בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

undefined
10 דק' קריאה
מנו ועצרו
בדרך כלל אנו קוראין את פרשת במדבר לפני חג מתן תורה כמובא בשולחן ערוך בסי' תכ"ח: "ולעולם קורין פרשת במדבר סיי קודם עצרת...מנו ועצרו". וכתב המשנה ברורה: "מנו ועצרו – פירוש, במדבר שהוא בני ישראל קודם עצרת". והרבה טעמים נאמרו לדבר זה על הקשר בין פרשת במדבר ליום מתן תורה, ויש להוסיף ביאור בענין זה.
המדרש רבה (במדבר רבה פרשה ב' וגם בשיה"ר) כתב על תאוותם של ישראל להידמות לדגלי מעלה וז"ל חכמים: "הביאני אל בית היין - בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח) 'רכב אלקים רבותים אלפי שנאן' והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר ה) 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר (שם ב) 'הביאני אל בית היין' - זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין...אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ) ימלא ה' כל משאלותיך - מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
ואכן בני ישראל התהלכו בדגליהם כאמור בפרשת במדבר "איש עיל דגלו באותו לבית אבותם".
והסביר רש"י: "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה...דבר אחר באותות לבית אבותם כאות שמסר להם יעקב אביהם". ויש להבין אם ישראל גם קבלו את הסימנים מעיקר אביהם, וכך נשאו את מיטתו כסדר שהלכו במדבר דגל יהודה במזרח, ראובן בדרום, אפרים במערב ודן בצפון, מדוע היו צריכים להתעלות להיות כמלאכי השרת? ובכלל, מהי הבקשה להיות כמותן דגלים – דגלים, הם מלאכים, הם צבא השמים, מלאכים לחוד ובני אדם לחוד?
אלא, אומנם סימני הדגלים וסדר ההתהלכות ניתנו להם על ידי יעקב אביהם, אך הם רצו לעשות זאת בציוויו של הקדוש ברוך וגדול המצווה ועושה! ולענין הרצון להידמות למלאכים, אמרו ישראל, מדוע הקדוש ברוך הוא הראה אותנו כל זאת? מדוע הביאנו אל בית היין והראה לנו את דגלי על אהבה? כנראה שהקדוש ברוך הוא רצה ללמדנו שמלכותא דארעא תהיה כעין מלכותא דרקיעא, שגם לכם יהיו דגלים דגלים, לכן נתאוו ישראל לעשות רצונו של מקום.
וכאשר ראה הקב"ה שנתאוו לעשות כסדר הזה לפניו, הביאם אל בית היין – זה הר סיני לתת להם את התורה וגם נתן להם את סדר הדגלים. כלומר, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מלאכי השרת יש להם דגלים דגלים אבל הם כולם נשמעים לקדוש ברוך הוא ואין להם יכולת ויצר לעשות אחרת ממה שנצטוו. אבל אתם אני נותן לכם תורה ודגלים וכבר נתתי לכם יצר הרע שבאמצעות התגברותכם וניצחונכם אותו תזכו להגיע למעלות גדולות ורמות יותר ממעלת מלכי השרת, שתו יין מסכתי – זו תורתי הקדושה.

מתן תורה והקמת המשכן במדבר
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (א, א)
"מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (רש"י).
התורה מקשרת את ענין נתינת התורה במדבר, עם הקמת המשכן ("באהל מועד") שהיתה גם כן במדבר. ועוד אנו למדים, שהדיבור שדיבר הקב"ה עם משה באהל מועד היה "בחודש השני", כלומר בחודש אייר, ומיד מצווה התורה למנות את בני ישראל. כלומר, המשכן הוקם בניסן, ולאחר חודש ימים הקב"ה השרה שכינתו עליהם, וכל זה היה כשעם ישראל היו עדיין במדבר שבו קיבלו את התורה (וידועים דברי חז"ל בתענית ח' ע"ב, ובב"מ מ"ב ע"א, על הפסוק בדברים כח, ח: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן ציוה למנותם בפרהסיא - היינו דוקא כשישראל הם שעושים את המניין, אבל כשהקב"ה הוא שמצוה למנות, אין שולט במניין שכזה עין הרע. (ועיין לרמב"ן שם על ענין איסור למנות אפילו חלק מעם ישראל).
