בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מגילת רות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

להקים שם המת על נחלתו

ובאת וגלית מרגלותיו. אל יודע כי באה האשה הגורן. הלא אבקש לך מנוח. כל אשר תאמרי אעשה.להקים שם המת על נחלתו. חסד ואמת נפגשו.

undefined

הרב ד"ר מרדכי סבתו

תשנ"ז
10 דק' קריאה
א. ובאת וגלית מרגלותיו
נישואיה של רות לבועז מהווים לכאורה את שיאה של המגילה. בנקודה זו מתאחדים שני גומלי החסדים שבמגילה, רות ובועז. נישואין אלו מתקבלים בברכה על ידי כל העם והזקנים, וברכתם שיצאה מעומק לבם מלווה את הזוג מתחילת דרכו. אמנם עדיין לא נתממשה מטרת הנישואין - להקים שם המת על נחלתו - אולם שלב זה אינו נתון עוד בידי אדם אלא בידי שמים.

נישואין אלו שנערכו בשער לעיני כל העם והזקנים ובנוכחות עדים כדת וכדין, לידתם באותו מפגש תמוה ואפוף מסתורין בגורן. מפגש זה, פרי יוזמתה של נעמי היה. מטרתה של נעמי מפורשת לכאורה בדבריה: "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" (רות ג, א). ביטוי זה רומז לנישואין, ומכוון כנגד דבריה של נעמי לכלותיה בתחילתה של המגילה "יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה" (רות א, ט). ואולם האמצעים שנוקטת נעמי אינם מתיישבים לכאורה עם מטרה זו. תחילת הוראותיה: "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך" (רות ג, ג) יכולה אמנם להתפרש כהכנה לנישואין. אולם המשך דבריה: "וירדת הגרן אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגלית מרגלתיו ושכבת" (שם ג-ד), אינו מצטייר בתודעתנו כלל כנישואין, ובודאי לא כנישואין כדת משה וישראל. הלא כך הם דברי הרמב"ם בהלכות אישות א, א:
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.

קשה להניח כי נעמי צפתה את התנהגותו יוצאת הדופן של בועז. אדרבא, פשוטם של דברי נעמי אינו מתפרש אלא כהכנה לביאת זנות. נעמי הניחה, במידה רבה של צדק, כי במצב שבו יהיה נתון בועז באותה שעה, לאחר שאכל ושתה, לא יוכל לשלוט בייצרו כאשר יגלה באמצע הלילה כי אשה שוכבת מרגלותיו, וביודעו כי אין עד למעשיו.
מסתבר כי גם המדרש ברות רבה, ו, ד, המשווה את מצבו של בועז למצבו של יוסף, ראה את הדברים ברוח זו:
א"ר יוסי שלשה הן שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה ואלה הן יוסף ודוד ובועז. יוסף דכתיב 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת'. ר' חוניא בשם ר' אידי כלום קריא חסר 'וחטאתי לאלקים' ... נשבע ליצרו ואמר לאלקים איני חוטא ... בועז מניין שנאמר 'חי ה' שכבי עד הבקר'. ר' יהודה ור' חוניא, ר' יהודה אומר כל אותו הלילה היה יצרו מקטרגו ואומר את פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש עמוד ובועלה ותהיה לך לאשה, ונשבע ליצרו ואמר חי ה' שאיני נוגע בה.

מעשה זה מזכיר את מעשה בנות לוט: "לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב). ואולם, מספר פרטים מבדילים בין שני המעשים. עדינותה של נעמי מנעה ממנה מלציין במפורש את מטרת המעשה, ולכן הסתפקה במילת 'ושכבת' ולא הוסיפה 'עמו'. כמו כן, נעמי אינה יוזמת את השקאת בועז ואף אינה מניחה כי בועז יגיע לדרגת שכרותו של לוט עד שיאבד את מודעותו למעשיו. תדע שכן, שהרי אמרה לרות: "והוא יגיד לך את אשר תעשין" (רות ג, ד). הבדלים אלו הם ביטוי חיצוני להבדל המהותי בין שני המעשים, הבדל הנעוץ בהבנת מטרת המעשה. ברור כי בנות לוט לא נתכוונו אלא לחיות מאביהן זרע, ולא עלה על דעתן להינשא לאביהן. אין לומר כי זאת הייתה גם מטרת נעמי, שאם כן היכן הוא המנוח שהבטיחה לכלתה? על כורחנו אנו אומרים כי נעמי סברה שאותה ביאה בגורן תוביל אל הנישואין. מתוך היכרותה את בועז, כפי שעולה מדבריה בהמשך: "כי לא ישקט האיש כי אם כלה הדבר היום" (רות ג, יח), בטוחה היתה נעמי כי לא יעשה האיש ביאתו ביאת זנות, ומתוך שיבין את מניעיהן, ויכיר באחריותו כגואל יעמוד וישא את רות לאשה.

