בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
א' אב תשע"ז

חינוך חלק י"ח

undefined

בשביל הנשמה

א' אב תשע"ז
4 דק' קריאה
מזוזה ותורה
פְּלִיגֵי בָּהּ * רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה, וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. לְמָאן דְּאָמַר * בַּעֲוֹן מְזוּזָה מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו, וּלְמָאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו. הַבַּיִת* פּוֹעֵל בַּחוֹתָם הַמֻּטְבָּע בּוֹ עַל הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הַבַּיִת* וּמַטְבִּיעַ עַל הַמִּשְׁפָּחָה בִּכְלָלָהּ אֶת צוּרָתוֹ, עַד שֶׁכָּל בֵּן מִבְּנֵי הַבַּיִת נִמְשָׁךְ הוּא אֶל הַדֶּרֶךְ הַכְּלָלִי שֶׁל צוּרַת הַחַיִּים הַשּׁוֹלֶטֶת בַּבַּיִת. הַמְּזוּזָה הִיא מְקַדֶּשֶׁת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. הַבַּיִת שֶׁשֵּׁם ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו נִקְרָא, עַל מְזוּזוֹת פְּתָחָיו, כְּבָר הָרוּחַ הַכְּלָלִי הַיִּשְׂרְאֵלִי שׁוֹלֵט עַל בְּנֵי הַבַּיִת, וְדַרְכֵי הַמִּשְׁפָּחָה כְּבָר אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ זָרִים לְשֵׁם ד' וְעַם נַחֲלָתוֹ. עַל כֵּן רַק אָז יַחְדֹּר רוּחַ מַשְׁחִית, לְעַקֵּר אֶת הַצַּד הַמְקַיֵּם שֶׁבְּגִדּוּלֵי* הַבַּיִת, כְּשֶׁהַחוֹתָם הַכְּלָלִי* נִמְחַק וְנִתְטַשְׁטֵשׁ, בַּעֲוֹן מְזוּזָה, שֶׁאָז הַבַּיִת בִּכְלָלוֹ לֹא לַד' הוּא, וּזְמוֹרוֹתָיו גִּדּוּלֵי זָרִים הִנָּם שֶׁסּוֹפָם לְהִתְהַפֵּךְ לְרוֹעֵץ* לְיִשְׂרָאֵל, וּרְאוּיִים הִנָּם לְהִכָּחֵד טֶרֶם תִּגְדַּלְנָה תּוֹצְאוֹת הָרָעָה לְגַדֵּעַ וּלְבַלֵּעַ נַחֲלַת ד'. אָמְנָם יֵשׁ גְּבוּל עַד כַּמָּה הָאָדָם, אֲפִלּוּ בְּשַׁחַר טַל יַלְדוּתוֹ, נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַמִּנְהָגִים הַכְּלָלִיִּים וְהָרוּחַ הַכְּלָלִי הַשּׂוֹרֵר בְּבֵית הוֹרָיו, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּקִרְבּוֹ רוּחַ חַיִּים פְּנִימָה, לָדַעַת אֶת רֹב הוֹדוֹ וּכְבוֹדוֹ זִיווֹ וַהֲדָרוֹ שֶׁל הָרוּחַ הַזֶּה וְשֶׁל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים. עַל כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁחוֹתַם חַיֵּי הַבַּיִת רַק אָז יִפְעַל עַל טוֹבַת חַיֵּי הַחִנּוּךְ כָּרָאוּי, כְּשֶׁיִּהְיֶה מֻשְׁפָּע מִטַּל שֶׁל תּוֹרָה, וְזוּלָתָהּ* הִנֵּה יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁכָּל כָּךְ זָר וְנָכְרִי הוּא לְמִי שֶׁרָחוֹק מִדַּעַת הַתּוֹרָה וּדְרָכֶיהָ הָעֶלְיוֹנִים כָּל סֵדֶר הַחַיִּים הַמְּלֵאִים קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁגַּם הַהֶרְגֵּל וְהַמְשָׁכַת כֹּחַ הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה לֹא יַסְפִּיק לִתֵּן לָהֶם עֻזָּם, רַק* הֵם יִצְטָרְפוּ עִם הַהַשְׁפָּעָה הַטּוֹבָה שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁיּוּכְלוּ אָז יוֹתֵר לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. עַל כֵּן לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה, נִתַּן כָּל כָּךְ עֹז כֹּחַ לְהַהֶרְגֵּל הַחִנּוּכִי בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹלֵט בִּכְלָלוּת הַבַּיִת עַד שֶׁהוּא יַכְשִׁיר אֶל הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ אֶל אוֹתָהּ הַהַשְׁפָּעָה הַתּוֹרִית יָבִיא בְּעֶצֶם כֹּחוֹ, וּמִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו. הַבַּיִת הוּא הַכֹּל, וְיֶתֶר הַמַּכְשִׁירִים* בֶּטַח מִמֶּנּוּ יָבוֹאוּ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יֵהָרֵס* בְּחָזְקַת הַיָּד. וּמָאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו. רַק חַזֵּק יְחַזֵּק הַבַּיִת אֶת הָרְשָׁמִים הַטּוֹבִים שֶׁהַתַּלְמוּד יִפְעַל עַל הַלְּבָבוֹת. עַל כֵּן מָבוֹא הָגוּן וְנֶחֱמָד הוּא, אֲבָל לֹא יִקַּח אֶת הַנְּפָשׁוֹת בְּעֻזּוֹ רַק* בִּהְיוֹתוֹ חוֹסֶה בְּצִלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְאוֹרָהּ הַחוֹדֵר בְּלֵב כָּל בֵּן וִילִיד בַּיִת מֵהַכָּרָתוֹ הַפְּנִימִית, לָדַעַת לְכַוֵּן אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל תַּהֲלוּכוֹת הַבַּיִת וְרוּחַ ד' שֶׁעָלָיו עִם מַדָּעָיו הַפְּנִימִיִּים, שֶׁהֵם לֹא יָבֹאוּ עַל מְכוֹנָם כִּי אִם עַל פִּי דְּרִישָׁתָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְרַק בִּשְׁנֵי אֵלֶּה יַחַד, בַּהֶרְגֵּל* וּבַתַּלְמוּד, יִוָּסֵד עֹז הַחִנּוּךְ הַטּוֹב, הָרָאוּי לְהַמְשִׁיךְ מֶשֶׁךְ הַחַיִּים לִפְעֹל טוֹבָה וּבְרָכָה, עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁרַק הַהַתְאָמָה אֶל הַתְּעוּדָה* הִיא תַּמְשִׁיךְ מֶשֶׁךְ הַחַיִּים, תְּחַזְּקוֹ וּתְשַׂגְּבוֹ בִּימִין ד'.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב פִּסְקָה ריט)
____________________
פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו החכמים מחמת איזה חטא בניו של אדם מתים. לְמָאן דְּאָמַר וכו' – הגמרא מסבירה כיצד כל דעה מוכיחה את דעתה מן הפסוק. הַבַּיִת וכו' האווירה השוררת בבית. שֶׁבְּגִדּוּלֵי – בניו של אדם. שֶׁהַחוֹתָם הַכְּלָלִי – שהאווירה הרוחנית שבבית. לְרוֹעֵץ – לרעה. וְזוּלָתָהּ – ובלעדי השפעת התורה. רַק – אלא. הַמַּכְשִׁירִים – ההכנות להתפתחות רוחנית בריאה. יֵהָרֵס – שלא תיפגם אווירת הקודש שבבית. רַק – אלא. בַּהֶרְגֵּל – הרגל חינוך הבית. הַתְּעוּדָה – המטרה.


