תפילה חלק א'

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

הנשמה תמיד מתפללת
אֵין הַתְּפִלָּה בָּאָה כְּתִקּוּנָהּ כִּי-אִם מִתּוֹךְ הַמַּחְשָׁבָה שֶׁבֶּאֱמֶת הַנְּשָׁמָה הִיא תָּמִיד מִתְפַּלֶּלֶת*. הֲלֹא הִיא עָפָה וּמִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ* בְּלֹא שׁוּם הֶפְסֵק* כְּלָל, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הַמַּעֲשִׂית* הֲרֵי הַתְּפִלָּה הַנִּשְׁמָתִית הַתְּדִירִית הִיא מִתְגַּלָּה בְּפֹעַל. וְזֶהוּ עִדּוּנָהּ* וְעִנּוּגָהּ, הֲדָרָהּ וְתִפְאַרְתָּהּ, שֶׁל הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא מִתְדַּמָּה לְשׁוֹשַׁנָּה הַפּוֹתַחַת אֶת עָלֶיהָ הַנָּאִים לִקְרַאת הַטַּל אוֹ נֹכַח קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמּוֹפִיעִים עָלֶיהָ בְּאוֹרָה, וְלָכֵן "הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ".
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, הַתְּפִלָּה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל הַנְּשָׁמָה, ב)

תפילה בכוונה מרפאת את חסרון העבר
הַתְּפִלָּה מְבַקֶּשֶׁת מֵהַנְּשָׁמָה אֶת תַּפְקִידָהּ. כְּשֶׁעָבְרוּ יָמִים וְשָׁנִים בְּלֹא תְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, מִתְקַבְּצִים בַּלֵּב אַבְנֵי-נֶגֶף* רַבִּים, שֶׁמַּרְגִּישִׁים עַל יָדָם כְּבֵדוּת-רוּחַ פְּנִימִית. וּכְשֶׁרוּחַ הַטּוֹב חוֹזֵר, וּמַתְּנַת הַתְּפִלָּה נִתֶּנֶת מִמְּרוֹמִים, הוֹלְכִים בְּכָל תְּפִלָּה וּמִתְפַּנִּים אוֹתָם הַמִּכְשׁוֹלִים, וְהַסִּכּוּרִים* הָרַבִּים, אֲשֶׁר נִקְבְּצוּ בַּנַּחַל הַנּוֹבֵעַ שֶׁל נִשְׁמַת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנָה, הוֹלְכִים וְסָרִים. וְעִם אוֹתָהּ הָעֲלִיָּה הַנִּשְׁמָתִית, שֶׁהִיא עוֹלָה בְּכָל תְּפִלָּה בְּיַחַשׂ לְעֵרֶךְ זְמַנָּהּ*, אֲחוּזִים יְדוּעִים בָּאִים בְּתוֹר מְרַפֵּא אֶת חֶסְרוֹן הֶעָבָר; אָמְנָם לֹא בְּבַת אַחַת נִמְנֶה* הַחִסָּרוֹן, אֲבָל הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְמַלֵּא, וְהַצֹּהַר שֶׁל הַתְּפִלָּה הוֹלֵךְ וּמְגַלֶּה אֶת אוֹרוֹתָיו.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

87 - מצוות חלק ז'

88 - תפילה חלק א'

89 - תפילה חלק ב'

טען עוד

(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, הַתְּפִלָּה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל הַנְּשָׁמָה, ג)
______________________
מִתְפַּלֶּלֶת – עורגת ומשתוקקת לקרבת אלוהים. דּוֹדָהּ – אהובה, ה' יתברך. בְּלֹא שׁוּם הֶפְסֵק – בתמידות. הַתְּפִלָּה הַמַּעֲשִׂית – בשעה שהאדם מתפלל. עִדּוּנָהּ – נעימות. אַבְנֵי נֶגֶף – של מידות רעות ומחשבות 'קטנות'. וְהַסִּכּוּרִים – מלשון 'סכר', המעכבים. בְּיַחַשׂ לְעֵרֶךְ זְמַנָּהּ – לפי זמנה וסגולותיו. נִמְנֶה – יושלם.