ב. אל יודע כי באה האשה הגורן
ביאור זה מעלה בהכרח את השאלה: האמנם מצדיק הכתוב את התנהגותה של נעמי? האם מותר להגיע אל המטרה הרצויה באמצעות מעשה פסול? האם רשאי אדם לעורר את מודעות חבירו לאחריותו באמצעות גירוי יצריו?

שאלה זו מזכירה שאלה דומה על מעשה אשה אחרת במקרא הדומה למעשה נעמי, הלא הוא מעשה לקיחת הברכות על ידי יעקב במרמה בציוויה של רבקה. אף שם כיון שהייתה רבקה משוכנעת שהברכות מגיעות ליעקב, לא רק מחמת התנהגותו אלא בעיקר מכח דברי ה' אליה 'ורב יעבד צעיר', 1 ציוותה על יעקב לגשת וליטול את הברכות אף במחיר הטעיית אביו. בשני המקרים בטוחות היו הנשים בהצלחת תכניתן למרות הסכנות הגדולות שהיו כרוכות בדבר. על דמיון זה בין שני מקרים אלו מעמידנו המדרש ברות רבה ו, א:
'חרדת אדם יתן מוקש' (משלי כט, כה) חרדה שהחריד יעקב ליצחק דכתיב 'ויחרד יצחק חרדה' ובדין היה שיקללנו, אלא 'ובוטח בה' ישוגב', נתת בלבו וברכו שנאמר 'גם ברוך יהיה'. חרדה שהחרידה רות לבועז דכתיב 'ויחרד האיש וילפת' ובדין הוא שיקללנה, אלא 'ובוטח בה' ישוגב', נתת בלבו וברכה שנאמר 'ברוכה את לה' בתי'.

ספק אם השוואה זו לרבקה יש בה כדי להצדיק את מעשה נעמי. כבר ציינו המפרשים כי מעשה יעקב היה הגורם הישיר לגלותו, לא רק במישור הארצי, אלא גם במישור הרוחני של שכר ועונש. כמו כן העירו על הדמיון שבין רמאותו של לבן ביחס ליעקב, בעיקר בהחלפת רחל בלאה, למעשה לקיחת הברכות על ידי יעקב, כפי שכבר העיר המדרש בבראשית רבה ע, יט:
כל ההוא ליליא הוה צוח לה רחל והיא מעניא ליה, בצפרא והנה היא לאה, אמר מה רמייתא בת רמאי, אמרה ליה ואית ספר דלית ליה תלמידין, לא כך הוה אבוך צוח לך עשו ואת עני ליה אף את קרית לי ואנא עניתי לך.
מדרש זה רואה את קורותיו של יעקב כעונש על מעשהו מידה כנגד מידה. 2

גם בפרשתנו מדגיש המדרש ברות רבה ז, א, את חלול ה' שיכול היה להגרם כתוצאה מביקורה של רות:
א"ר חוניא ורבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, כן יהיה רצון מלפניך, אל יודע כי באה האשה הגורן, ולא יתחלל בי שם שמים .