ביאורים
כל יהודי אמור להתחיל את צעדיו הראשונים בסולם הקדושה בלי שהוא מתכוון לכך. הוא פשוט נולד לתוך זה. האווירה שהוא סופג בבית מילדות, החמימות והנעימות של הקדושה, מחלחלות לתוכו בלי לשים לב. המושגים שהוא שומע, השיקולים בעד ובנגד בכל התלבטות, מעגל החיים היהודי הרצוף בשבתות וחגים, כל אלו נספגים בדמו. מזוזה ניצבת בפתח ביתו, מודיעה שבית זה, בית יהודי הוא. היא מעניקה קדושה לחיים, ומחברת אותו לייעוד של עם ישראל. גם בלי השקעה פעילה מצִדו, הופכת היהדות לחלק בלתי נפרד ממנו.
כל זה נכון, אך לא מספיק. קליטה פסיבית בלבד של המציאות בבית ובמשפחה מקנה אמנם הרגלים חיוביים ויסודות רוחניים, אבל לא מייצרת הבנה. האדם נדרש להיות אקטיבי, וליצור במו ידיו את הנוכחות של עבודת ה' בחיים שלו. הוא צריך לקחת אחריות ויוזמה כדי ללמוד את החכמה וההיגיון שיש בדרכה של היהדות. את זה עושים דרך לימוד תורה, במאמץ שכלי, שמעמיק בשורשים, בענפים ובפֵרות של עץ החיים העצום המרכיב את המסורת היהודית. בצורה כזו תגדל ההערכה וההזדהות עם עולם הערכים של התורה והמצוות, וגם החשק והמוטיבציה לקבוע אותם כדרך חיים.
מבין שני אלה – מה משפיע יותר על הבנים, על דור ההמשך? בזה נחלקו האמוראים, כיוון שיש טעם וסברה לכאן ולכאן. מצד אחד, האווירה שממלאת את הבית, ונקלטת כבר מילדות, מניחה את התשתית, ומחדירה את השפעתה מתחת לסף ההכרה, כך שקשה לחמוק ממנה. היא זו שגם מובילה בהמשך הדרך את הילד להשקיע בלימוד התורה. מצד שני, ההשפעה הממשית הניכרת בחיי היום יום היא זו שמעל לסף ההכרה, הנרכשת בידיעה ולימוד. אין תחליף לעמל שנדרש מהילד בלימוד תורה, ולצורך להזין את נפשו בתוכן רוחני שיעצים ויעשיר אותה. אדרבה, כוחו של הבית הוא דווקא בהטמעה פנימית של הידיעה הנרכשת בלימוד.
אין צורך להכריע בוויכוח זה. אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך. נמלא את הבית באווירה קדושה, ונרגיל את ילדינו בלימוד התורה, והם יפרו אלו את אלו בהשפעה הדדית, שתטביע חותם על כל מי שמתמלא מהם.