הקדמה
בתפילה ישנה מורכבות גדולה. מצד אחד, הצורך בה מובן ופשוט לרובם-ככולם של בני האדם המאמינים בהשגחה אלוהית. הפנייה של האדם בשיח לפני קונו אינה דורשת מאמץ מיוחד מצד האדם – מה שעשוי להיות מצוי בהרבה מצוות אחרות – וזאת מפני שהרגש הטבעי כמעט "מכריח" את התפילה. בין אם מדובר על תפילה באופן של בקשה על דבר גדול או קטן, בין אם היא באה כשבח על טובה שהגיעה, ובין אם זו תחינה לישועה מפני סכנה או צרה, חס וחלילה – הרי שהמתפלל עושה זאת באופן מידי וכמעט אוטומטי, כפי שהמציאות מוכיחה.
יחד עם זאת, התפילה מצריכה התבוננות על שאלות רבות כגון: כיצד פועלת התפילה? האם אכן היא משפיעה על המציאות? והאם על האדם? האם התפילה משנה את רצון הבורא, ואם-כן כיצד ייתכן שינוי בבורא? מדוע ישנו צורך בנוסח קבוע? ועוד שאלות רבות נוספות.
מורכבות זו יוצרת בעיה: בזמן שהאדם ניגש להתפלל הוא נעשה נבוך מול הצורך הטבעי שאותו הוא חש, לעומת השאלות הרבות שעשויות לנקר במוחו על מהות התפילה, ואם-כן – כיצד יוכל להתפלל? לעתים התשובות לשאלות הללו עשויות לפתוח אצלו כיווני מחשבה חדשים שלא היה רגיל אליהם בתפיסתו הבוסרית והילדותית. דווקא השאלות הללו מעלות את התפילה לדרגת ההבנה הראויה לה: ההבנה שהיא איננה "פנקס בקשות", אלא דרישה מהאדם להעמיד עצמו במקום רם יותר, ולהשתנות בעקבותיה. התפילה מרוממת את הרצון, נוטעת באדם את האידיאלים הגבוהים שבהם אנו מאמינים; עמידת האדם בתחנון מול קונו ממצה ממנו את הרצונות הטהורים והקדושים שבתוכו, ומשרישה אותם בו. כך נעשה האדם זכאי לשינוי שהקב"ה יחולל בחייו, לטובה שיקבל מאִתו.
מתוך נגיעה בכתבי הרב קוק העוסקים בנושא תפילה, ננסה להיחשף לתפילה שאינה נועדה לתיקון בעיות העולם הזה בלבד, אלא הרבה מעבר לכך – לתיקון רוחני לאדם.

ביאורים
אדם יכול לגשת לתפילה בלי הבנה עמוקה של משמעותה ופעולתה, של מקורה ועניינה. אך ברור שאיכותה של תפילה הנעשית בלא התבוננות כזו, פחותה מזו של תפילה הבאה בשילוב ההבנה הזו. לכן כותב הרב קוק שהתפילה תבוא על תיקונה רק אם נבין יסוד חשוב מאוד ביחס אליה, והוא שהנשמה מתפללת תמיד. התפילה היא הקשר והפנייה של הנברא לבורא. הנשמה השוכנת באדם היא 'חלק אלוהים' שבו, ורצונה התמידי הוא לדבוק בשכינה. לכן כוספת הנשמה תמיד ליוצרה, מתגעגעת ופונה אליו, ואת זאת אפשר לכנות בשם "תפילה". על כן תפילת האדם היא אינה יצירת פנייה חדשה לבורא, בבחינת "יש מאין", אלא יש בה גילוי וחשיפה של הקשר התמידי של נשמתו. כמה מתיקות ונועם יש לאדם בתפילתו כשהוא מבין שבשעה זו, כשהוא מתפלל, הוא זוכה לקיים ולבצע את רצונה התמידי של נשמתו.

על פי מה שהתבאר בפסקה הקודמת, מובן מדוע מרגישה הנשמה מחנק וחוסר חיות אם האדם אינו מכוון כראוי בתפילה, ואינו מממש את רצונה של נשמתו לתפילה בכוונה. תפילה כזו אינה יכולה להיות ביטוי לתפילתה של הנשמה, מכיוון שהיא נאמרת מהשפה ולחוץ ולא באה מעולמו הפנימי של האדם. הדבר דומה לזרימת מים בנחל, שנפסקת בגלל מכשולים ואבנים בדרכה. ככל שישוב האדם לכוונת התפילה, בין אם יעשה זאת בהשקעה אישית ובין אם יקבל הארה עליונה של זוך שתביא אותו לתפילה טהורה, יסורו בהדרגה אותם מכשולים, והנשמה תשוב להופיע באדם במלוא עוזה. התפילה מרוממת לא רק את ההווה של האדם, אלא גם מכוונת את העבר ומרפאת אותו.

להצלחת אשר בן אסתר ורות בת ישראל הי"ו

מבוא למשנת הראי"ה