ג. הלא אבקש לך מנוח
מעשה שיכול להביא לידי חילול שם שמים אי אפשר שלא יהיה בו מן השלילה. למרות השלילה שיש לדעתנו במעשה ההליכה לגורן, ראוי להבין את מניעיה של נעמי לאשורם. המניע העיקרי היה כאמור בקשת מנוח לרות. הווי אומר לא על טובת עצמה חושבת נעמי אלא על טובתה של רות. אלא שכאן יש לשאול, אם אמנם על טובתה של רות בלבד חושבת נעמי, מדוע מתעקשת היא דווקא על נישואין לבועז, למרות שדבר זה כרוך במעשה מסוכן היכול לגרום לחלול שם שמיים, ואף לפגוע במעמדה של רות ולהביא עליה קללה ולא ברכה? שמא נבוא לומר כי לא היה בעם ישראל אדם שהיה מוכן לשאת את הנערה המואביה השבה משדה מואב פן ישחית את נחלתו? לא נוכל לומר כן שהרי כך אומר בועז לרות: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות ג, י). הא למדת שגם לאחר החסד הראשון, כלומר הליכת רות אחרי נעמי, יכולה היתה רות ללכת אחר הבחורים. אי הליכתה אחריהם נתפסת על ידי בועז כחסד של רות לנעמי, חסד הגדול מן החסד הראשון. מסתבר שלשני החסדים סיבה משותפת. סיבת החסד הראשון כלולה בדבריה של רות:
אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך (רות א, טז-יז).

ראוי לציין כי רעיון ההצטרפות לעם ישראל ולאמונת ישראל איננו הרעיון המרכזי בדברי רות. הנקודה המרכזית היא רצונה להישאר עם נעמי בכל אשר תלך. מרכז הכובד של נקודה זו הוא החסד העליון שאינו מושפע משום גורם אחר, ואפילו יהא זה גורם דתי. אילו ביקשה נעמי, דרך משל, להצטרף לעם אחר, גם אז הייתה רות מצטרפת אליה. אי הליכתה של רות אחרי הבחורים מהווה אם כן המשך ישיר לחסדה הראשון. נישואיה של רות לאחד הבחורים יספחוה אל משפחתו ונחלתו, ויפרידו בהכרח בינה לבין נעמי, דבר שנשבעה לא לעשותו.

שיקולים אלו של רות היו ידועים יפה לנעמי. נעמי הבינה שהדרך היחידה למצוא מנוח לכלתה, מנוח שיתקבל על דעתה של רות, הוא נישואיה לאחד מגואלי המשפחה. נישואין אלו לא רק שלא יפרידו בין רות לנעמי, אלא יקימו מחדש את ביתה ההרוס של נעמי בכך שיקימו שם המת על נחלתו. נעמי ראתה בעובדה שמיד עם שובם זימנה ההשגחה את רות לשדה בועז, אות משמיים, שהרי כך אמרה לכלתה: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגאלנו הוא" (רות ב, כ). 3 משראתה נעמי כי עברו מספר חודשים ובועז אינו מתעורר למלא חובתו, החליטה נעמי להישען על הסימן שזימנה לה ההשגחה ולקום ולעשות מעשה. נדגיש שוב כי שיקולה העיקרי של נעמי לא היה הקמת שם המת על נחלתו וקימום הריסות ביתה כי אם טובתה ומנוחתה של רות.

ד. כל אשר תאמרי אעשה
תגובתה של רות לתכניתה של נעמי היתה: "כל אשר תאמרי [אלי] אעשה" (רות ג, ה). ללמדך כי רות לא הולכת לגורן כדי למצוא לעצמה מנוח, אלא כדי לקיים מצוות חמותה. מה חשבה רות על תכניתה של נעמי? רות לא הכירה את בועז כפי שהכירה אותו נעמי. אמנם בפגישתם הראשונה האיר לה פנים, ואולם כעת הולכת היא לעשות מעשה המנוגד לכללי המוסר, האם לא תהא בעיניו כמתעתעת? האם לא תביא עליה קללה? והלא בדין היה שיקללנה. ומי ערב לה שעתיד הוא לישאנה, ושמא לאחר שלא ימשול ביצרו יתנער ממנה וממעשהו, ואז תשאר היא לא רק בלא מנוח כי אם גם בלא כבודה העצמי, נערה מואביה הבאה משדי מואב ומביאה עמה מנהגי מואב. למרות כל חששות אלו "ותעש ככל אשר צותה חמותה" (רות ג, ה).

