בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
16 דק' קריאה
החיים האמיתיים – בארץ ישראל - אביהם של ישראל לספר במדבר
איך יש בחו"ל יהודים זקנים?!
רבי יוחנן היה גר בארץ ישראל. הגמרא (ברכות ח ע"א) מספרת שאמרו לרבי יוחנן "אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל". יש זקנים בבבל. תָּמַהּ רבי יוחנן ושאל איך יכול להיות, הלא כתוב בפסוק "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים יא). ריבוי ימים יכול להיות רק בארץ ישראל. "אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא".
חוץ-לארץ אינו מקום החיים לעם ישראל. ודבר זה באמת מפורש בתורה (ויקרא כו לח) "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם". "ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות". אם כן, תמה רבי יוחנן, איך יש זקנים בבבל?

מכוונים את לבם ואת נשמתם לירושלים
מספרת הגמרא, שרבי יוחנן נשאר בתמיהתו עד שאמרו לו שהאנשים הללו: "מְקַדְּמֵי וּמְחַשְׁכֵי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא", מקדימים ומאחרים לבית-הכנסת. מתפללים מוקדם עם הנץ החמה, ומאחרים לצאת מבית-הכנסת. אמר רבי יוחנן: זה מה שמועיל להם. שנאמר "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי: כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה'" (משלי ח לד).
התשובה היא שהם לא רק באים לבית-הכנסת. הם שוקדים על הדלתות של בית-הכנסת לחכות מתי ייפתח. "לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי". שומרים על מזוזות הפתח. לכן הם מאריכים ימים. יש פה דבקות גדולה בתפילה. ומכיוון שעיקר התפילה היא לגאולה ולארץ ישראל לא רק בכיוון הגוף, אלא בעיקר בכיוון הלב, הנשמה והתפילה לירושלים, לבית-המקדש ולבית קודש הקודשים – לכן זה מועיל להם לחיים.

ארץ ישראל – ארץ החיים
מכאן נבין למה כשהמרגלים אמרו על ארץ ישראל "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", הם נענשו כל כך בחומרה. שהרי זה בדיוק ההפך הגמור ממדרגתה של "ארץ החיים". רש"י בתהלים מסביר שעל זה התפלל דוד המלך כשהיה בורח מפני שאול בחוץ-לארץ, ואמר: "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (קטז ט) – מתי אזכה להיות בארץ ישראל, ארץ החיים. על זה נאמר בתהלים: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ" – מה נקרא לבקש חיים? שהתפלל דוד לזכות לגור בארץ ישראל (רש"י תהילים כא ה).

דבקות בה' – חיים
לכן "מצווה על האדם להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת" – בשחרית, במנחה ובערבית – ומצווה לרוץ בדרך לבית-הכנסת. להראות דבקות פנימית. ו"אָמַר רַב חִסְדָּא, לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת". ומסבירה הגמרא: "שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל". והסביר רש"י: "שלא ישב סמוך לפתח, דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת, ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת". כל ההלכות הללו באו ללמד כי העיקר הוא דבקות הלב בקב"ה, ומי שדבק בקב"ה – דבק בחיים. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד).
כמו בבית-הכנסת כך גם בארץ ישראל, צריך דבקות בארץ. חכמינו אמרו כי מי שנמצא בגלות, נדמה כאילו אין לו אלוה, מה יעשה? יידבק בבית-כנסת שמכוון ומחובר לארץ ישראל ובאופן זה הוא ידבוק בקב"ה ובחיים עד שיעלה לארץ ישראל. לכן "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁיִּקָּבְעוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". ויהי רצון שה' יהיה בעזרנו לשמור פינו מלדבר דברי גנות, אפילו לא על עצים ואבנים, ובזה נזכה לתקן את חטא המרגלים ולעצור את כל האסונות שהחלו מני אז. אמן, כן יהי רצון.