ויש לשאול על דברי רש"י הנ"ל, מדוע המתין הקב"ה חודש ימים, מאז שהשרה שכינתו על עם ישראל עם הקמת המשכן ועד שמנה אותם, לכאורה היה יכול למנותם מייד עם השראת שכינה? ונראה לומר, שרצה הקב"ה שיהיה לעם ישראל "קביעות" במקומם. ועניין הקביעות הוא נפקא מינה להלכה בכמה עניינים, למשל: מאימתי תושב חדש שבא לגור בעיר יתחייב במיסים? ולמעשה, אם גר בעיר שלשים יום, הוקבע בעיר וחייב במיסים כמו שאר התושבים הקבועים (ועיין בחו"מ סי' מ"ט סעי' ג' בעניין הוחזק שמו בעיר לאחר שלשים יום, ועוד כמה עניינים).

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאתת לְבֵית אֲבתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: (ב', ב') סיפור
חסידי ברסלב בנו ישיבה לתפארת, אלא שמקום ישיבתם היה סמוך בשכנות ליהודי חרדי שהיה חרד בלילות מקולותיהם וצעקותיהם, ובפרט בהגיע זמן תיקון חצות שהיה אחר חצות לילה בהפלגה עד השעות הקטנות של הלילה. בתביעת אותו שכן נגד הישיבה לא ידעו בית הדין מה לעשות עד שהלך מו"ר בעצמו לביתו של אותו שכן התובע שהיכר את מו"ר, כשדפק על פתח ביתו מייד הזמינו ברוב כבוד ליכנס פנימה ושיראה מקרוב על סמיכות הישיבה ונזקיה מקרוב. אח"כ עלה עם מו"ר לישיבה עצמה ותלמידי הישיבה לא הכירוהו ולאחר זמן ראש הישיבה עלה וטען את טענותיו ושאל את מו"ר מה עצתו בנדון, א"ל מו"ר שני דברים א. לבנות קיר של שתי שורות לבנים שגובל בשכנות עם השכן. ב. אמירת תיקון חצות לא יאוחר מחצות בדיוק. ראש הישיבה שמע והסכים אך אמר למו"ר בקשר להצעה הראשונה לי אישית אין בעיה אך בקשר להצעה השנית בודאי התלמידים לא ישמעו לו וכי זה אינו בשליטתו. אם כך אמר לו מו"ר לך תאמר להם לתלמידים שתיקון חצות שהם עושים לאחר חצות אין בו כל תועלת ואינו מקובל בשמיים. שמע ראש הישיבה סבר וקיבל. מייד לאחר מכן הורה מו"ר לביה"ד כי ניתן כבר לגנוז את התיק בנדון הזה. שאלו דייני ההרכב היאך נסגור תיק זה ועדיין חסר פסק דין, מייד השיב מו"ר את הפשרה שנעשה כי "איש על דגלו יחנו" בתיאום עם הראש ישיבה והשכן ובא לציון גואל.

מהלכות החג – ספר הלכות חגים
מראש חודש סיון
ב. ביום ר"ח סיון באו ישראל אל מול הר סיני. ביום זה היתה בעם ישראל אחדות גדולה "כאיש אחד בלב אחד", ולכן כתבה על כך התורה: "ויחן \בלשון יחיד\ שם ישראל נגד ההר". \שמות יט ב\. יש מחכמי ישראל שאומרים שבני ישראל באו להר סיני ביום ב' בסיון. על כן יש להקפיד במיוחד בשני ימים אלו על אחווה ורעות יותר מכל ימי העומר ויותר מכל השנה כולה. \עיין רש"י שם
ג. ראוי להתנהג בקדושה וטהרה כל ששת הימים שמראש חודש ועד חג השבועות, ובזה יוסיף הארה גדולה לנשמתו ליראה את ה' הנכבד.
