3.נראה שכוונתו למקרה שבארחות שבת, שהלחיצה מטלטלת את גוף הפח, כי אם מטלטל רק את המכסה הרי זה טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו (ראה ארחות שבת ח"ב יט, שמב). ואולי עוסק במכסה המחובר לפח וסובר שהואיל ומחובר דינו כפח עצמו שהוא בסיס לדבר האסור (מוקצה מחמת גופו) ולכן אסור לטלטל אפילו לצורך מקומו, אך לא נראה כך מהפרי מגדים (משבצות זהב שט ס"ק א) שכתב שאפילו חלק המפה שלא היה תחת הבסיס לא נעשה בסיס כיוון שהמוקצה לא נזקק לחלק זה, כל שכן בכיסוי פח שאינו ממש דבר אחד עם הפח אלא רק מחובר אליו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il