איך מתקנים את חטא המרגלים?
לא לדבר רע על הארץ
כל אחד מבין שהאומר על ארץ ישראל שהיא "ארץ אוכלת יושביה" – בעצם חוזר על המילים של חטא המרגלים. לפי הגמרא (כתובות קיב ע"א) גם מילים כמו "איזה מזג אוויר גרוע! חם כאן!" אינן סתם דיבורים טבעיים – הם-הם גנותה של ארץ ישראל, הארץ הקדושה.
הגמרא מספרת על רבי חנינא, שהיה מסלק אבנים ומכשולים מהדרכים "כדי שלא יצא שם רע על הדרכים", והכול מחמת חיבת ארץ ישראל, שהייתה חביבה עליו והיה חושש שמישהו באקראי יאמר מילה רעה עליה ועל כבישיה (כפירוש רש"י. וראה בתוס' פירוש מופלא). על רבי אמי ורבי אסי מספרת הגמרא, שהיו נזהרים שלא לשבת במקום חם בקיץ ולא במקום קר בחורף, כדי שהם עצמם לא יאמרו משהו רע, מבלי משים, על מזג האוויר של הארץ.
ההקפדה היתרה הזאת שלא להיכשל באמירה שיש בה ביקורת על הארץ, אפילו בטעות, נובעת מהחומרה הגדולה של חטא המרגלים שנעשה בסך הכול על-ידי "מילים" בגנותה של הארץ. "מילים" שהביאו גזרת מוות על שישים ריבוא מישראל. "מילים" שעיכבו את עם ישראל במדבר ארבעים שנה וגלגלו במשך הדורות אסונות רבים, שהגדול שבהם אירע בט' באב.

דיבור רע אמיתי יכול להיות שקר וגם רשעות
למה הדבר דומה? לאדם שמאריך בדיבור על החיסרון שיש לאמו, שיש לה פצעים מכוערים על הידיים. אדם זה הוא שקרן, אף שבאמת אפשר שיש פצעים על ידי אמו. כי מדובר ב"חצי אמת שגרועה מהשקר". יש לאמו אלף מעלות טובות, והוא מדבר על הפצעים שיש לה על היד. השומע את השלילה אינו יודע שלאישה זו יש אלף מעלות, הוא מתמקד רק בשלילה וזה שקר.
הבעיה היותר כואבת היא בכך שכאשר האיש הזה מדבר על הפצעים המכוערים של אמו, הוא שוכח כי הפצעים הללו נוצרו בגללו. בשעה שהיא בישלה לו את מאכלו היא נשרפה וקיבלה כווייה. באיזה שם נכנה שִפלות של אדם כזה? כך הוא גם המדבר בגנות ארץ ישראל, שבדבריו הרעים עלול לכסות על כל מעלותיה הטובות.

שער החצר – מעלות ארץ ישראל
בעניין זה ראוי להזכיר את הרה"ג דוד בן שמעון זצ"ל, בעל "שער החצר", שראה את עיקר צרות ישראל מתוך שלא מכירים את מעלתה של ארץ ישראל, שמעיזים לדבר רע עליה או על יושביה וכותבים על כך במכתבים ובעיתונים (סימן רמט). כדי לתקן את החטא הרע הזה אנחנו צריכים ללמוד לדבר על טובותיה ומעלותיה של "הארץ הטובה" כפי שאומרים בכל ברכת המזון "ארץ חמדה טובה ורחבה". על כן כתב הרב דב"ש את ספרו ובו תרי"ג מעלות ושבחים של ארץ ישראל. וראוי ללמוד שבחים אלו בספר זה או בספרים אחרים.

חוטי תכלת "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (ט"ו, ל"ח) מאמר מרדכי לספר במדבר
בעניין הטלת חוטי התכלת, יש לדעת שאין לנו אפשרות לדעת את צבע התכלת בדיוק, וכשיבא משיח צדקנו במהרה בימינו הוא יראה לנו את הצבע האמיתי ואת החלזון המיוחד שהיה יוצא אחת לשבעים שנה בחלקו של שבט זבולון וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ואז נקיים את המצוה כתקנה. פעם שאלו אותי מדוע איני מטיל חוטי תכלת כפי שנמצא היום אחרי מחקרים רבים, ומה יש לי להפסיד, ואמרתי להם שאני באותה בעיה כמו רבה בר בר חנה (כשהלך למדבר) שלא היה לו פנאי והזדמנות לבדוק את אופן הכנת התכלת מתחילתו ועד סופו. ומלבד זה, יש לכל צבע וצבע גוונים רבים, וגם לתכלת יש גוונים רבים, ועל כן אין לנו את הידיעה הברורה גם בצבעו המדוייק של התכלת.