ד. נהגו להמנע מתשמיש המיטה בשלושת ימי הגבלה שלפני חג השבועות, שכתוב עליהם בזמן מתן תורה: "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה". \שמות יט טו\. וכל שכן שנמנעים בליל שבועות. \כה"ח תצד ס"ק יג\. אמנם בבעילת מצווה חייב אדם אפילו בליל חג השבועות. וכן אם חושש משז"ל. \כה"ח שם ס"ק יד\.
ה. אין אומרים תחנון ואין מתענים מר"ח סיון שאז התחילו ההכנות למתן תורה. ואין אומרים תחנון עד י"ג בסיון כיוון שימים אלו הם ימי תשלומים לקרבנות חג השבועות. ויש נוהגים שלא לומר תחנון גם ביום י"ד בסיון. \כה"ח תצד ס"ק נ, בן\. אמנם מנהג הספרדים בירושלים ומנהג בית אל שלא לומר תחנון רק עד סוף יום י"ב בסיון, ומנהג אשכנזים בארץ ישראל עד סוף יום י"ג בסיון.
ערב שבועות
ו. בפסח מקריבין שעורים, מאכל בהמה ובשבועות חיטים מאכל אדם, כיון שפסח מסמל את החרות הגופנית שלנו וגופנו דומה במשהו לבהמה, ושבועות היא החרות שזכינו לה במתן תורה. גאולת הגוף שהחלה בפסח מסתימת בגאולת הנפש עם קבלת תורה. \עיין בא"ח
ז. מלאכה - העושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אחר חצות או בזמן מנחה קטנה, אינו רואה ברכה באותה מלאכה לעולם. אמנם מותר לעשות מלאכה לצורך יום טוב. \טור או"ח תסח\.
ח. אכילה - אין לאכול בערב יום טוב מחצות היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון. אבל יכול לאכול פירות או מיני מזונות. \עיין בא"ח
ט. קישוט עשבים - יש שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בערב החג, שיהיו שם ביום חג השבועות זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, כמו שאמר הכתוב "אל ירעו אל מול ההר ההוא". \שמות לד ג - רמ"א תצד סע' ג\. ויש נוהגים להעמיד ענפי אילן בבית הכנסת ובבתים לפי שביום חג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. \באר היטב ס"ק ז\. אך מנהגנו הוא לקשט בשושנים את ספר התורה, את התיבה ועוד מקומות בבית הכנסת \כה"ח שם ס"ק חן, טן\, זכר למתן תורה, שבו נתמלא העולם כולו בשמים. \עיין שבת פח:\
יא. תספורת - יסתפר, יטול צפורניו וירחץ לפני הטבילה, וטוב לומר "לשם יחוד" קודם התספורת. \כמובא בלשון חכמים ח"א
יב. הכוונה המובאת ב"לשם יחוד" היא כי במצוות התספורת הוא מכוין לקיים שתי מצות בפאת הראש, פאה אחת מצד ימין, ופאה אחת מצד שמאל, וחמש מצות בחמש פאות הזקן. וכשמשלם לספר יכוין לקים מצות "ביומו תתן שכרו". \שכל אומן כשמסיים המלאכה, זהו זמן הפרעון. ויכוין בזה לא רק בערב שבועות אלא בכל פעם שהולך להסתפר\.
יד. טבילה - "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" \ר"ה טז ב\ על יד טבילה במקוה לקראת כל חג ובמיוחד לקראת שבועות שבו טיהרו את עצמם כל ישראל, אנשים ונשים, בציווי ה'.