מסתבר כי מלבד קיום מצוות חמותה היה לרות שיקול נוסף. על שיקול זה ניתן ללמוד מתוך השוואת מעשיה למעשה תמר ויהודה. אף תמר פיתתה את יהודה כדי להקים שם למת. גם שם סיכנה תמר לשם כך את כבודה ואת חייה. ואולם בניגוד לרות ידעה תמר בוודאות כי לא יוכל חמיה לשאתה. שכן אומר הכתוב, בבואו לנמק את מעשה יהודה: "ויאמר הבה נא אבא אליך כי לא ידע כי כלתו היא " (בראשית לח טז), 4 ואילו לאחר שנודע לו הדבר נאמר "ולא יסף עוד לדעתה" (שם כו). 5 מסתבר כי תמר ידעה מראש שגם אם תצלח תכניתה לא תוכל להינשא לא ליהודה ולא לאדם אחר, ותשאר אלמנה כל חייה. אעפ"כ היתה תמר מוכנה לשלם מחיר זה כדי להקים שם למת.

נראה כי אע"פ שאצל רות היתה אפשרות הנישואין מעשית, והיא שעמדה בעצם ביסוד תכניתה של נעמי, מ"מ הייתה רות מוכנה גם לאפשרות האחרת. כתמר הייתה גם רות מוכנה לסכן את עתידה כדי להקים שם למת ולקומם את בית נעמי, אע"פ שבוודאי העדיפה את האפשרות הראשונה כפי שאמרה לבועז: "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" (רות ג, ט). נמצאת אומר כי כשם שמטרתה של נעמי היתה מציאת מנוח לכלתה, כך מטרתה של רות היתה מציאת מנוח לחמותה וקימום הריסות ביתה.


ה. להקים שם המת על נחלתו
האמנם ראוי להקים שם למת בדרך זו?
כדי להשיב על שאלה זו צריכים אנו לעיין במצוות יבום כפי שהיא מתוארת בתורה (דברים כה ה-ח):
ה. כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה.
ו. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל.
ז. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי.
ח. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה.

הפסוק הראשון פותח בתיאור המקרה: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם", ובקביעת ההלכה: "לא תהיה אשת המת החוצה... ויבמה". הלכה זו בנויה מהיגד שלילי והיגד חיובי. מבנהו של ההיגד החיובי דורש ביאור. התורה פותחת בחובת הביאה (יבמה יבא עליה), עוברת לתיאור הלקיחה (ולקחה לו לאשה) ומסיימת שוב בחובת היבום (ויבמה). מסתבר כי לפנינו מבנה של כלל ופרט. תחילה קובעת התורה את המטרה: "יבמה יבא עליה", ולאחר מכן מפרטת כיצד ייעשה דבר זה: "ולקחה לו לאשה ויבמה". בכך קובעת התורה כי אע"פ שהמטרה היא הביאה והקמת שם למת, מ"מ לא ייעשה דבר זה אלא על ידי ליקוחין. לצורך זה מתירה התורה את איסור לקיחת אשת אח. גם המטרה הנעלה של הקמת שם למת איננה מתירה ביאת זנות 6 רעיון זה מודגש בפסוקים ז-ח. בפסוקים אלו עוסקת התורה במקרה שבו מסרב היבם למלא את חובתו, ומבחינה היטב בין לשון ליקוחין לבין לשון ייבום. התורה קובעת כי אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו , היינו לשאתה לאשה, לא יתקיים מעשה הייבום, אע"פ שניתן היה להקים שם למת גם בלא נישואין. כדי להבליט רעיון זה נוקטת התורה בדברי האיש לשון ליקוחין (לא חפצתי לקחתה ), ואילו בדברי האשה נוקטת התורה לשון ייבום (לא אבה יבמי ). ללמדך כי סירובו של האיש לקחת את יבמתו , למרות שאולי אין הוא מתנגד לעצם מעשה הייבום, פירושו המעשי הוא ביטול הייבום ומניעת הקמת שם למת. בכך שוללת התורה למפרע את מעשה תמר, למרות כוונתה הנעלה וחסרת הפניות עד כדי הקרבת עתידה וסיכון חייה.