כולם אנשים - המרגלים כשרים היו
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג)
"כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י)
יש הטועים וחושבים שהמרגלים שדיברו רעה על הארץ היו אנשים פשוטים וחוטאים, אבל אין הדבר כן, וכדברי רש"י. הוי אומר, שהאנשים היו "כשרים" בהכשר ובחותמת של רש"י למהדרין מן המהדרין, ואף על פי כן נכשלו בעוון לשון הרע, ומכאן ילמד כל אדם להתרחק מלשון הרע מכל וכל, ויאריך ימים בזה ובבא.
ויש לשאול, אם המרגלים היו כשרים, הכיצד חטאו ?
אלא באמת לפני שבאו לארץ ישראל היו המרגלים כשרים, אך ארץ ישראל היא ארץ קדושה ומעלתה גדולה, ובכל מקום שיש יותר קדושה יש גם יותר סטרא אחרא, והמרגלים שלא התכוננו לכך נפגעו.
ויהושע וכלב ניצלו מכך בזכות התפילות. יהושע בזכות תפילת משה, וכלב בזכות תפילתו על קברי האבות בחברון.

סימן קג זריקת שקדים וסוכריות בבית הכנסת שו"ת מאמר מרדכי ח"ד
שאלה: בענין מה שנהגו לזרוק בשמחות שקדים וסוכריות בבית הכנסת, האם כדין נוהגים, או שיש לחוש לאיסור מעמר?
גדרי מלאכת מעמר
כתב השו"ע (סי' ש"מ סעי' ט'), וז"ל: "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר (כלומר, אינו אסור מדאורייתא), וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו".
וכתב המשנ"ב (ס"ק ל"ו, ל"ז) וכף החיים (שם, ס"ק ע"ג): "אבל עימור גופא ליכא, אלא בגידולי קרקע" . והוסיף המשנ"ב שם: "כל דבר - היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע, ובזה חיובא איכא כשמקבצן במקום גידולם, דזהו מלאכת מעמר גופא, והאי דנקט המחבר בלשון 'אסור', להורות לנו דשלא במקום גדולן, כגון שנתפזרו פירות בבית - אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד ... ושומרי גנות ופרדסים צריכים להיזהר מאד בזה אפילו בפירות שנשרו מבעוד יום (שאין בעיה של נולד) שלא לאוספן בשבת אפילו מעט כי יש בזה חיוב חטאת". ושיעור עימור שיעורו קטן מאוד, וכמו שאומר הרמב"ם: "שמעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו – כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו - כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו - כדי לבשל ביצה" .
ולכך כל פרי שודאי נקטף בערב שבת- מותר לאוכלו בשבת ובתנאי שלא יעמר, וע"פ הגדרים דלעיל, אבל אם רואה פרי על הרצפה בגן וספק אם נפל מערב שבת או לא - גזרו חכמים בספק מוקצה וספק נולד שאסור לקחת.

איסוף פירות שנתפזרו לתוך הסל
וכתב השו"ע (סי' של"ה סעי' ה'), וז"ל: "נתפזרו לו פירות בחצר (ולאו דווקא בחצר אלא גם במקום מרוצף), אחד הנה ואחד הנה - מלקט מעט מעט ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה. ואם נפלו במקום אחד - נותן אפי' לתוך הסל, אא"כ נפלו לתוך צרורות ועפרורית שבחצר, שאז מלקט אחד אחד ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך קופה".
וביאר שם המשנ"ב (ס"ק י"ז) דטעם האיסור משום עובדין דחול כשמקבצן לתוך הסל, מה שאין כן אם נפלו במקום אחד, ולכן אם מלקטן מתוך העפר נראה תמיד כעובדין דחול כשנותנן בסל.
ולפי זה אם נפלה לאדם צלחת פירות או שקדים, בוטנים וכדומה, אם נפלו במקום אחד - יכול להחזירם לצלחת. אולם אם נתפזרו בחדר "אחד הנה ואחד הנה" - אסור לו לאוספם אפי' לאותה צלחת, אלא מותר לו לאכול מעט מעט מהם, היינו שיקח מהרצפה ויאכל, ולא חייב לאכול אחד אחד אלא יכול לאסוף בידו מעט ויאכל.
אמנם התוס' (שבת קמ"ג ע"ב), והביאם הבית יוסף (סי' של"ה), כתב שמותר להניח לתוך חיקו וכסותו, וכל האיסור רק לתוך סל, קופה וצלחת. אך מלשון השו"ע (שם סעי' ה') משמע שאין שום היתר רק לאכול מעט מעט ולא להניח לתוך חיקו או בגדיו. וכך הבין הביאור הלכה (שם ד"ה אחד) בדעת הגאון.
ואם נפלו לו בגן שיש בו עפר - אסור לאסוף לתוך סל או לצלחת , וכן אסור לו לאכול מעט מעט אלא רק אחד אחד, וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ה) שאסור אפילו במקום שרוצה לאכול לאלתר (ועיין בכל הנ"ל במשנ"ב שם ס"ק י"ז, י"ח; בה"ל שם ד"ה "אחד" ובכה"ח שם ס"ק כ"ח).