הרחבות
 חשיבותו של הבית בחיי האדם
הַבַּיִת פּוֹעֵל בַּחוֹתָם הַמֻּטְבָּע בּוֹ עַל הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הַבַּיִת. על פי הסברו של הרב קוק, האמוראים בגמרא נחלקו במידת השפעת הבית, והלך הרוח המתרחש בו, על בני הבית.
במדרש מפרטים חז"ל את חשיבותו ומידת השפעתו של הבית ורוחו על עיצוב אישיותו של האדם: "וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (יותר) ממלחמת גוג ומגוג, דאילו במלחמת גוג ומגוג כתיב 'למה רגשו גוים' [תהלים ב, א], ולהלן כתיב 'ה' מה רבו צרי' [תהלים ג, ב]. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה שלא רידהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב 'ולא עצבו אביו מימיו' [מלכים א א]. 'ואותו ילדה אחרי אבשלום' [מלכים א, א, ו], והלא אבשלום – בן מעכה, ואדוניהו – בן חגית, מהו 'ואותו ילדה אחרי אבשלום'? אלא, מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רידהו אביו, וכתיב באדוניהו 'ולא עצבו אביו מימיו' – אף הוא יצא לתרבות רעה. לפיכך כתיב 'ואותו ילדה אחרי אבשלום'" [שמות רבה (וילנא) פרשת שמות א].
המדרש מסביר שההתמודדות עם זעזוע בסדר בבית הפרטי של האדם, מכבידה עליו יותר ממצב של מלחמת עולם. על מלחמות כבדות משקל של עמים גדולים, כותב דוד: 'למה רגשו גוים'. כלומר 'מה ההתרגשות הגדולה?', זה לא משהו שדוד המלך 'מתפעל' ממנו. לעומת זאת, כשאבשלום בנו מורד בו, כותב דוד פסוק נרעש ונסער – 'ה' מה רבו צרי'. בהמשך מסביר המדרש מה גורם לאדם לסטות מדרך הישר ולמרוד.
בסופו, כותב המדרש שהמתנות שנתן ריבון העולם לעם ישראל (תורה, ארץ ישראל ועולם הבא) ניתנו מתוך אהבתו – דווקא על ידי ייסורים, כדי שיתקיימו אצל ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il