ו. חסד ואמת נפגשו
גם הליכת רות לגורן, אילו הייתה מתפתחת לפי תכניתה של נעמי, לא היה בה משום קיום מלא של רצון התורה, למרות שמדובר בשני אנשים פנויים המותרים זה לזו. התורה דורשת שהלקיחה תקדם לביאה ואילו כאן הביאה אמורה הייתה לגרום ללקיחה. ואע"פ שסוף מעשה יהיה לשם מצות גאולה, תחילתו לא היתה אמורה להיות, מצידו של בועז, אלא משום סיפוק ייצרו. אילו כך היו מתגלגלים הדברים, לא היה במעשה זה משום תיקון למעשה יהודה ותמר, ובוודאי לא הייתה מידת התפארת מעטרת אותו. ייחודה של המגילה הוא בכך שאת החיסרון הנובע מחסדה המופלא של רות לנעמי השלימה גבורתו יוצאת הדופן של בועז . בועז השכיל להבין כי חסד זה של רות, הגדול מחסדה הראשון, אסור לו שיתעמעם בחשכת הליל בגורן. הנימוק שהועלה על ידו: "וגם יש גואל קרוב ממני", בוודאי אין בו כדי לעכב, שכן אע"פ שמצווה בגדול לייבם, מ"מ אם קדם הקטן זכה. תדע שכן שהרי אף נעמי ידעה בוודאי את סדר הגואלים ואעפ"כ שלחה את רות לבועז. ואולם ידע בועז כי כדי שתהא משכורתה של רות שלמה מעם ה' אלוקי ישראל יש לקיים את גאולתה כדת וכדין לכל פרטיה ודקדוקיה ובנוכחות עדים וזקנים. רק גאולה שלמה זו יכולה הייתה לזכות את רות ובועז בברכת העם והזקנים: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד, יא), וכבר אמרו חכמים במדרש ברות רבה ו, ב:
ורבנין אמרין שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים שנאמר 'ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה' וכו'.

אמור מעתה, אותו רגע בגורן, שבו כבש בועז את יצרו, הוא רגע השיא האמיתי במגילה. בגילוי נדיר של הבנת נפש הזולת הבין בועז את טוהר מניעיה של רות, ואע"פ שבדין היה שיקללנה עמד ובירכה. מרגע זה ואילך, לאחר ששלשת האישים המרכזיים במגילה: נעמי, רות ובועז, עשו את שלהם, עתידים הדברים להתגלגל כאילו מאליהם. וכדברי המדרש ברות רבה ז, ז:
ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז - מה, לאחורי תרעא הוה קאים? א"ר שמואל בר נחמן אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו לשם כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער... ר' אליעזר אומר בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשתה את שלה אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי.


^ 1 ראה תרגום אונקלוס לבראשית כז יג, ופירוש רשב"ם שם.
^ 2 ראה סיכום הנושא ופירוט הראיות לגישה זו בספרה של נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל"ה, עמ' 188-185.
^ 3 סימן זה מקביל לסימן שראתה רבקה בדברי ה' 'ורב יעבד צעיר', ואשר גרם לה לפעול כפי שפעלה, כפי שביארנו לעיל.
^ 4 פירוש זה הוא בניגוד לדעת רמב"ן הסבור כי קודם מתן תורה היה דין הייבום נוהג גם באב, ראה פירושו לבראשית לח, ח.
^ 5 הולכים אנו כאן בעקבות מאן דאמר 'ולא יסף - ולא הוסיף' כפי שאמנם פירש רשב"ם שם. רמב"ן, בהתאם לשיטתו לעיל, סבור כי "אחרי שקיים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אע"פ שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים".
^ 6 באנציקלופדיה מקראית ערך יבום מובא חוק הודי קדום המטיל על אחיו של איש נשוי שמת ללא בנים להקים למת זרע לאלמנתו, אבל אוסר עליו לשאתה לו לאשה. כוונת התורה בפסוקים אלו היא ההיפך הגמור.

מתוך הספר "עצרת ליחיאל" לעילוי נשמת יחיאל מרדכי ויצמן הי"ד
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il