איסוף שקדים וסוכריות בבית הכנסת
בשמחת תורה היה מנהג לזרוק לילדים שקדים, אגוזים או חיטה קלויה, וכן סוכריות. ולכאורה, כיצד הילדים אוספים אותם בכיסיהם, הרי זה דומה למבואר לעיל באיסור אסיפת הפירות שנתפזרו, וממילא עפ"ז אין לילדים לשים את מה שאוספין לתוך כיסם או לתוך קופסא או ניילון.
וכך דעת כה"ח (שם ס"ק כ"ח) שלדעת השו"ע אין לשים בתוך חיקו או לתוך בגדיו אלא שהביא (בס"ק ל"א) שבמקום שמחה של מצוה אפשר להקל לילדים לאסוף אף לסלים וקופות.
ואפשר בצירוף סברת ה"נזירות שמשון" (הובא בכה"ח שם ס"ק כ"ח), שס"ל שמכיון שזה רק דרבנן- מותר לאסוף לתוך הכיס כדעת התוס' (שהובא לעיל). ובפרט שכיום לא זורקים בדרך כלל פירות אלא סוכריות , שמותר לילדים לאוספם ולהניחם בכיסם .
ועכ"ז מייעצים לקטנים לאסוף ולהניח לתוך כיסם, ואם אין להם מקום - יעבירו מכיסם לכיס ניילון.

ירידה לשם עלייה - סיפור
במהלך שנות התבגרותו, החל בננו שיחיה לרדת אט-אט מן הדרך הטובה. העולם שבחוץ קרץ לו, והוא המעיט בברכות ובתפילות. אשר יגורנו בא לנו, והגיע יום שגם הכיפה מצאה את דרכה אל כיסו, במקרה הטוב, ואל מקום נשכח בחדרו, במקרה הפחות טוב. ראינו את בננו בדרכו החדשה, לבנו כאב ועינינו כלות, אבל כל מה שניסינו לעשות כדי להשיבו אל דרך התורה והמצוות לא צלח.
לימים החליט בננו לחפש לעצמו דרך חדשה מעבר לים. לצערנו, הוא החליט להמשיך בדרך הירידה ולרדת לארצות-הברית. הוא עסק שם במה שעסק, והיה נראה שהוא רק הולך ומתרחק מאתנו, הן גשמית והן רוחנית.
ואולם מתברר שאת מה שלא הצלחנו אנחנו לעשות בדרכים שלנו, עשה הרב זצ"ל בדרך משלו. אחד מהספרים הנפלאים מסדרת "אביהם של ישראל" התגלגל לידיו של בננו, דווקא בהיותו בארץ נכר, והוא אחז בו ולא הרפה. לימים סיפר הבן, שמשהו בספר הזה דיבר אליו כל כך וכאילו קרא לו לחזור אל חיק היהדות ולחזור אלינו לארץ.
הבן חזר ארצה, והמקום הראשון שהגיע אליו משדה-התעופה היה ציונו של הרב בהר המנוחות בירושלים. הוא הגיע לשם, געה בבכי תמרורים, ומאז רק הלך והתעלה. היום, ברוך ה', הוא מקפיד על קלה כבחמורה, כיפתו יציבה על ראשו וציציותיו מתבדרות ברוח.