טו. טובלים שמונה טבילות בערב החג; אחת - להעביר את הטומאה. שניה - לתיקון הכעס. שלישית - לתקן מה שפגם בשם ע"ב. רביעית - לתקן מה שפגם בשם ס"ג. חמישית - לתקן מה שפגם בשם מ"ה. שישית - לתקן מה שפגם בשם ב"ן. שביעית - להעביר את לבושי החול. שמינית - לקבל קדושת הרגל. \כה"ח תסח ס"ק קא\. ומי שאינו זוכר את כוונות הטבילה בפרטות, יטבול שמונה פעמים ויכוין בטבילתו על פי מה שכתוב בכה"ח הנ"ל או במחזורים ובספר זה.
טז. מי שהוא זקן וחולה ואינו יכול לטבול במקוה - ישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה. וישפוך מכלי אחד, שניים או שלושה כלים אך לא יותר מכך. וישפוך עליו אדם אחר ללא הפסקה בין כלי לכלי. ויש אומרים שאין צריך בכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה, הרי זה מטהרו. \בא"ח ניצבים ג ועיין מ"ב ס"ק כ"ו כה"ח ס"ק פ"ה ועיין כה"ח סי' פ"ח אותיות ה' וצ"ח\.
יח. מי שאין יכול לשפוך על עצמו מים כדלעיל - יטול את ידיו ארבעים פעם: וכך הסדר: יערה תחילה מים על יד ימין ויכווין אות ראשונה של שם ע"ב. פעם שנייה על יד שמאל ויכווין גם כן באות הראשונה של שם ע"ב. אחר כך יערה פעם שנייה על יד ימין ויכווין באות השנייה של שם ע"ב, ויערה אחר כך על יד שמאל ושוב יכווין באות השנייה של שם ע"ב, וכן בדרך הזאת יעשה עשר פעמים. אחר כך יערה עשר פעמים על יד ימין, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. אחר כך יערה עשר פעמים על יד שמאל, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב על הסדר. נמצא בסך הכל ארבעים פעם, אותיות של שם ע"ב הן כך: י' ו' ד' \גימט' 20\. ה' י' \גימט' 15\. ו' י' ו' \גימט' 22\. ה' י' \גימט' 15\. סה"כ גימטריה 72 שהם ע"ב. \בא"ח שם\
יט. אחרי הנטילה יאמר עשר פעמים את הפסוק: "לב טהור ברא־לי אלהים. ורוח נכון חדש בקרבי". ויכווין "לב טהור ברא" = ראשי תיבות "טבל" וסופי תיבות "אבר". שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו. \ועיין ר"פ בסוד ישרים תפילה מיוחדת לזה ומובאת במחזורי קול יעקב\.

חמאה וחלב ובן הבקר
על אחותו הגדולה רחל שתחיה סיפר הרב, שכאשר הייתה בשליחות בפרס, התארחה אצל משפחה מהקהילה המקומית בחג השבועות. אכלו סעודת חג בשרית משובחת, ובסוף הסעודה הוגשה לכל אחד מהמסובים צלחת גדולה ובה משולש ענק של בורקס גבינה! התפלאה הרבנית רחל ואמרה לבעלת הבית: מה זה? הרי אכלנו בשר! והשיבה לה בעלת הבית: מה, את לא דתייה? את לא יודעת שבשבועות אוכלים מאכלי גבינה?!
וסיפר זאת הרב ללמד, שגם בשבועות חובה להיזהר באיסורי בשר וחלב, ולא לחשוב חלילה שיש קוּלות בדבר, ודייק זאת הרב מכך שהתורה בפרשת משפטים הסמיכה את מצוות "ראשית ביכורי אדמתך" לאיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו", ללמדך שגם בזמן הבאת הביכורים, היינו בשבועות, תישמר מאיסור בשר בחלב.