סימן לב הארכת החזנים בתפילה עד חצות היום שו"ת מאמר מרדכי ח"ד
שאלה: האם מותר לחזנים להאריך הרבה בתפילת השבת או להעלות לתורה מוספים רבים כך שהתפילה מסתיימת בחצות היום או קרוב לחצות היום?
תשובה: אמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי (שבת ט"ו ה"ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתיה... לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"... (ואין סתירה בין שני המאמרים הנ"ל ), ועל-כן מצוה לקבוע עיתים ללמוד תורה ולקבוע עיתים לאכול.
וכתב המרדכי (תחילת מסכת שבת סי' ר"ל): "ואסור להתענות עד ו' שעות בשבת" .
ופסק השו"ע (או"ח סי' רפ"ח סעי' א'): "אסור להתענות בשבת עד ו' שעות. הגה: ואפילו לומד ומתפלל אסור" (מרדכי פ"ק דשבת).
ויש מחלוקת בין הפוסקים, שלדעת רובם איסור תענית בשבת הוא מדאורייתא ולמיעוטם הוא איסור דרבנן .
ושבת מבטלת כל תעניות מלבד יום הכפורים, וכדברי הרשב"א (שו"ת חלק ד' סימן רס"ב): "וז"ל הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: אין דוחין עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועים מן התורה מפני תענית נדבה, שאין לה עיקר וחיוב, ולא מדברי סופרים, אלא לתענית חלום בלבד, מפני צערא דגופא".
וכאמור התירו להתענות תענית חלום, כדברי הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית בשבת – קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא", אך כאמור יצטרך להתענות תענית אחרת על שביטל עונג שבת. וכן פסק מרן: "מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו. וצריך להתענות ביום ראשון, כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת"... (שם סעי' ד').
ומפורש ברש"י (עירובין מ"א ע"א) שאסור להתענות אפילו מקצת בשבת: "אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית...". ולא זו בלבד, אלא מי שלא אכל בשבת לחם אף על פי שאכל עוגות - לא קיים מצות עונג שבת שנתקנה דווקא בסעודה על הפת. ברור הדבר שאיסור התענית בשבת הוא לאדם בריא אבל אדם חולה שהאכילה מזיקה לו ומצערת אותו - אינו חייב לדחוק את עצמו ולהצטער באכלו.
ישנה מחלוקת האם שש שעות הללו הן שעות זמניות עד חצות היום או שיש לחשב אותן לפי קימת האדם, ועל כן יש סומכין להקל בשבתות שיש חתן בבית הכנסת או שאר שמחות ומאריכין. ואף על פי כן כתבו הכה"ח והמשנ"ב שלא טוב עושים המאריכים עד חצות היום (בחורף בערך שעה אחת-עשרה וחצי), ואף על פי שיש מי שסובר כי מי שמתפלל או לומד תורה יכול לאכול גם אחר חצות היום, כבר כתב הרמ"א במפורש שאיסור זה חל גם על מי שלומד או מתפלל .
ומי שטעם או שתה משהו קודם התפילה או מוסף באופן המותר - אין כאן תענית אבל אם לא אכל פת עד חצות היום - לא קיים מצות עונג שבת (ועיין ערוה"ש שם ס"ק ב'), ועל כן מצוה להקדים לאכול סעודה שניה קודם חצות היום. ויזהרו החזנים שלא להאריך התפילה עד חצות
סיכום ההלכות:
א. חייב אדם לענג את השבת במאכל ובמשתה, ובלימוד תורה.
ב. אסור להתענות בשבת אפילו זמן מועט לשם תענית.
ג. ביום שבת חייב לאכול פת קודם חצות היום ואין לו לעבור זמן זה גם אם לומד תורה או מתפלל.
ד. חולה שאינו יכול לאכול - לא חייב לצער עצמו באכילה.
ה. אם טעה או שתה משהו קודם התפילה או מוסף, באופן שמותר - אין זה מועיל לו לקיים "עונג שבת" כי חייב לאכול פת לפני חצות היום.
בברכה רבה, מרדכי אליהו הראשון לציון הרב הראשי לישראל

אשרי מי שראה פניו בחלום - סיפור
אשתי ואני היינו נשואים שלוש שנים וחצי ולא זכינו לילדים. ברוך השם, לאחר שלוש וחצי שנים התבשרנו שאשתי בהיריון.
לילה אחד, בתחילת ההיריון, אני חולם, ובחלומי אני רואה את הרב מרדכי אליהו זצ"ל יושב בבית-דין של מעלה ומאוד מאוד שמח! לאורך כל החלום הייתה לו שמחה עצומה שמעולם לא ראיתי כמותה. השמחה הזאת מאוד חיזקה והרגיעה אותי. לידו ניצבים עוד דיינים של מעלה. הוא הסתכל עלי ואמר לי: "תהיה בשמחה!"
"אני מסכים", אמרתי לו. "תהיה בשמחה ויהיה לך בן ותהיה לו נשמה גדולה מאוד", הוא בישר לי. אמרתי לו בחלום: "אקרא לו על שמך, אליהו". אך הרב לא הסכים ואמר: "לא אליהו". חברי בית הדין שלידו אמרו: "למה שלא יקרא לו על שמך?"
אך הרב חזר והדגיש: "תקרא לו יעקב או ישראל כשם שני". כמו כן הרב קבע שהוא ייוולד בתשעה באב. הרב לא הפסיק "להילחם" בבית-דין שבשמים ורצה שהלידה תתרחש דווקא בתאריך הזה. עד שבסופו של דבר יצאה כמו בת קול ואמרה שהתינוק ייוולד ב-ט' באב.
קמתי בבוקר עם זיכרון החלום והייתי מאוד מרוגש. הרגשתי שזהו ממש חלום אמת. ממשי ביותר. שלושה חודשים לפני הלידה המשוערת שלנו ילדה גיסתי בן וקראו לו "אליהו". הבנתי למה הרב לא רצה שנקרא לו אליהו.
כל תקופת ההיריון היינו בשמחה ובתפילה גדולה. התפללנו בציון של הרב ובכל מקום שההיריון יעבור בשלום, שנזכה לגדל את הילד בקדושה ובטהרה. והנה מגיע תשעה באב, ואתו מגיעים גם הצירים. אשתי ילדה באותו יום, ממש כמו שהרב אמר לי בחלום.
שמונה ימים אחר כך עשינו את ברית המילה של בננו הבכור בבית המדרש של הרב מרדכי אליהו, "היכל יעקב". קראנו לו מנחם והוספנו שם שני לפי בקשת הרב זצ"ל "ישראל", כמו שנאמר לי בחלום. חלום אמיתי שהתגשם בכל פרטיו. הרבה יותר מאחד משישים של נבואה.
חיפשתי בפרשת "ואתחנן" ובהפטרה שלה רמז לשם השני, ופלא פלאים! מצאתי בהפטרה בתוספת של התימנים את הפסוק הבא: "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מד' ומאלוקי משפטי יעבור: העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בצמא נשתה אני ד' אענם אלקי ישראל לא אעזבם".
עכשיו אנחנו מצפים לחלקו השני והעיקרי של החלום – ילד עם נשמה גדולה. אנו מקווים שנזכה להנחיל לו מידות טובות, מתוקנות, שנזכה לגדל אותו ביראת שמים טהורה. שיוכל להביא ברכה לעולם עם נשמתו הגדולה שעליה בישר לנו כבר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

שו"ת "הרב הראשי" סימן קעא - טיול לחו"ל ונסיעה עם משלחת נוער לפולין
לכבוד הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו שליט"א שלום וברכה, הרמב"ם בהלכות מלכים מונה שלוש סיבות שבגללן מותר ליהודי לעזוב את ארץ ישראל, והם: לצורך פרנסה, לצורך לימוד תורה ועל מנת לשאת אישה.
שאלותי הן:
א. האם מותר לטייל בחו"ל כאשר אין בעיות של כשרות וכד' ("טיול דתי")?
ב. מה בנוגע להצטרפות למשלחת נוער הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין, למטרת לימוד על השואה ולא לשם טיול והנאה?
השלום והברכה!
נסיעה לסתם טיול בחו"ל - אסורה.
וכן כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"ט, שהותרה יציאה לחו"ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ.
אלו שנוסעים לפולין - אם כוונתם לשם טיול גרידא, הדבר אסור, אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים, מותר הדבר, אך אין זו מצוה. יה"ר שתזכה לברכה והצלחה, ברוחניות ובגשמיות.

שו"ת "הרב הראשי" סימן קעה - הרוצה להדליק נרות שבת בברכה בנוסף לאשתו, ועוד
לכבוד מורנו ורבנו הרב הגדול מעוז ומגדול הרשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א השלום והברכה,
בלומדנו בספר הקדוש, בן איש חי (פר' נח, ש"ש, הלכה ב'), ראינו שכתב: אשה המדליקה נרות שבת בחדר בו אוכלים והבעל רוצה להדליק בחדר השינה, הוא רשאי להדליק ויוצא בכך ידי חובה, אך אינו יכול לברך הואיל ואשתו מברכת על הנרות המונחים על השולחן. לעומת זאת, בספרו תורה לשמה סימן ע"ח כתב, שבמקרה זה הבעל רשאי להדליק וגם לברך.
כמו כן, מצאנו עוד בבן איש חי (פר' ויחי ש"ש הלכה י"ט), שכתב: המכבס את בגדו בשבת במזיד, אסור לו לעולם וכו', כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול, ויחזור ויכבסם, ואז מותר לו להשתמש בו, וכן כתבתי ברב פעלים ח"ג סי' ט"ז, ע"כ. בדקנו ברב פעלים שם, ואדרבה, נראה שם שדעתו לאסור אפילו אם יחזור וילכלך את הבגד ואח"כ יכבסו בחול, וזה סותר את דבריו בזה.
ועוד רצינו לברר מה שכתוב, שבתפילת שמונה עשרה יניח ידיו כנגד ליבו, אך אנו רואים שהרבה רבנים ואנשים ההולכים לפי דרך הסוד, מניחים את ידיהם כפותים זה על זה כנגד הטבור, ולא מצאנו מקור לזה.
בכל השאלות הנ"ל לא נדע מה נעשה, ואמרנו: "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ויורנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה.