מטבע של אברהם אבינו
שנה אחת היה הרב ער בלימוד ליל שבועות במחיצת הרב הדאיה ע"ה. כעלות השחר מיהרו יחדיו לטבול במקווה טהרה, ותיאר הרב את זריזותו של הרב הדאיה, שבעוד הרב צעיר לימים, טרם הספיק להוריד נעליים וחולצה, כבר רבי עובדיה ירד וטבל, עלה ונסתפג. הרב יצא אחריו במהירות, ובקושי הספיק לקשור את הנעליים, רץ אחריו ל"בית-אל" לתפילות היום, חג השבועות, וזריזותיה דמר קא משמע לן.
ביום שישי לאחר החג ישב עמו הרב על התורה ועל ההלכה, ובאו בני-זוג קרובי משפחתו, להזמין את הרב הדאיה לסדר חופה וקידושין לבנם במזל טוב. הרב הדאיה שאל אותם כמה מדרגות יש לאולם, והם מנו לו עד חמש מדרגות. הרב הדאיה העביר ידיו על זקנו הלבן ואמר להם: זקנתי, אין לי כוח לעלות מדרגות. הרב ישב מחריש עד שיצאו לשלום. אז שאל את הרב הדאיה: הרי בשבועות, אחרי לילה שלם ראיתי את הזריזות והכוח של כבודו יותר מצעיר כמוני, ועכשיו בשביל חמש מדרגות אין כוח? ענה לו הרב הדאיה: שם, בשבועות, קבלת התורה, יש כוח, אבל פה, מי יודע מה יהיה בחתונה, איך תיראה הצניעות? אז אני אומר "אין לי כוח". כששמע זאת הרב אמר לו: עכשיו הבנתי מאמר הגמרא "מטבע של אברהם אבינו ע"ה, מצד אחד היה בו ילד וילדה, ומצד שני זקן וזקנה", והיינו כמו כבודו, מצד אחד לדבר מצווה יש כוח, חיוניות והתלהבות, "מצד אחד ילד וילדה", ומצד שני, לדבר לא טוב אין לי כוח, אני זקן, "זקן וזקנה מצד שני" (הרב היה מציין את מה שכתבו התוספות שם בבבא קמא צ"ז, שאין הכוונה לציור של ילד וילדה, כי אסור לעשות על מטבע צורת אדם, אלא הכוונה שהיו כתובות המילים "ילד וילדה"). שמע זאת הרב הדאיה ואמר לרב: טוב, מה אתה מספיד אותי עכשיו? תאמר את זה בהספד שלי. לימים נתבקש הרב הדאיה לבית עולמו, בשבת קודש בעידן רעווא דרעווין, הרב ספד לו ובין הדברים דרש שעליו נאמר "כל הדן דין אמת לאמיתו". ומה פירוש "אמת לאמיתו"? אלא כמו הרב הדאיה, שגדול גם בפשט וגם בקבלה, והדין שלו מכוון על-פי שניהם, "אמת לאמיתו" (כאמור לעיל, הרב הדאיה כתב שו"ת בפשט ובקבלה). ושכח הרב להזכיר את כל הסיפור דלעיל.
בבוא הרב לניחום אבלים סיפר חכם שלום ע"ה, בנו של הרב הדאיה, שבחלומו בא אליו אביו ושאלו "מדוע לא הספיד אותי חכם מרדכי?", ויהי לפלא, כי הרב כן הספיד. בשבת הבאה נאספו כולם לדרשה לכבוד מלאת ה"שבעה" לרב הדאיה. בליל שבת הרב מתהפך וחוכך בדעתו למה התכוון כשאמר בחלום "שלא הספידו", עד שנזכר בסיפור עם המטבע של אברהם אבינו. למחרת עלה ודרשו ברבים, אך שינה מהסיפור מחשש שמא אותם בני משפחה שהזמינו את הרב הדאיה לחתונה נמצאים באולם וייפגעו... לאחר השבת לחש חכם שלום הדאיה לרב ואמר לו ששוב בא אליו אביו בחלום ואמר לו "הפעם הספידני חכם מרדכי".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il