השלום והברכה!
א. כתב הבא"ח ש"ש פר' נח אות ב', שהבעל אינו מברך על נרות שבת אפי' אם הוא מדליק בחדר אחר, מאחר שאשתו הדליקה בברכה על הנרות שבשולחן ששם עיקר ההדלקה. אמנם, אם ירצה הבעל להדליק בחדר אחר, יכול להדליק אך בלא ברכה.
ועיין ברב פעלים או"ח ח"ב סי' נ', שהאריך והרחיב בדין זה, והביא פוסקים רבים שלדעתם יכול הבעל לברך על הדלקת הנרות, ואין נפ"מ מתי ידליק הבעל. אך כ': "אך אנא עבדא, איני מתיר אלא היכא שיקדים לפני שתברך אשתו".
והמשיך שם הר"פ "ושו"ר בס' תורה לשמה כת"י שאלה כזאת דניד"ד ממש". משמע מדבריו, שהשאלה בס' הנ"ל בסי' ע"ח כוונתה היא, שהבעל ידליק לפני האשה ורק בזה יש מקום להתיר בדוחק.
ב. עיין בר"פ ח"א סי' י"ג וח"ג סי' ט"ז, משמע משם שדין מבשל ובורר שווה לדין מכבס, מכאן, שאין מועיל טינוף בחול (אם כבס את הבגדים בשבת), כיון שאין זה עוקר את מעשהו הראשון.
ועיין בר"פ ח"א הנ"ל שמשמע, שבנטיעה בשבת, אם עקר בחול, לא יטע שוב, ולכאורה לא מובנת ראייתו מהתוי"ט בתרומות פ"ב מ"ג.
אולם, כיון שמקובל אצלנו, שדברי הבא"ח נכתבו אחר דבריו בר"פ, על כן יש לפסוק כמו דבריו בבא"ח1, וצריך לבאר שזוהי גם כוונתו בר"פ. ואולי יש לפרש, כיון שהכל הוא מדין קנס ולא מצד הדין, יש לחלק בין בישול בשבת, שאין כל דרך לעקור את הבישול שנעשה בשבת, לבין לכלוך המטפחת בחול, שזה כעין עקירת המעשה הראשון וכעין פנים חדשות באו לכאן, ולכן יש להקל בזה. וה"ה לנטיעה שיכול לחזור ולנוטעו, דכיון שזהו מדין קנס אפשר להקל ולומר פנים חדשות באו לכאן. יתכן וזוהי כוונתו בבא"ח.
ג. עפ"י הקבלה צריך אדם להניח את ידיו כפותות זו על זו כנגד לבו בתפילת שמונה עשרה2. אך י"א שכל עוד אינו משלב ידיו וזרועותיו זה על זה, מותר אפי' כנגד הטבור. ועי' בכה"ח סי' צ"ה ס"ק י"ב.
יה"ר שתזכה לברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות, אכי"ר.

"הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר". - סיפור
קברו של סידנא רבי יעקב אבוחצירא זיע"א "האביר יעקב" נמצא בדמנהור במצרים. בכל שנה נוסעים לקברו של הצדיק ברוב עם. אמנם הדבר הזה לא פשוט על-פי ההלכה, כיוון שכבר כתב הרמב"ם בהלכותיו שאסור ליהודי לחזור למצרים, במיוחד למי שבא מארץ ישראל.
וכן כתב שם בהלכה (מלכים פרק ה ז) "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים שנאמר: 'לא תוסיפין לשוב בדרך הזה עוד' 'לא תוסיף עוד לראותה' 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' ואלכסנדריאה בכלל האיסור". אמנם "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם" וכו'.
לכן אמרו כי מה שעושים אחינו העולים ממרוקו ביום כ' טבת לקברו של סידנא רבי יעקב בדמנהור – זה אפשר. גם הרמב"ם עצמו, שבא מצפון-אפריקה, היה יכול לשבת זמנית במצרים עד שעלה לארץ ישראל.
אבל מי שיוצא מארץ ישראל, יש ספק אם הוא עושה על-פי ההלכה. הבבא סאלי זיע"א מעולם לא נסע לקבר סבו בדמנהור, אבל משפחת אבוחצירא נהגו לנסוע והיו אומרים שזה לא אותם מצרים הרעים של פעם אלא זו מצרים אחרת.

המבדיל בין ישראל לעמים
בהיות הרב בצרפת, ניגש יהודי לקבל ברכה ודאגתו על פניו, בתו עומדת מחר להתאסלם רח"ל כדי להינשא לערבי שהכירה. הרב התעניין בפרשה וביקש מפטרוני הקהילה לברר בדחיפות מיהו השייח' שהיא אמורה ללכת אליו למחר להתאסלם. באותו יום עצמו כבר ביקש הרב מאותו שייח' לבוא להיפגש עמו! הרב נסע אליו, וקנה את לבו, אמר לו: אתם מאמינים, אנחנו מאמינים וכו'. המשיך ואמר לו הרב: אני חייב לגלות לך סוד, יש אצלנו בחורות ששמו את העיניים שלהן על הכסף של הבחורים שלכם, ואפילו רוצות להינשא להם, רק כדי לנשל אותם מכספם ואז לברוח מהם, אני מכיר אותן! אל תאסלם אותן בבואן אליך! השייח' שומע ומאמין. למחרת, בבוא אותה יהודייה עם ה"חתן" שלה לשייח', החל אותו שייח' לתחקר אותה: את רוצה אותו? האם הוא קנה לך מתנות? והיא מתלהבת, אומרת לו: בטח רוצה, ומוציאה בהתלהבות טבעת ושעון וכו' ומספרת איך ה"חתן" משקיע בה כסף וכו'. באותו רגע קם השייח' בחמת זעמו וצעק: את רק רוצה להוציא ממנו את כל הכסף שלו, לרושש אותו ואחר כך לעזוב אותו, לא אתן לך להתחתן אתו, וגם אתה אל תתחתן עמה. וב"ה נתפרדה החבילה.

דובב שפתי ישנים
בימי צעירותו של הרב, מחוסר מעות, קנה הרב ספר משומש, כנראה "שולחן ערוך" אבן העזר, ממוכר ספרים ישנים ומשומשים. הרב שקד על לימודו, ובשולי הספר היו הערות מחכימות, בכתב ידו של בעל הספר הקודם שכיהן כרב באירופה, והרב לא ידע מי היה אותו רב. כשהרב נעשה לדיין נעזר באותן הערות חשובות, השמיען לחבריו הדיינים ושאלם האם מכירים הם את אותו רב, בעל הספר לשעבר. לימים בא לביתו של הרב אדם אחד ואמר שהוא פלוני אלמוני, בנו של רב פלוני, ושמע שספרו של אביו נמצא אצל הרב. הרב קיבלו במאור פנים ואמר לו: ברוך הבא, הנה בוא ונזכה לקיים גם מצוות השבת אבידה וגם מצוות ירושה, בכבוד קח את הספר. מתברר שאביו של אותו אדם נרצח בשואה, ובדרך לא דרך, הספר הגיע לישראל ולידיו של הרב. למחרת הגיע אותו אדם לרב, כולו נסער ומתרגש ומגיש לרב חזרה את הספר. סיפר לרב שאביו נגלה אליו בחלום ואמר לו: תחזיר מייד את הספר לרב אליהו. מה הספר יעשה אצלך? יעלה אבק. הרב אליהו לומד בו ומחדש בו חידושים מהכתוב שם בבית הדין, ויש לי מזה שמחה גדולה בשמים, תחזיר לו מייד את הספר.

*ביום ראשון כ"ד סיון בשעה 1830 על ציון רבנו זצוק"ל בהר המנוחות - תפילה וסליחות וכנס לכבודו של יום
זכות רבנו תעמוד לכלל ישראל ולמען תורתנו בארץ קודשנו שבת שלום
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il